לא, לא ושוב לא.
זה לחלוטין לא עניין של נימוס; התפיסה שלי היא שמתודות וטיפוליפ שמחוץ לקונבנציה הרפואית הם חלק חשוב, אפילו קריטי, בהתפתחות הרפואה.
אני אזכיר לכולנו שפעם הקונבנציה הרפואית כללה הקזת דם מאסיבית וזיהוי תכונות רפואיות של צמחים על-פי דמיונו החיצוני של הצמח לחלקים בגוף, ולעומת זאת לא כללה רחיצת ידיים בעת טיפול בחולים. והאנשים שטיפלו כך בחוליהם, והחולים עצמם, התייחסו לזה כאל הקונבנציה, וגם הם, כמונו, חשבו שהם חכמים גדולים ומאד מודרניים.
לפיכך אני מאד לא אוהב את ההתייחסות לכל דבר שנמצא מחוץ לקונבנציה כאל פסול. זו צורה מצויינת לשקוע בתוך התחת של עצמנו ולא לחקור כיוונים חדשים. קונבנציה חייבת להשתנות, אחרת תתנוון.
יש לי, כמובן, בעיה עם מתודות טיפול שמשחקות את המשחק הכפול: מצד אחד מתדפקות על דלתות הקונבנציה ורוצות להיכנס ולהיות חלק מהממסד (להיכלל בסל התרופות ובביטוחים; לקבל הכרה רשמית כמקצוע רפואי, וכל מה שקשור בלגיטימציה מצד מוסדות הרפואה והמדינה), ומצד שני מתחמקות מלעמוד בסטנדרטים, בטענה שיש בהן משהו מיוחד ובלתי-מדיד.
יש לי הרבה כבוד לאדם שאומר "אני מטפל בעצמי רק ע"י שיטה X שלא מתיישבת עם הקונבנציה, אני מאמין שזה מה שעובד, ואני מבקש שיעזבו אותי בשקט מכל היתר". אני הרבה פחות מחבב אדם שאומר "אני מאמין ב-X, אבל אני רוצה להכניס את X בכוח אל תוך הקונבנציה, ולהתעלם מהסתירות שכרוכות בכך כי הן לא נוחות לי."
מתודת טיפול כמו ההומיאופתיה, למשל, מבוססת על עקרונות של ויטאליזם, שהקונבנציה הרפואית שוללת מכל וכל. זה כשלעצמו לא נורא, אבל טענה נפוצה אצל הופמיאפתים היא שאי-אפשר למדוד את יעילות הטיפול ההומיאופתי באותם כלים ומדדים של הטיפול הרגיל, כי ההומיאופתי הוא הוליסטי. כלומר, נא להתייחס אלינו כאל רפואה (לתת לנו מימון, לאפשר לנו לטפל בחולים), אבל אסור (או אי-אפשר) להשוות אותנו למתודות רפואיות אחרות. הסטנדרטים לא חלים עלינו.
(דוגמה מתחום אחר: יש לא מעט יהודים חרדים שחיים במדינת ישראל אבל מסרבים, מסיבות דתיות, לקבל ולו שקל אחד מהמדינה, כי הם לא מכירים בה. אז הם לא מקבלים קיצבאות ולא בטיח. מבחינתי שיהיה להם לבריאות. יש לי הרבה יותר בעיה עם החרדים שגם לא נותנים, וגם לוקחים)
