וואו. הילד גדול
בילד (21) סטודנט עתודאי בטכניון בתוכנית מאתגרת כבר מזמן שחרר את אמא. אתמול קלטתי (אולי כבר כתבתי על זה בעבר אבל עכשיו זו עוד מדרגה) שהוא כבר לא צריך אותנו.
הוא מגובש. הוא החלטי, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא יודע למה הוא נדרש ואיך להשיג את זה. שששש עוד שני מבחנים קשים בדרך ושנה אחרונה).
הוא יודע לכתוב קורות חיים בלי עזרה שלי. הוא יודע להתראיין הוא יודע לומר שהשכר שאתם מציעים לי לא כמו שחשבתי תשקלו שנית. הוא רוצה לטוס לאפריקה ולעבוד בכור האטומי).
למעט שני הדברים האחרים אני גאה בו. התמימות לגבי בטיחות הכור האטומי מעוררת בי פלצות וכנ"ל אפריקה) מן הסתם לא נותנת לזה יד ומטפטפת מידי פעם את דעתי.
אבל חוץ מזה. הילד הפך לאיש צעיר עם חוסן ויכולת להתמודד עם תסכולים. אחחחח מי היה מאמין.
תפקידי תם לבנתיים....
אני רק חושבת איך חוסר היכולת שלי ללמוד, להתמיד, לשאת תסכולים לעשות תואר עיצבה את ההתנהגות שלי מול הילדים והיעדים שרציתי שיגיעו אליהם ואני מבינה בדיעבד שזה לא היה מדוייק. כן, הם הגיעו לזה (אולי!!) בגללי (אולי לא. יש מספיק ילדים להורים לא דוחפים שהגיעו להישגים) אבל המחשבה שלי שלימודים יביאו אתכם לאן שצריך ויחסכו מכם תסכולים פשוט לא נכונה.
בסוף יב' גיליתי שפספסתי את החינוך והערכים (אבל הם קלטו את זה מדוגמא אישית ומהסביבה. הרבה מהסביבה) לקרת סוף התואר או אפילו לפני כן גיליתי שלימודים בלי אישיות חברותית, העזה, אופטימיות, נחישות, יוזמה....נשארים רק עם דף של ציונים.
אז הוא מסודר כי עוד השירות לפניו והיא תסיים בעוד שנה תואר באמנות ואין לה מושג מה הלאה ו הקטנה... יש לה עוד 3 שנים והיא מוכיחה נחישות והתמדה כמותם אבל אחרת. היא הדובדבן. עדיין דואגת. היא מספקת לי פחות התעסקות מהגדולים.
תארו לכם (מי שמכיר אותי שנים יודע) אין מלחמות. אין ריבים בבית..
סיכום ביניים שכזה לפני שתפוז ירד למצולות וכל המידע הזה ילך לאיבוד
יום טוב
בילד (21) סטודנט עתודאי בטכניון בתוכנית מאתגרת כבר מזמן שחרר את אמא. אתמול קלטתי (אולי כבר כתבתי על זה בעבר אבל עכשיו זו עוד מדרגה) שהוא כבר לא צריך אותנו.
הוא מגובש. הוא החלטי, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא יודע למה הוא נדרש ואיך להשיג את זה. שששש עוד שני מבחנים קשים בדרך ושנה אחרונה).
הוא יודע לכתוב קורות חיים בלי עזרה שלי. הוא יודע להתראיין הוא יודע לומר שהשכר שאתם מציעים לי לא כמו שחשבתי תשקלו שנית. הוא רוצה לטוס לאפריקה ולעבוד בכור האטומי).
למעט שני הדברים האחרים אני גאה בו. התמימות לגבי בטיחות הכור האטומי מעוררת בי פלצות וכנ"ל אפריקה) מן הסתם לא נותנת לזה יד ומטפטפת מידי פעם את דעתי.
אבל חוץ מזה. הילד הפך לאיש צעיר עם חוסן ויכולת להתמודד עם תסכולים. אחחחח מי היה מאמין.
תפקידי תם לבנתיים....
אני רק חושבת איך חוסר היכולת שלי ללמוד, להתמיד, לשאת תסכולים לעשות תואר עיצבה את ההתנהגות שלי מול הילדים והיעדים שרציתי שיגיעו אליהם ואני מבינה בדיעבד שזה לא היה מדוייק. כן, הם הגיעו לזה (אולי!!) בגללי (אולי לא. יש מספיק ילדים להורים לא דוחפים שהגיעו להישגים) אבל המחשבה שלי שלימודים יביאו אתכם לאן שצריך ויחסכו מכם תסכולים פשוט לא נכונה.
בסוף יב' גיליתי שפספסתי את החינוך והערכים (אבל הם קלטו את זה מדוגמא אישית ומהסביבה. הרבה מהסביבה) לקרת סוף התואר או אפילו לפני כן גיליתי שלימודים בלי אישיות חברותית, העזה, אופטימיות, נחישות, יוזמה....נשארים רק עם דף של ציונים.
אז הוא מסודר כי עוד השירות לפניו והיא תסיים בעוד שנה תואר באמנות ואין לה מושג מה הלאה ו הקטנה... יש לה עוד 3 שנים והיא מוכיחה נחישות והתמדה כמותם אבל אחרת. היא הדובדבן. עדיין דואגת. היא מספקת לי פחות התעסקות מהגדולים.
תארו לכם (מי שמכיר אותי שנים יודע) אין מלחמות. אין ריבים בבית..
סיכום ביניים שכזה לפני שתפוז ירד למצולות וכל המידע הזה ילך לאיבוד
יום טוב
