הכל בגלל "תורת האימון המודרנית"
כאשר על דוכן הנאשמים עומד המדע והפיזיולוגיה של גוף האדם אשר לאחרונה גילו כי הוא עובד במחזוריות מסויימת של מאמץ והתאוששות ובניה שכאשר מתזמנים ביניהם נכון וברמה הנכונה יש תופעה של עלייה "מדרגתית" בביצועים. הנאשמים השניים הם הספורט המקצועני, שמאחוריו עומדים ספונסרים שמוכנים לשלם לספורטאי הרבה כסף אם יגיע למקום הראשון במירוץ מסויים. לדוגמה: מדליית זהב במירוץ האולימפי ל- 100 מטר... או יותר משמעותי, למקום הראשון במירוץ 800 מטר... כפי שכבר כתבתי בעבר, עולם האופניים מתחלק כיום לשניים (ואת זה אמר גם לבלאן- ההוא שמחלק את החולצות הצהובות) החלק הראשון הוא ה"מסורתי" שמתאמן גם כמו שהיה נהוג להתאמן בימים של מרקס, דהייו, רוכב יוצא לאימון בבוקר, אם הרגלים שלו מרגישות "לתת בראש" אז הוא נותן בראש ואם הרגליים שלו מרגישות "עייפות" אז הוא יסובב רגליים... אותו רוכב הולך לכל התחרויות ובאלו שהוא מרגיש טוב, הוא גם יפוצץ ולפעמים ינצח. כיום, כאשר הפיזיולוגיה של גוף האדם באימון (פיזיולוגיה של המאמץ) ושיטות האימון (להלן: "תורת האימון המודרנית") מפותחים יותר, יודעים שספורטאי יכול לשפר את הכושר בצורה מחזורית תוך העמסה גדלה והולכת עד נקודת פיק אחת או שתיים שמציבות את הספורטאי בשיא היכולת שלו בשנה מסויימת (וזה נכון לגבי ספורטאים שמשתמשים בחומרים אסורים ובכאלו שלא משתמשים) הדבר נכון ועובד לא דווקא באופניים אלא בכל ענף ספורט שהוא. כיום, מחזור חיים של ספורטאי סובב במחזורים גדולים של 4 שנים, מן הסתם בגלל השיא הארבע שנתי שמתקיים בימים אלו ממש באתונה. מחזורים של ארבע שנים מחולקים למחזורים של שנה ואלו למחזורים קטנים יותר של שלושה חודשים. כל חודש מחולק גם הוא למחזור קטן של אימון. ספורטאי ברמה אולימפית יודע איך תיראה שנת האימון שלו בפירוט של עומס בכל אימון, לאורך השנה ויודע בדיוק מהן המטרות שלו בכל שבוע אימונים. כישרונות צעירים שפורצים בגיל 17-18 לרמה עולמית יודעים מה הן המטרות שלהם גם ל-8 השנים הקרובות ואפילו יותר. כל זה על הנייר, ומאחר ואנו עוסקים בבני אדם שיש להם מצבי רוח, פציעות, מחלות, בעיות משפחתיות וכד' נכנס לכאן תפקיד המאמן שיודע לעשות את השינויים הדרושים לאורך התוכנית ועדיין לנסות להשיג את המטרות. לאורך השנה מוגדרות מטרות ישימות ואופרטיביות, לדוגמה- לסיים ב- % מסוים מהמנצח בתחרות X, כלומר, מטרה יכולה להיות הישג נתון שמתאים לתוכנית האימונים ולא תמיד ניצחון בתחרות, זה במידה והמטרה היא להיות בשיא בתחרות מאוחרת יותר!. ספורטאי עשוי להחליט במודע לא לנצח תחרות מסויימת כי הניצחון לא מתאים לעומס הרצוי לפי תוכנית האימונים שלו (להלן, למה ארמסטורנג הראה יכולת בינונית בדופינה...) כיום רוב הספורטאים עובדים בשיטה זו ולכן אנו רואים רוכבים שנמצאים בכושר מעולה בנג"ש באולימפיאדה אבל בינוניים בנג"ש באליפות העולם. עדיין יכול להיות ספורטאי כ"כ טוב שכשהוא בינוני בנג"ש במועד מסויים זה עדיין מקום ראשון... לגבי שימוש או לא שימוש בסמים, כל עוד לא הוכח שספורטאי כזה או אחר משתמש בסמים או בחומרים אסורים, זה לא שיקול בניתוח הנתונים. מדור לדור היכולת האנושית משתפרת וכיום יותר קשה לספורטאים להשתמש בחומרים אסורים, בעיקר בגלל הסיכון העצום באיבוד הקריירה שלהם לנצח.
