וואו, לא ידעתי שיש פורום כזה...

[ג^ים]

וואו, לא ידעתי שיש פורום כזה...

. הופתעתי למצוא פורום שכזה, שכנראה עוזר לאנשים שמישהו קרוב אליהם החליט להתאבד. אח שלי התאבד לפני שנה וחצי ומאז החיים נהפכו לביוב שחור של עצב, כעס וחרטה.. שלושה מילים שבשבילי אומרות הכל, שלושה מילים שנהפכו ליהיות החיים שלי עצמם, שלושה מילים שמשכיחות ממני כל בוקר כל דבר טוב שבשבילם שווה לי להמשיך לחיות.. העבר שלי ודאגה לעתיד ממלאות לי את המחשבות כל יום והופכות אותי לבן-אדם מאוד מהורהר וסגור, אני חי אי-שם, רחוק בעבר. במקום לחיות עכשיו ולישמוח על זה שאני בן-אדם נפלא עם הרבה מה לתת... ועם הרבה מה לישמוח.. אבל אני לא שמח... העצבות בולעת לי את כל היום, והלילה. בזמן האחרון אני יותר חושב על התכל`ס, כאילו, מה עושים. מה אני עושה עכשיו כדי לשפר לי את החיים וההרגשה הקיומית.. אני רוצה לעזוב את המקום הזה, העיר, את כל האנשים והסביבה שכל יום מזכירים לי את העבר שלי, ולהתרחק למקום הרבה יותר שלוו ושקט שאוכל ליבנות את עצמי מחדש במקום לנסות ``לשפץ`` את עצמי מחדש, אני רוצה ליבנות מחדש.. אני מאוד מתוסכל עכשיו, עברו עליי שבועיים קשים של התפוררות התקווה שלי, והרבה כאב שפתאום התחלחל למודעות שלי בזמן שחשבתי שהכל הולך ליהיות בסדר.. אז קצת קשה לי ליכתוב עכשיו. ביי ביי לבינתיים..

 

[איתן ג]

ג^ים מקבלים אותך עם המון אהבה.

 

[שירז שרון]

גם אני לא ידעתי..

ממש לא ידעתי שיש פורום כזה ... זה דבר ממש נחמד ומעודד לדעת שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך ומבינים אותך! לפני חודש בדיוק אחי התאבד, ולפני שבע שנים אבא שלי נפטר מסרטן. איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?! חשבתי שאני מוגנת אחרי שאבא שלי נפטר, והמוות לא יעבור שוב במשפחתי ... מסתבר שטעיתי! מהיום שאחי עשה את זה לי, ולמשפחתי , משהו נשבר במשפחה שלי מבפנים ,אבל אנחנו משפחה חזקה -כי בניגוד אליו אנחנו רוצים לחיות! עד עכשיו וכנראהגם לעולם... אני לא מפסיקה,לכעוס עליו- מה היה חסר לו?! הוא קיבל מה שאף בן אדם אחר בעולם לא קיבל! הייתה לו משפחה שאהבה אותו, ואני בטוחה שהוא היה מודע לזה! כולם דאגו לו תמיד, ואימא שלי 20 פעם ביום הייתה מתקשרת אליו, התחום שבו הוא עסק בלימודים, היה מושא גאוותו ואהבתו, כל מה שחשק ורצה נתנו לו , לא היה דבר שלא קיבל! אז איך הוא יכל לעשות את זה????? בלי לחשוב עלינו????!!!!! על אימא שלי??!!! עלי???!!!! עכשיו אימא שלי חייה בפרנויה שכזו - היא מפחדת שגם אנו נעשה את זה ... אחי אחר טס לחו``ל לשנה - והיא כל הזמן בלחץ שהוא יכנס למצב של חוסר שפיות ומחשבה, וילך בדרכי אחיו המתאבד.... כל החיים שלי הפכו לסיוט! אני פותחת את היום בדמעות , וכך גם מסיימת אותו...! הכאב לא מרפה ממני, ואני מרגישה שלעולם לא אחזור לעצמי! אפילו הסביבה הקרובה שלי אומרת לי שמשהו בחיוך שלי נעלם, שהצחוק שלי הפך להיות מת! כשאני מתגלגלת מצחוק , ישר אני רואה לנגד עיני את אחי החייכן שלא הפסיק לצחוק ולהצחיק כל חייו , ולא שם על העולם -כנראה זה היה רק מסכת הסוואה... ובבת אחת הצחוק שלי הופך לדמעות ובכי...! יש קטעים שאני אומרת לעצמי אני רוצה לחיות ולהנות מהחיים, לבלות ובקיצור לנצל אותם. וברגעים אחרים אני אומרת בשביל מה יש לי לחיות?! - כל החיים האלו אני אחיה בסבל מתמשך שלא יגמר... ואם אני לא עושה לעצמי כלום , זה רק בשביל המשפחה שלי , שלא מגיע להם שימיטו עליהם עוד אסון כזה...! מה שיותר נורא לפעמים זה הסביבה , שאני מתארת לעצמי שהם אומרים:``בטח הוא עשה את זה בגלל שלא נתנו לו כלום או דברים מסוג זה ... אומנם אני לא כ``כ שמה עליהם , אבל לאימא שלי זה נורא מפריע בתור אחת שגידלה אותו ונתנה לו הכל - ובסוף זה מה שאומרים לה!

 

[ג^ים]

היי..

.. איך אפשר להתמודד עם זה?... אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מידי יום, ואף-פעם לא מצליח למצוא תשובה.. מישהי פעם אמרה לי שאין כזה דבר להתמודד עם זה.. אני פשוט צריך לקבל את זה וליחיות עם זה, הוא תמיד יהיה איתי בכל יום ולילה להמשך חיי.. קצת מפחיד, אבל אני מקווה יום אחד להבין את זה ולקבל את זה, ולהמשיך עם חיי.. האמת היא שבחצי שנה הראשונה הייתי בהלם, ממש לא הייתי מודע לזה שאח שלי באמת התאבד, לעומתך, אני ידעתי בתוך-תוכי שהוא הולך לעשות את זה, ניסיתי להגיד משהו למשפחה שלי ולאמא שלי, אבל אף-אחד לא שם עליי, וקיבלתי רק ליגלוג.. לא היה לא כלום, ממש כלום, לא שמחה - רק דיכאון ואף-אחד לא עזר לו להתרומם, כולם קראו לו ``עצלן``... היום אני בן 20, אני גר לבד ומנותק מכל המשפחה שלי בגלל הכעס העצום אליהם. החיים שלי היו תמיד קשים, ותמיד נלחמתי בשביל הקיום שלי, אבל ``השיעור`` האחרון שאלוהים (?) לימד אותי שבר אותי לרסיסים ואני מרגיש ובוכה על זה שלעולם לא אהיה אותו בן-אדם עם שמחה אמיתית ותקווה... יש רגעים שיכולים ליהיות ממש ממש שמחים ופתאום תמונות ומחשבות על אחי חודרות לי למחשבה והשמחה נהפכת לעצב עמוק... מעולם לא הייתי כל-כך עצוב ! באמת הסביבה היא אחת מהבעיות הקשות.. כל החברים ובכלל האנשים נהפכים לצבועים, ולא באמת אומרים מה שהם חושבים... אף-אחד לא אוהב ליהיות בחברת אדם מדוכא, וכל הזמן שואלים אותי ``למה אתה כל-כך מהורהר?``.. טוב. יאללה לעבודה. שיהיה לך שבוע טוב, ותהיי חזקה

 

[שירז שרון]

....

גם אני לא ממש רואה נקודה של שמחה שתהיה לי... אבל תאמין לי עם השנים תתחיל תתחיל להתרגל ואז תעכל את זה.... אני עדיין לא מעכלת את זה - ואני מרגישה מטומטמת לפעמים כי אני מרגישה שהוא לידי , חי ונושם.... אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו, וכל פעם אני מדמיינת שעוד רגע הוא יכנס בדלת, ושזה רק סיוט שיחלוף...! ולהכניס לעצמך את העבודה הזו שהוא מת - ממש לא מסתדרת לי! אפילו בהלוויה , לא האמנתי שהגוויה של אחי יורדת לאדמה , ולכן היה לי קשה לבכות , זאת אומרת רציתי אבל לא הצלחתי, אז אחותי אמרה לי: `` אל תדאגי יהיה לך את כל החיים לבכות`` - אתה מבין , זאת אומרת שהחיים שלי לעולם לא יחזרו להיות מה שהם יהיו , אני תוהה אם השמחת חיים שלי תשוב אי פעם?!!!

 

[ג^ים]

היי שירז...

.. השמחה והאושר שלנו ישובו, האמונה בעצמנו היא הדרך היחידה שנוכל לצאת מהמעגל המטורף שאנחנו נמצאים בו עכשיו... אני מרגיש כאילו אני נמצא עכשיו במעגל של כאב ועצב ולא מצליח לצאת ממנו.. התקווה היא העזרה היחידה שיש לי, התקווה לצאת ממעגל הכאב שאני נמצא בו כיום ויציאה להמשך חיי כבן-אדם עם נשמה ורצון להתגשמות ושלווה.. מילים מוזרות ורחוקות, עכשיו, אבל התקווה היא מה שעוזרת לי לקום בבוקר ולדעת שאני יצליח... אני זוכר את ההלוויה של אחי, נתקפתי בהתקף מטורף של בכי איך שראיתי אותו מכוסה בשמיכה, התקף של בכי שהיה יותר חזק ממני והכניס אותי לטראנס מפחיד שהשתלט על כל הגוף שלי עד שהתחלתי לירעוד בידיים בלי להפסיק, כאילו איזה משהו יותר חזק ממני השתלט עליי.. מאז, מאותו יום אני לא מצליח להזיל אפילו לא דמעה אחת, כמה שאני רוצה וכמה שאני זקוק לזה מדי פעם, להוציא קצת מהכאב והתיסכול החוצה על-ידי בכי, שנה וחצי ארוכות אני לא מצליח ליבכות... גם לבקר בקבר אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל להוכיח לעצמי שאחי לא נמצא פה עוד.. אני מצטער עם המילים שלי דיכאוניות, אבל אני רק יודע לשנינו מחכה עתיד מאושר, אם רק נאמין... לילה טוב

 

[שירז שרון]

היי....

מצטערת על התגובה הקצת מאוחרת , זה משום שלא היה לי זמן להיכנס... אתה צודק שהאושר והשמחה זה מילים רחוקות, אך שבסופו של דבר הם יגיעו.... וזה באמת חשוב וטוב שאתה מאמין בתקווה , ושזה מחזיק אותך, ואולי גם אותי... אני כל פעם מנסה להגיד לעצמי שאני והמשפחה שלנו לא אשמים כי נתנו לו הכל , את כל הנשמה , ומכל הלב. ואני בטוחה שהוא יודע שאהבנו אותו, רק הדאגות שלנו כלפיו בכל פעם שיצא מהבית העידו על כך... אבל בתוך תוכי אני מרגישה אשמה , כאילו לא הייתי איתו , ולא התייחסתי אליו מספיק. היינו רביםהמון,ותמיד ידעתי שהכי הוא אוהב אותי ודואג לי כי אני הקטנה.. .אבל אף פעם לא הראיתי לו את זה שאני אוהבת אותו , תמיד הייתי מעוצבנת עליו ולא היה לי זמן בשבילו, כשהוא היה בא לחדר שלי , הייתי טורקת לו את הדלת בפרצוף! ואני כ``כ רוצה לבקש ממנו סליחה על זה , אבל עכשיו כבר מאוחר מדי....!!! אני מנסה להגיד לעצמי שהוא עשה את זה לא בגללי, אבל כל הזמן אני תוהה אם הייתי מדברת איתו מה היה קורה ?! האם הוא היה נפתח אלי?! וכל הרגשות האלו ``אוכלים`` לי את הלב!!!

 

[נעמי$]

ג^ים

קראתי את מה שכתבת גים ומייד זלגו מעיני דמעות. אחי התאבד זמן קצר ואני בטוחה כי דמו טרם ניספג באדמה. אחי ירה בראשו. ראיתי אותו, מת, מתבוסס בדמו, כאשר עיני העצומות אשר נשאו כרי כאב עצומים פתאום היו שלוים ורגועים. לעיתים אני חושבת אולי היה עדיף לו ככה. אבל, כמוך, אני שבה לכאב, לעצב ולדמעות. אני נשואה ואם לילדים. אני היה עבורם דמות עצומה הן בבניית הזהות שלהם והן בתכנים המוסריים . כך שהאבידה היא עצומה לכולם ולי כאחות במיוחד. הימים הראשונים לא עיכלנו את גודל האסון. כעת, משעברו מספר ימים, הכאב מתחיל לחלחל בעור, בעצמות, בורידים ובלב וכובש כל חלקה טובה. הייתי אדם עליז, שמח בחלקו וכן עוזר ותומך באחרים היום אני לא מסוגלת לשמוע קולות של שמחה או צחוק אני נפגעת מכך שהאחרים שמחים ואילו אני לא מסוגלת לשמוח אני מוצאת עצמי שרויה בכאב, הכין שאני הולכת הכאב מלווה אותי אם במנחמים השונים ואם באנשים אשר שואלים לפשר האסון אני מוצאת עצמי שוב ושוב חוווה את האסון מהתחלה. השאלות ולו גם העדינות שבינהן חודרות כמו להב של סכין ופוצעות גם אם השואל כלל לא התכוון לעתים, אני שואלת את עצמי למה הוא עשה את זה למה?????????? הרי הוא כל כך אהב אותנו, למה לא חשב על גודל האסון? הכאב? הכעס? העצב והשכול? אבל, משיב איין........... אחי לא השאיר אחריו מכתב שבו הוא נפרד מאתנו או מסביר מעשיו הוא פשוט שם קץ לחייו ללא מילים לכן, כאשר אני קוראת את מה שכתבת , אחרי שנה וחצי מיום הארוע, אני חשה את המועקה, הכאב וחוסר האונים שלך ורואה את עצמי שאותו המצב בעוד שנה וחצי ולא מבינה איך אפשר לגדל ילדים, לחנך ילדים עם כמות כזו גדולה של כאב מה עושים עם כל הכאב הזה? היכן מחביאים אותו????????? היכן?