ווטרס או גילמור?

[melancholy man]

דווקא אל סטויארט?

אם כבר, אז ואן מוריסון זו התשובה

 

[ציףציף1000]

אל סטיוארט היה שותף לדירה של פול ס.

ושלושתם לא בליגה של מוריסון, בלאו הכי (למרות שיש לי את כל האלבומים של סטיוארט, עד שנת 1980, ורק חלק מאלו של מוריסון בתקופה המקבילה).

 

[melancholy man]

../images/Emo45.gif

האמת? עוד לא מצאתי אלבום לא טוב של ואן מוריסון, בקשר לאל סטויארט...בואי נגיד שאני משתדל לכתוב רק על דברים שאני אוהב

 

[ציףציף1000]

שמע, היו לו דברים טובים

נדמה לי שכתבתי עליו בעבר, אבל לא משנה. הנה שוב: שלושת האלבומים הראשונים שלו הם אלבומים מאוד "היפיים" ותמימים, תוצר של זמנם. יש שם שירים חמודים רבים, ועבודת הגיטרה שלו מעולה. שווה לקנות את הקופסה שיצאה להם לפני כמה שנים - To Whom It May Concern. הקופסה כוללת את כל(?) השירים שלו מהשנים 1966-1970. גם מי שלא סובלים את סטיוארט, יאהבו את השירים שלו מתקופה זו, לפני היומרה. Orange, משנת 1972, היה אמור להביא אותו לליגה א', אבל לא הצליח (מבחינת מכירות). כשהייתי בת 16 - לא בשנת 1972 - זה היה אחד האלבומים הכי אהובים עלי. היום אני מחייכת כשאני שומעת את השירים הפומפוזיים - ועוד עם קלידים של ריק ווייקמן!! - כדוגמת News From Spain. למרות זאת, יש שם כמה שירים בעלי מעלות: NFS הנ"ל, Once an Orange, Songs out of clay, אממ.... "אמסטרדם". השירים בבסיסם כולם טובים, מוסיקלית. המילים והעיבודים.... זה כבר סיפור אחר. Past, Present & Future משנת 1973 היה אלבום שאפתני בהרבה, ובו התחיל סטיוארט לראשונה, כמדומני, לשיר על תקופות הסטוריות ולספר דרכן סיפורים (היה לו רק שיר אחד, באלבום הקודם, בסגנון הזה). האלבום היה הכי מגובש שסטיוארט הוציא עד אז, והכי בוגר. הוא גם זכה לשבחי הביקורת. הצליל הכללי של האלבום התיישן מאז, אבל זהו עדיין אלבום טוב. Modern Times משנת 1975 הוא אלבום חלש. זהו אלבום "רזה" בהרבה מקודמו, וניכר בו הנסיון "להתמסחר", בלשון הנוער, היינו: שירים קצרים יותר, על בסיס ריפים קליטים, עיבוד פשוט. השיר היחיד באלבום שהחזיק מעמד, לטעמי, הוא Apple Cider Re-Constitution, למרות ההפקה החלשה שלו (במקום להקליטו כשיר רוק חזק וחסר פשרות, והוא יצא חלש כמו איטריה רטובה). Year of the Cat משנת 1976 היה כמובן האלבום שהפך את סטיוארט לכוכב רוק בקנה מידה בינ"ל. זה היה אחד האלבומים הכי נמכרים באותה שנה - ובשנות השבעים בכלל. בזמנו חרשתי את האלבום הזה מכל כיוון אפשרי. זה היה ללא ספק האלבום הכי אהוב עלי באותם ימים (כאשר יצא). עברתי עם זכוכית מגדלת על כל מילה, בנסיון להבין את כוונת המשורר. לא הצלחתי להבין (את הרוב) ודווקא העמימות של המשמעות נתנה לאלבום הילה רומנטית כזו, בעיניי. לפני קצת יותר משנה החלטתי לקנות את הדיסק (הוא נמכר במחיר מוזל) לאחר שלא שמעתי את האלבום יותר מ-25 שנים. ציפיתי לאכזבה, להתקלות עם הפקה מסגנון עדות רוק האיצטדיונים האמריקאי, לעטיפה מוסיקלית נוצצת ללא תוכן. הופתעתי לטובה: זה אלבום מצויין, ואין בו כמעט רגעים חלשים. כמובן, העובדה שכיום אני מבינה את כוונת המשורר, עזרה. (אגב, כמעט שלושים שנה לקח לי עד שקלטתי שסטיוארט לא שר על אשה, ב-Broadway Hotel). אחד הדברים המפליאים לגבי האלבום הוא הצלחתו ההיסטרית, למרות הקו המלנכולי הברור של רבים מהשירים (קו שלא היה קיים במידה כזו (ובבגרות כזו) באלבומים קודמים של סטיוארט). בעצם, אם DSOTM ו"החומה" מכרו עשרות מיליונים, למה לא סטיוארט? אגב, האלבום הוקלט עוד באנגליה, עם נגנים אנגליים ועם אלן פארסונס כמפיק. היינו, זו אינה ההפקה האמריקאית הטיפוסית לאותה תקופה (ר' פליטווד מק וכד'). מכאן והלאה התחילה הירידה. האלבום הבא, Time Passages משנת 1978, ניסה לרכב על גב הצלחת YOTC, אבל השירים פשוט לא היו באותה רמה. זה גם אלבום לא מגובש, בניגוד ל-YOTC שברור שהוא יחידה אחת שלמה, מהצליל הראשון עד האחרון. השיר היחיד שנשאר לאורך זמן הוא Life in Dark Waters, על צוללת-רפאים. לא שיר טוב, אבל מפחיד. האלבום האחרון של סטיוארט שהגיע לתודעת הציבור הרחב היה Carrots 24 משנת 1980. אלבום זה כבר הוקלט כולו בלוס אנג'לס, עם נגנים אמריקאיים. זהו אלבום לא-אחיד, עם כמה שירים מצויינים והרבה שירים בינוניים-מינוס. באופן כללי, זהו שיפור לעומת הקודם. את השירים הטובים מתוכו ניתן למצוא באוספים מאוחרים יותר: Running Man, Merlin's Time, Optical Illusion - שלושת אלו הם בין השירים הטובים ביותר שסטיוארט כתב, באותו עשור, ושלושתם בהחלט ברמה של YOTC, רק בלי ההפקה של אלן פארסונס. את האלבומים שהקליט סטיוארט לאחר מכן, אין לי. אף אחד מהם לא זכה ליותר מהד קלוש בעתונות המוסיקה. לאחר כשלון Russians and Americans משנת 1984, הוציא סטיוארט את אלבומיו הבאים בחברות תקליטים קטנות, כאשר רק אוהדיו השרופים המשיכו לקנות אותם - וזאת ללא קשר לאיכותם. חלקם זכו לשבחי הביקורת, כשיצאו, אבל חוסר נגישות (וחוסר עניין) מנעו ממני לחפש אותם. על פי השמועה, רובם עוסקים בארועים היסטוריים שונים, והאחרון(?) ביניהם מושפע מאוסף היינות הענק של סטיוארט. כמו אמנים בריטיים רבים, גם סטיוארט היגר לארה"ב, והוא מתגורר כיום בקליפורניה (עם אוסף היינות הנ"ל). הוא התחתן (לראשונה, בגיל 50) והוליד בת. הוא משמיץ את אנגליה ואומר שלא יחזור לשם לעולם וכו' ("בגלל הגשם"). ולמרות זאת, הוא עדיין אמן טוב יותר מפול סיימון. ושניהם נמצאים כמה שנות אור מאחורי ואן מוריסון. את ארט גרפונקל צריך בכלל לשקול?

 

[melancholy man]

את ארט גרפונקל אפשר לשקול?

ארט גרפונקל הוא אולי ההוכחה לכך שלא לכל דבר בטבע יש משקל סגולי, וסיימון וגרפונקל הם ההוכחה שלפעמים השלם הרב היותר גדול מסך חלקיו (רוצה לומר: ארט גרפונקל פאטטי בעייני סיימון לבד משעמם אותי ברמות שרק סרט תיעודי על חיי המין של החגב האלסקי המצוי יכול, אבל סיימון וגרפונקל היו דבר בהחלט מגניב בעיני). בקשר לאל סטוארט, כל מה שכתבת נכון, זה עדיין כל כך לא עושה לי את זה, שאני מעדיף להמשיך הלאה. וכמובן, שלושתם לא רק שלא באותה ליגה עם ואן מוריסון, הם אפילו לא משחקים באותו משחק.

 

[ציףציף1000]

מסכימה, מלבד זה

שגם ביחד, לסיימון וגרפונקל אין בעיני יותר ממשקל נוצה. (דוגמא למשקל נוצה: שירם "Cloudy"). יחד עם זה, מילה טובה על סיימון: ההופעה שנתן בקיסריה לפני שנים רבות, היתה אחת ההופעות הטובות שראיתי מעודי. אולי זה היה בזכות זמרות הליווי השחורות והענקיות שהביא עמו, ושגנבו את ההצגה בשירתן, לשמחת הקהל.

 

[melancholy man]

יש להם שירים כאלה אין ספק

אבל יש משהו בהרמוניה הדו קולית שלהם שעושה לי את זה, קצת קשה לי להסביר למה, וזה בטח לא קשור ליכולות הכתיבה זה פשוט נעים באוזן בצורה שלא מפריעה. אבל פה אנחנו נכנסים לאזור המסוכן מכולם זה של הטעם