ומה אם...

[gertrude]

ומה אם...

נשים רבות (אמהות בהווה או בעתיד) מספרות על תחושה פיסית, דומה לרעב עמום, המבשרת על רצון בילד. תחושה שקשה להתנגד לה או להסביר אותה (אמהות - אני סתם ממציאה, אתן מוכנות לנסות בכל זאת לתרגם את התחושה למלים? לספר עליה?). אני מניחה שרוב הנשים בפורום (או, לכל הפחות, אני) פשוט לא חשו את התחושה הזו ומכאן הסקנו שאנו לא רוצות ילדים. הצורך להסביר את עצמנו לסביבה ולעצמנו גרם לנו להפוך תחושה (או אי-תחושה) לסיבות, למשפטים, לרעיונות, לתובנות וכדומה. בבסיס (כך נדמה לי) פשוט אין לנו את "זה" (ולכן קשה לנו להבין את הסביבה וקשה לסביבה להבין אותנו - זה כמו לנסות להבין מאילו סיבוות רציונליות X התאהב ב-Y). זה תמיד ככה עם תחושות, ככל שמנסים להסביר אותן, להבין אותן, הן מתעמעמות, מחווירות, מתרחקות מהמקור. האם יש כאן מישהי שהרגישה את אותו רעב, אך החליטה להתגבר עליו? מה לדעתכן יקרה אם בעתיד תחושו את התחושה הזו? תלדו בשמחה? תפתחו דיסוננס איום עם עצמכן? תעמתו תחושה ורציונל? תשמחו שסוף סוף אפשר להיות כמו כולן? תחושו הקלה? חרדה? השפלה? מבוכה? אושר?

, ג.

 

[אמא של פשושי]

wow שאלה מעניינת

אני חשתי את אותו רעב,כמו שכתבתי כבר אצלי זה לא היה מין ,הנה לחברים שלי יש ולי אין,מה אעשה בזיקנה או יאללה הגיע זמן.זה היה מין הגוף דורש..מאוד רציתי בילד לא יודעת איך להזביר את אותו הרצון. מה הרגשתי אחרי?שואללה הביאולוגיה עושה את שלה,אולי.. ושוב אותו רעב,אותו רצון,אבל מסיבות שונות לא יכולה לאפשר זאת,איך אתגבר לא יודעת,וגם איך ארגיש,עדיין סימן שאלה

 

[I s t a r]

בגלל זה הבנתיי שהדיונים לא

רלוונטיים. זה כל כך הגוני ובטעי שכל אינדבידואל יהיה בעל התפתחות משלו, תיקון משלו, יישות פנימית משלו- שהצרכים שלו יהיו שונים משל אחרים, שהתחשושות הבסיסיות שלו תהיינה שונות משל אחרים...שאם חושבים על זה זה רק טבעי שיש נשים שמתפתחת בהן התחושה הזו והן בעלות נטיה טבעית להורות ואימהות ,ויש נשים שלא- שהתיקון שלהן כאן אחר, שהנטיות שלהן שונות. זה כל כך נורמלי ונכון בעצם- בניגוד לרעיון ה"עדרי" שכולנו חייבים להיות אותו דבר, שכולנו אותו שטאנץ, אותה תבנית וכולנו חייבים לחוש אותו דבר. כל עוד האמונה הבסיסית של אנשים היא זו- אין בכלל טעם בדיון כי התפיסה (הנאורה) שכולנו שונים וייחודיים ומורכבים עדיין בלתי נתפסת לאנשים הכבולים במחשבה שכולנו אותו דבר בדיוק ואם לא אז משהו לא נורמלי במי ששונה. האמת היא שמה שלא נורמלי זה המחשבה שכולנו זהים, זה בעיני כמעט מגוחך. כל יישות מתחברת למקומות הייחודיים שלה, הורות אימהות או אבהות הן חלק ממגוון שלם של תחושות אנושיות (בדיוק כמו נטיה מינית) שחלק מאיתנו יחוו ואחרים לא- הסיבה היחידה שבגללה ה"אחרים: לא מבטאים את הנטיה הטבעית שלהם לאי-הורות היא הפחד מפני דחייה והאמונה המושרשת הקולקטיבית שכולנו אמורים להיות זהים בתחושות ובנטיות שלנו. זה בדיוק כמו הטיה מינית ,הומוסקסואליזם, לסביות או כל דבר אחר. אם נבין שכולנו שונים ושבחברה נאורה ופתוחה הזכות להיות נאמן למי שאתה, לתחושות שלך זה הנורמל- זה הדבר הכי נכון והכי נורמלי וייצור את העולם הכי מאושר - הרי שלא תהיה שום בעיה בלקבל את זה שכל אחד עובר את הגלגול שלו ,מתוך העומק שלו והצרכים והרצונות שלו ובדקיו כמו שאחד מגלה שגברים עושים לו טוב יותר מנשים, כך אחרת מגלה שחיים נטולי ילדים עושה לה טוב מחיים של הורות - וזה לגיטימי ונורמלי לגמרי- השוני בינינו הוא מה שהופך אותנו ליצורים ייחודיים, לבני אנוש- לא התבניתיות והשטאנציות שהקולקטיב מלמד אותנו שהם חובה. זו אשליה. ענקית ואכזרית וחונקת את האינדבידואל. לא,לא כולם נמשכים לבני המים הנגדי, לא כולם חויים רצון להורות- להיפך, יש הנדחים מאוד מבני המין הנגדי ויש הנידחות מאוד מעצם רעיון של הורות- וזה נ ו ר מ ל י!!!!!

 

[shirlip77]

לא ככה אני מכירה את עצמי

אתמול שוחחתי עם חברה בנושא "ואם תגלי שאת בהריון..." שתינו רווקות, במקרה שלה זה היה פשוט כמו כל אמא לעתיד (מחשבתית) היא אמרה שתשאיר את העובר, אני לעומת זאת כרגע במקרה ש... אחליט על הפסקת הריון באופן חד משמעי. בעתיד, לכשאמצא בנזוג ובמקרה (מבחינתי אוסיף חס וחלילה) אמצא עצמי בהריון, זה כבר יותר מסובך... הקלה לא תבוא זה בטוח, גם אם רק ארגיש צורך לילד לא תבוא ההקלה. יבוא הפחד ותבוא המבוכה. כי לא ככה אני מכירה את עצמי, כי לא ככה הייתי רוצה להכיר את עצמי. טוב לי כמו שאני, ממש טוב לי עם המחשבה של עתיד נטול ילדים אצלי, זה הרבה יותר אני.

 

[QueenOfMagic]

היה לי שביב של מחשבה כזו

וזה נעלם אחרי 10 דקות... חוצמזה השביב הזה הגיע בגלל משהו שמישהי אמרה ואני אפילו לא זוכרת עכשיו מה היא אמרה.. הממ..כנראה שמה שהיא אמרה לא חשוב יותר. אם יהיה לי את הרצון, אני חושבת שיהיה בי חלק שינסה בכח לדכא את הייצר. אך ורק מתוך מערכת ההגנה הנפשית שיש אצלי במוח. אבל נגיד שאותה מערכת הגנה לא תעבוד...אני לא ארוץ לעשות ילד. אני אבדוק אם זה אפשרי מבחינה הגיונית ורציונלית ולא ריגשית. למדתי על בשרי שלהיות אימפולסיבית זה לא ממש טוב לבריאות... ואני לא חושבת שאחוש "הקלה"...כי אין פה משהו מעיק בלא לרצות ילדים. השפלה? בפני מי? מבוכה- לא אושר - גם לא.. עצב - כן...עצב גדול מאוד..

 

[ט ו ש ה]

אם זה מה שיקרה

אני אעשה ילדים. אי הרצון שלי לעשות ילדים הוא לא מתוך חשש מהילדים, אלא מתוך חשש שלי זה לא מתאים. והיה ויבוא היום שבו אני ארגיש שאני רוצה אותם בכל מאודי, מה שנקרא "כאבי רחם", ושאני מוכנה לעשואת ההקרבה הזאת, אני אעשה אותה, ובשמחה. אני מניחה שזה אף פעם לא יהיה משהו שיבוא בקלות, ואני בטוחה שיהיה כרוך בהרבה מאד פחדים וחששות, גם לפני וללא ספק אחרי שיהיה ילד.

 

[Kalla]

בטוחה שאת צודקת במיליון אחוז.

 

[שלומית412]

אני לא הרגשתי "רעב"

היינו כבר ביחד (אני ובעלי) משהו כמו 6 שנים - היה "ברור" שהשלב הבא כבר הגיע מזמן וצריך להשלים עם זה. אז, חשבתי על לרדת מהגלולות ואיך ארגיש, וכמו בכל דבר אצלי, עשיתי עבודה רצינית של מחשבה וניסוח. בסופו של דבר היגעתי למין התרגשות לקראת ה"הרפתקאה" ויכולה לומר שכבר מאד רציתי להיכנס להריון. נכנסתי להריון מאד מהר (בחודש הראשון שירדתי מהגלולות) ולא היתה מאושרת ממני. היה לי הריון מדהים, התקופה הכי "נשית" בחיי - עשיתי יוגה, עשיתי כל מיני קורסים, גיליתי "פורומים" - הייתי בעננים. הכל השתנה אחרי הלידה המזעזעת והסתירת-לחי של האחרי - דיכאון של כמה חודשים, אי-יכולת להתמודד עם הקשיים הראשונים של אדם קטן שהיה כ"כ זקוק לי. ופתאום, אחרי כמה חודשים, התחלתי להנות. אז הגיע "רעב" - מה שאני מבינה כיום שהיה פשוט הורמונים + געגועים להריון. נלחמתי ב"רעב" כי הרגשתי שזה לא אמיתי. וצדקתי. אחרי איזה חודש זה עבר ובירכתי על כך שלא עשיתי עוד ילד בגלל הרגשה חולפת. היום, אני כבר מתחילה להרגיש צביטה כשאני רואה תינוקות קטנטנים, אבל בטוחה שזה יותר קשור ל"עצב" שלי כשאני רואה את תינוקי כבר הופך לילד שהולך ומדבר. אבל אני תמיד מאד אנליטית וחושבת ולכן אני יודעת (כמו שכתבתי כאן) שעוד תינוק יהיה בפועל קשה לי כרגע. אבל בהחלט מרגישה משהו פיזי כזה בבטן כשאני חושבת על עוד הריון ותינוקת קטנה (בת!). בכל מקרה אחותי וחברות מספרות שכל חייהם רק רצו להיות "אמא" - לזה אני לא מתחברת. יכולתי להמשיך עוד כמה שנים טובות מבלי להרגיש צורך לעשות ילד. ולדעתי, זה גם פונקציה של גיל. חברה שלי בת 32 והיום היא אומרת שכל-כולה "מתה" לילד כבר אבל כשהייתה יותר צעירה בכלל לא חשבה לכיוון. ובלי קשר לזוגיות. בכל מקרה, לא חושבת שכל אשה מרגישה "רעב" או אפילו "חוש אמהי". אני חושבת שכמו בכל דבר אחר, אם אתה פותח את עצמך להרגשה, אתה מסוגל להרגיש הרבה דברים שלא חשבת עליהם. למשל, לפני שחשבתי על לרדת מהגלולות, כל החברים סביבי ילדו ואחותי, אבל ממש לא התחברתי לעניין. התינוקות היו חמודים אבל לא הרגשתי צורך "גם" לעשות אחד - ואגב לחץ של העולם החיצוני אף פעם לא השפיע עלי. כשהתחלתי לחשוב "אולי כן אעשה תינוק" כבר התחלתי להרגיש דברים שלא ידעתי שאני בכלל מסוגלת להרגיש. אני חושבת שאם תשוו ביני לבין אחותי, היא תהיה הרבה יותר "אמהית" ממני. אבל בשביל עצמי, נהייתי מאד אמהית.

 

[efroch99]

בעייה

אני חושבת שאני מפחדת מהרגע שאני ארגיש צורך כזה, כי זה ייצור אצלי בעייה ענקית. זה לא מתאים לי ולחיי. אני חשה הקלה גדולה מזה שאני לא חשה צורך במשהו שהיה גורם לי לרצות כזה שינוי בחיים. אולי זה הולך להשמע קצת חריג, אבל, ....באיזשהו מקום יש אצלי שעון ביולוגי הפוך, שסופר את השנים לאחור, ואומר... הנה עברה עוד שנה של פוריות מבלי שהרצון התפתח... עוד X שנים ואני "בטוחה". כאילו אני מפחדת שהגוף שלי יתחיל לפתח כל מיני תסימני רצון לילדים. כאילו אני רוצה להיות בטוחה שהקטע הזה מאחורי "יצאתי מהסכנה". דרך אגב, אני לא בטוחה שמדובר בתחושה גופניות נטו. לדעתי חלק מהמנגנון זה הפנמה של הציפיות החברתיות. זאת אומרת כל "מורדת" יכולה לצעוק כמה שהיא רוצה שהיא לא תכנע ללחצי הסביבה וכו וכו... אבל הערכים והציפיות מופנמים ביחד עם הרצון לא להיות חרגיה וללכת בתלם, ואז הרגשות צצים גם אצלה, אבל בצורה של צורך פנימי שהתפתח. אולי זה לא צורך פיזי, אבל זה יותר קל מבחינה פסיכולוגית לקבל את זה כך מאשר להודות שהקונפורמיזם הכה שורש.

 

[inbal76]

../images/Emo45.gif הפיסקה האחרונה זה בדיוק

מה שרציתי להגיד.

 

[karnity]

מזדהה עם כל מילה!

אבל... היה ויתעורר בי "רעב" - אעשה הכל כדי לוודא שהוא אכן טהור ובמידה ואמצא שכן - כנראה שארצה להביא ילד לעולם...

 

[בחוץ שלכת]

גמני ../images/Emo45.gif

 

[habubnik]

חשבתי על זה הרבה

אני לא רוצה ילדים, אני לא אביא ילדים. אני ארצה ילדים, אני אביא ילדים. בערך בזה העניין מסתכם אצלי. הרי כל העניין אצלי בשורה התחתונה (כמובן שיש עוד שיקולים בנוסף) זה שאני לא רוצה / אין לי את ה"רעב".

 

[gezer5]

כלכך איתך

אשכרה זה ככה הוצאת לי את המילים מהפה, חוץ מזה אם אני אכנס בטעות להריון ( וזאת תהיה בהחלט טעות) אני לא יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מאשר על הפלה וגם אם הייתי עם בן זוג רק המחשבה שנכנסתי להריון בטעות מוציאה אותי מדעתי הרבה פעמים

 

[גאטו נגרו]

ושוב, אני - אחרת מכולן ../images/Emo153.gif

אני מייחלת לרעב הזה עוד מילדותי. לפני שאתן מתנפלות עלי, הנה מה שיש לי לומר בעניין: מילדותי, העובדה שהרעב הזה לא קיים בי ושהמשיכה לתינוקות לא קיימת בי, הבדילה ביני לבין החברה הנורמטיבית. לא יכולתי למצוא את מקומי בחברה נורמטיוית, בין היתר בגלל העניין הזה. זה כמובן הסב לי סבל רב החל משנות ילדותי ועד בכלל. עם השנים, ככל שגדלו האפשרויות שלי לבחור את הסביבה המיידית שלי ואת החברה שלי, הסבל הלך ופחת אבל עדיין, כמו שאתן ודאי יודעות, חוסר הרצון בילדים יוצר בעיות חברתיות שונות בחיי (ובחייכן), והייתי שמחה מאד לותר על כל זה, ולהיות בחורה נורמטיוית. שלא לדבר על הבעיות שזה גרם וגורם בחיי הזוגיות שלי - בן זוגי רוצה ילדים, ואני לא... בקיצור, אם יום אחד אתעורר בבוקר וארצה ילדים עכשיו ומיד - לא תהיה אישה מאושרת ממני בעולם. צר לי על חוסר ההזדהות חברות, אבל זה מה שאני מרגישה.

 

[עינת12]

גאטו ../images/Emo24.gif

זה רצונך והוא לגיטימי לחלוטין. בבקשה אל תרגישי רע בגלל שזה שונה מהרצון של רובנו. אני מאד מזדהה עם הכאב שלך, למרות שאינני מייחלת לתחושה שאת מתארת. זו את וזה שלך, ואני מאחלת לך שמה שאת מייחלת לו יתגשם בשבילך.

מכל הלב

 

[gertrude]

../images/Emo153.gif את לא לבד ../images/Emo153.gif

 

[אמיר אבוטבול]

גאטו, פה זו פינת החריגים?

מאחר והסיבות שלי הן בעיקר עקרוניות (שורה תחתונה-אדם יצור מזיק), ולא "תחושתיות", מבחינתי ילד שווה לוויתור על עקרונות. כאילו אני אוותר על הצמחונות "כי קשה לי". רוצה להאמין שאמשיך בעקרונותי עד הסוף.

 

[gezer5]

הם באמת הרגישו את התחושה הזו?

לא שמעתי בחיים על מישהי שהרגישה תחושת רעב בבטן לילד. אני מכירה את המשוגעות שמגיל 12 כבר מייחלות ליום שיהיה להם מה להחזיק בידיים. רעב? קרקורים בבטן? רק מלחשוב " טוב אולי בכל זאת פעם אני אעשה ילד"? יש לי קרקורים ופרפרים בבטן, זה ממש מכניס אותי לדיכאון המחשבות האלה

 

[ט ו ש ה]

זה ענין סובייקטיבי.

אני יודעת שהחברות שלי שהן אימהות הגדירו את זה בתור "כאב רחם" וזו הייתה תחושה מאד אמיתית מבחינתן. זה שאת לא שמעת על זה בחיים, עדיין לא אומר שזה לא קיים, או שיש לזלזל בזה. אני מסכימה איתך שיש נשים שמגיל 12 יודעות שהן רוצות ילדים, אבל אני לא חושבת שהן משוגעות. אם הן היו עושות את הילדים האלה בגיל 12 היינו בבעיה רצינית, אבל לא זה המצב. לא מתאים לך? זה בסדר גמור, אל תעשי את זה. יש אנשים שזה עובד בשבילם יופי.