מי זה המיימון הזה שכולם מדברים עליו
צריך להלקות אותו בככר העיר, רצוי עם שוט לח. חוצמזה, רבותי, ליאור היקר, ופורום מוזיקה שחורה, וכמובן הגברת הראשונה של הפורום - הבחורה שביום חתונתה אם יגיע אי פעם אקזמפלר ראוי, תשלוף ודאי ביקורת רעה על הרבי מתחת לחופה - כולכם מוזמנים להרגע...CHILL! ביקורות רעות וטובות היו ויהיו. היו גם ביקורות טובות על יבוא אישי וגם רעות על היפסול, וכמובן להפך, ואם לא היינו עושים דברים שנוים במחלוקת, זה לא היה מעניין, מן הסתם. מי שטורח להגיב מוזמן קודם כל להאזין לאלבום לאחר שרכש אותו, כפי שכבר עשו לשמחתי לא מעט אנשים, אבל מעט מדי בשרשור הזה. ספרו מה דעתכם על האלבום! נשמח לשמוע, דעתכם כחובבי מוזיקה שחורה חשובה הרבה יותר מזו של מבקר שפשוט לא אוהב באמת מוזיקה שחורה. חוסר הבנה בסיסי בסול ו - RNB, הוא תופעה שקיימת בכלל בארץ, וספציפית אצל מבקרי מוזיקה. זה לבדו מסביר כנראה את היותי מבקר מוזיקה בעצמי. אין לי בעיה לכתוב ביקורת טובה או רעה, אפילו צינית ולגלגנית (למרות שהסגנון לא חביב עלי, אני שולט בו היטב) אבל גם הביקורת שלי על האלבום של וויקלף שתתפרסם בקרוב ב-YNET נובעת מנקודת מוצא של אהבה לז'אנר והבנה בסיסית במה קורה בו ועל מה אני כותב. אמרתי ז'אנר. למרבה הצער, רבים מאנשי התעשיה בארץ, לרבות עורכים מוזיקלים ועיתונאים, אינם מחבבים את ז'אנר הסול, ובהחלט לא מבינים בו. ככה גדלנו, בארץ שאמצה לחיקה את הרוק ודחתה כמעט לחלוטין את כל מה שגרובי במשך שנים על גבי שנים. יש בהחלט כמה מבקרים ואנשי תעשיה יוצאי דופן, ויש גם כאלה שמודים שהם לא מבינים לפני שהם מתישבים לכתוב את דעתם. ויש כאלה כמו שרון אריאלי, סה"כ כנראה מישהו שבאמת אוהב מוזיקה, אם כי ממש לא את המוזיקה שאני אוהב, שקיבל לכתוב על האלבום של מומי. שמעו, אם היו נותנים לי לכתוב על האלבום החדש של ספולטורה, הייתי מסרב בנימוס, זה לא הביזנס שלי. תקראו מה אריאלי חושב על כתיבה על מוזיקה ותבינו גם מהי המוזיקה הישראלית שמדברת אליו. אין מצב שמדובר בבנאדם שמחזיק באמת מאר.קלי, ששומע בבית ביונסה או מריה קארי, שגדל על מישהו מהג'קסונים או על מרי ג'יי בלייג'. הוא משפריץ ניטים מאלטרנצ'יבה אזוטרית, וממש לא נראה לי הטיפוס לשפוט פופ ובטח לא פופ סול. קראתי כמה מטוריו,
והטור הזה, שמסכם את הקריירה שלו ב-לא תאמינו - זמן תל אביב (!!!) מסתיים במשפט: "ועכשיו, האורות נכבים, ההופעה הארוכה ביותר בהיסטוריה עומדת להיגמר, וריח גשם, ניירות מתאבדים ומילים שיצאו דרך פי הטבעת של הנפש נשארים לבד". נסו להלחין את הטקסט המרגש הזה, אבל סול לא יצא לכם. לא באתי להגן על הטקסטים שלי, או של שי 360, או של ארקדי דוכין, או נועה פארן, כי הם לא צריכים הגנה מפני שרון אריאלי. עליהם להשפט בגבולות הז'אנר שבו הם מתפקדים, וזה ז'אנר שאריאלי לא קיים בו. כשיוסי חרסונסקי ביקר את האלבום של מומי, זה היה הרבה יותר לגיטימי בעיני. NUFF SAID. מעבר להתפלספות, יש לציין שהאלבום של מומי הוא אלבום בן אלף זונות, הוא עולה על היפסול (שהיה הצלחה נאה ביותר וזיכה את מומי בפרס אקו"ם) בכל רמה ומובן. תביאו לי - מהשנה, בארץ - ביט אחד יותר FRESH מ"כל היום", ביצוע קולי אחד יותר פנומנלי מ"כמה סליחות", הפקה יותר מורכבת ועשירה מ"מה שלא יהיה", או להיט היפהופ יותר גדול מ"באנו להעיר ת'עיר". יבוא אישי מנצח בכל הנישות האלה, בלי שום תחרות. ובאמת, אף מילה על טקטסים. מצידי כל האלבום יכל להיות מושר בנה-נה-נה. ואם לתמצת: מי שלא קנה, זונה.
בקרוב ההופעות.