כמה קשה למצוא את ההווה..< המשך >
הרבה בלאגן. והיא רוצה לחלום על לדבר עם החיות. ועל לעוף, ולצלול, ולקום, ולישון, והיא כבר לא ילדה, אז אין לה אבא ואמא שגרים ביחד. והיא כבר לא ילדה, אז אין לה מישהו שיסדר לה ילקוט. אז היא גדלה. ונגיד שיש לה ילד וכלבה. ונגיד שהיא הולכת ברחוב ממש עכשיו, וסופרת את הכוכבים. ונגיד שהיא עכשיו הרחק מכאן מול הים שלה. הילד בונה ארמונות בחול, והיא בונה ארמונות בדממה. והוא רוצה מים, היא רוצה צדפים. מי יקבע? מי יחליט? הילד או האמא? והוא שואל אותה.. הרבה שאלות יש לילד. ולה? אין לה תשובות, כי הרי היא רוצה להגיע לכוכבים, והיא מחפשת את כל הדרכים. והוא מחליט לענות לעצמו. ולגלות לבד כוכב או שניים. והיא באה אליו, שמה אותו מול המים איתה. והים שוטף את אצבעותיהם, והמים כל כך קרים. והוא מתחיל לבכות, כי קר לו, וצדף פגע בו באצבע. והיא בשלה, סופרת עוד כוכבים, אבל יחד עם זאת, לוקחת את הצדף שפגע, ושמה ליד אוזן הילד. והוא שומע סיפור דרך הצדף, על ילדה שחלמה על כוכב. והוא שואל את אימו. אמא, איך נראה כוכב? יש לו שפיצים? והיא מחייכת, נזכרת בין כוכב לכוכב. נזכרת בדובי, וגם בדובונת. יודעת שמאז הרבה השתנה, וגם היא קיבלה קצת חרוזים. אך היא עשתה מהם שרשרת, ביחד עם הצדפים. שני.