little thing
New member
וידוי על גברים....
לא לראשי!!!!
יש לי בעיה עם נוכחות של גברים. אני נלחצת כשבחור מדבר איתי, פונה אליי, או נמצא בסביבה שלי. אני מתנהגת באופן מוזר ולא טבעי.
זה לא תמיד היה ככה... אבל בזמן האחרון אני מתחילה להרגיש לא בנוח עם התחושה שלי, ולא יודעת איך להתגבר על המבוכה מגברים.
עזרה מקצועית אני לא צריכה, ככה שאין טעם להציע.
מעניין אותי מה תוכלו לייעץ.
אני בחורה די נאה, יש לי את כל הנתונים "שצריך". אבל מה, מעולם לא הדגשתי אותם. אני די חנונית למען האמת. האופי שלי די עדין, לא מוחצן, ומאוד תמים (היה, בעיקר).
מאז ומעולם קיבלתי הרבה תשומת לב מגברים.
בתיכון זה די החניף לי לאגו, השתעשעתי עם המחמאות שקיבלתי, אבל לא עשיתי עם תשומת הלב הזו שום דבר. הכל היה בסדר.
בצבא קצין שעבדתי איתו הטריד אותי מינית. נסענו אני והוא באחד הימים לשטח, כחלק מהתפקיד שלי, היינו שנינו לבד. הקצין ההוא היה נשוי, אז לא הרגשתי שום צורך לפקוח שבע עיניים, התייחסתי אליו בכבוד ובידידות. כנראה שאישה עבורו זה לא קיר אז נעים להכיר. וכדי שתבינו את הסיטואציה טוב יותר - לא הייתי לבושה בצורה מושכת, מעולם לא טרחתי להצר את המדים, לבשתי מדי ב' שגדולים עליי בשבע מידות + פליז עצום... וזה לא מנע ממנו להטריד אותי מינית.
רציתי להתלונן על הקצין ההוא, ואבא שלי, כנגד כל ההיגיון, היה נגד הרעיון הזה. הוא טען שאני אהרוס לו את החיים, ובגלל שהוא לא אנס אותי חלילה וחס, ובגלל שהוא הפסיק כשצרחתי עליו שיפסיק, אין טעם להתלונן.
חטפתי שתי כאפות מגברים – גם מהקצין ההוא שכיבדתי מאוד בתור בנאדם, וגרם לי לא לסמוך יותר על אף אחד, וגם מאבא שלי שכל החיים ראיתי אותו בתור דמות מגוננת ופתאום הוא מפנה לי עורף ומרחם על מישהו שהוא בכלל לא מכיר.
כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד במקום מסויים. יום אחד, בדרכי הביתה מהעבודה, עליתי במעלה הרחוב. הייתי במדי עבודה, גדולים, מסריחים ומלוכלכים מהיום הארוך. זה היה אמצע היום והרחוב היה נטוש. עבר מאחוריי אחד שעשה ריצה, טפח לי על התחת, אמר לי "מה קורה?!?!" והמשיך בריצה שלו. צרחתי עליו שלל קללות, וחוץ מזה הייתי די בשוק ולא ידעתי מה לעשות.
הרגשתי לא בנוח ללכת בדרך הזו שוב. התפטרתי מהעבודה. מאז אני מרגישה לא בנוח ללכת לבד ברחוב, כשעוד גבר הולך לצידי, גם אם זה באמצע היום.
אני לא יודעת להגדיר אם המצב שלי נורמאלי או לא. זה לא מתאפיין בצורה קיצונית מידי. פשוט חוויתי טראומה, ואני מנסה למנוע מהעבר לחזור על עצמו.
יש לי חבר במשך שלוש שנים. אני אוהבת אותו מאוד והוא ליווה אותי לאורך כל המקרים האלה, הוא האדם היחידי שאני מסוגלת לסמוך עליו, וזה לא קשור למה שיש לו בין הרגליים. מלבדו – כל שאר החברות שלי בנות. תמיד החברות היחידות שלי היו בנות.
חוץ ממנו – אני מרגישה מאוימת על ידי גברים. אני מרגישה שכל מה שהם רוצים ממני זה את הגוף שלי. המבטים שלהם, האובר-ידידותיות שלהם.
היה שלב מתישהו בקשר שלי ושל חבר שלי שרבנו ונפרדנו (ליומיים). איכשהו השמועה התפשטה ממש מהר, ופתאום אין ספור גברים התחילו לדבר איתי (אנשים שבחיים לא החלפתי איתם מילה), לשאול לשלומי ולנסות להעלות חיוך על פניי. לא זרמתי.
חברה שלי ארגנה לא מזמן מסיבה, והזמינה כמה חברים שלה, הגעתי בין הראשונים. היה כיף ונחמד, עד שהגיעו כמה ידידים שלה שאני לא מכירה. בנוכחותם לא שתיתי, לא רקדתי, לא זרמתי. הפסיק להיות לי כיף.
אני לומדת בקורס כרגע. כשגברים פונים אליי, גם אם זה סתם מידידות, לשאול אותי שאלה, להביע את דעתי, אני נלחצת.
אני יודעת שהמחשבות שלי והתגובות שלי (גם אם אחרים לא שמים לב אליהן) קצת לא ריאליות.
ושוב, זה לא במצב כזה שזה מצריך טיפול... אבל אני לא יכולה לסמוך על גברים.
לא יכולה להסתכל בעיניים שלהם, ולא לחשוב שהדבר הראשון שהם רוצים ממני זה אותי.
איך משתחררים מזה, מבלי לחזור להיות תמימה?
לא לראשי!!!!
יש לי בעיה עם נוכחות של גברים. אני נלחצת כשבחור מדבר איתי, פונה אליי, או נמצא בסביבה שלי. אני מתנהגת באופן מוזר ולא טבעי.
זה לא תמיד היה ככה... אבל בזמן האחרון אני מתחילה להרגיש לא בנוח עם התחושה שלי, ולא יודעת איך להתגבר על המבוכה מגברים.
עזרה מקצועית אני לא צריכה, ככה שאין טעם להציע.
אני בחורה די נאה, יש לי את כל הנתונים "שצריך". אבל מה, מעולם לא הדגשתי אותם. אני די חנונית למען האמת. האופי שלי די עדין, לא מוחצן, ומאוד תמים (היה, בעיקר).
מאז ומעולם קיבלתי הרבה תשומת לב מגברים.
בתיכון זה די החניף לי לאגו, השתעשעתי עם המחמאות שקיבלתי, אבל לא עשיתי עם תשומת הלב הזו שום דבר. הכל היה בסדר.
בצבא קצין שעבדתי איתו הטריד אותי מינית. נסענו אני והוא באחד הימים לשטח, כחלק מהתפקיד שלי, היינו שנינו לבד. הקצין ההוא היה נשוי, אז לא הרגשתי שום צורך לפקוח שבע עיניים, התייחסתי אליו בכבוד ובידידות. כנראה שאישה עבורו זה לא קיר אז נעים להכיר. וכדי שתבינו את הסיטואציה טוב יותר - לא הייתי לבושה בצורה מושכת, מעולם לא טרחתי להצר את המדים, לבשתי מדי ב' שגדולים עליי בשבע מידות + פליז עצום... וזה לא מנע ממנו להטריד אותי מינית.
רציתי להתלונן על הקצין ההוא, ואבא שלי, כנגד כל ההיגיון, היה נגד הרעיון הזה. הוא טען שאני אהרוס לו את החיים, ובגלל שהוא לא אנס אותי חלילה וחס, ובגלל שהוא הפסיק כשצרחתי עליו שיפסיק, אין טעם להתלונן.
חטפתי שתי כאפות מגברים – גם מהקצין ההוא שכיבדתי מאוד בתור בנאדם, וגרם לי לא לסמוך יותר על אף אחד, וגם מאבא שלי שכל החיים ראיתי אותו בתור דמות מגוננת ופתאום הוא מפנה לי עורף ומרחם על מישהו שהוא בכלל לא מכיר.
כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד במקום מסויים. יום אחד, בדרכי הביתה מהעבודה, עליתי במעלה הרחוב. הייתי במדי עבודה, גדולים, מסריחים ומלוכלכים מהיום הארוך. זה היה אמצע היום והרחוב היה נטוש. עבר מאחוריי אחד שעשה ריצה, טפח לי על התחת, אמר לי "מה קורה?!?!" והמשיך בריצה שלו. צרחתי עליו שלל קללות, וחוץ מזה הייתי די בשוק ולא ידעתי מה לעשות.
הרגשתי לא בנוח ללכת בדרך הזו שוב. התפטרתי מהעבודה. מאז אני מרגישה לא בנוח ללכת לבד ברחוב, כשעוד גבר הולך לצידי, גם אם זה באמצע היום.
אני לא יודעת להגדיר אם המצב שלי נורמאלי או לא. זה לא מתאפיין בצורה קיצונית מידי. פשוט חוויתי טראומה, ואני מנסה למנוע מהעבר לחזור על עצמו.
יש לי חבר במשך שלוש שנים. אני אוהבת אותו מאוד והוא ליווה אותי לאורך כל המקרים האלה, הוא האדם היחידי שאני מסוגלת לסמוך עליו, וזה לא קשור למה שיש לו בין הרגליים. מלבדו – כל שאר החברות שלי בנות. תמיד החברות היחידות שלי היו בנות.
חוץ ממנו – אני מרגישה מאוימת על ידי גברים. אני מרגישה שכל מה שהם רוצים ממני זה את הגוף שלי. המבטים שלהם, האובר-ידידותיות שלהם.
היה שלב מתישהו בקשר שלי ושל חבר שלי שרבנו ונפרדנו (ליומיים). איכשהו השמועה התפשטה ממש מהר, ופתאום אין ספור גברים התחילו לדבר איתי (אנשים שבחיים לא החלפתי איתם מילה), לשאול לשלומי ולנסות להעלות חיוך על פניי. לא זרמתי.
חברה שלי ארגנה לא מזמן מסיבה, והזמינה כמה חברים שלה, הגעתי בין הראשונים. היה כיף ונחמד, עד שהגיעו כמה ידידים שלה שאני לא מכירה. בנוכחותם לא שתיתי, לא רקדתי, לא זרמתי. הפסיק להיות לי כיף.
אני לומדת בקורס כרגע. כשגברים פונים אליי, גם אם זה סתם מידידות, לשאול אותי שאלה, להביע את דעתי, אני נלחצת.
אני יודעת שהמחשבות שלי והתגובות שלי (גם אם אחרים לא שמים לב אליהן) קצת לא ריאליות.
ושוב, זה לא במצב כזה שזה מצריך טיפול... אבל אני לא יכולה לסמוך על גברים.
לא יכולה להסתכל בעיניים שלהם, ולא לחשוב שהדבר הראשון שהם רוצים ממני זה אותי.
איך משתחררים מזה, מבלי לחזור להיות תמימה?
