סתם מישו 2
New member
ומי עוזר לעוזרים?
קודם כל אני מתנצל על זה שאני רושם בניק בדוי, אבל אני מניח שיש כאן אנשים שמכירים אותי ואני לא מעוניין להחשף (אני מקווה שזה בסדר כי אף פעם לא כתבתי פה...). טוב, למען האמת אני לא ממש יודע למה אני כותב כאן כי אני לא רואה איך בדיוק תוכלו לעזור לי (אני גם לא בטוח בכלל שאני אשלח את ההודעה בסוף...), אבל נראה מה ייצא. אוקי, מאיפה להתחיל? אני כבר לא ילד (אני לא חושף את הגיל מאותה סיבה של החלפת הניק..) ובכל זאת מעולם לא הייתי בקשר אמיתי. זה לא שאני נראה רע, אבל אני די חסר ביטחון, גם אם לא ממש רואים את זה עלי. בחורות רואות אותי פעם אחר פעם בתור 'הידיד' ולא בתור משהו מעבר. אני יכול להבין את זה מבחינה מסוימת, כי אני טוב בעזרה לאנשים. בלי להשתחצן, אני באמת טוב בלעזור לאנשים להתגבר על בעיות ולהרגיש טוב לגבי עצמם. אבל מי עוזר לי? מי מקשיב לי? זה לא שאני לא אוהב לעזור, להפך, אני נהנה לגרום לאנשים להרגיש טוב, ומבחינה מסוימת זה גם גורם לי להרגיש טוב, אבל הבעייה היא שפה זה נגמר. זה לא עובד לכיוון השני. אני מודע לזה שחלק מהעניין הוא באשמתי מכיוון שאני לא אדם פתוח, אני לא נוטה לדבר על עצמי ומעדיף לנווט את השיחה לכיוון האדם השני, אבל גם לי יש בעיות! למה אני מסוגל לחוש בכך שלאדם מסויים יש בעיה ולעזור לו איתה, או סתם לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו בלי קשר לכלום, אבל לא עושים את זה לי? למה אני לא מקבל אף פעם את המילה הטובה? ויותר מהכל, למה הכל צריך להישאר תמיד בתחום הידידות? מה שונה בי מכל אדם אחר שאי אפשר לראות משהו מעבר? שוב, אני מניח שחלק גדול מהבעייה היא העובדה שקשה לי להיפתח (סלחו לי אם אני הולך במעגלים, אבל אני כותב את זה יותר בשביל עצמי כרגע...). אני מרגיש שמעולם לא היו לי ידיד\ה אמיתיים, לפחות לא מאז היסודי. זה לא שהייתי מנודה או משהו, תמיד הייתי עם קבוצת חברים זו או אחרת, אבל מעולם לא היה לי קשר ידידות אמיתי (אני עוזב לרגע את הקשר הרומנטי). אין אף אחד שבאמת יודע מה קורה איתי. לא החברים מהתיכון שאיתם אני כבר בקושי בקשר, לא המשפחה שלי ולא האנשים הווירטואליים שאיך שהוא הפכו למעגל החברים העיקרי שלי. העניין הוא שאני לא מאשים אותם על כך שהם לא יודעים מה קורה - כי אני לא נותן סימנים שיש משהו לא בסדר. אני נראה בסדר לחלוטין ואפילו במצב רוח טוב תמיד. ובכל זאת אני כן מאשים אותם. שוב - למה אני מסוגל לגרום לאחרים להרגיש טוב אבל זה לא קורה לי? אז אני ממשיך בחיים כאילו כלום. בסופו של דבר זה לא שהחיים שלי רעים, ואני רואה אנשים שמרגישים רע הרבה יותר (בין אם זה מסיבות מוצדקות ובין אם כי הם סתם גורמים לעצמם להרגיש כך), אבל בכל זאת אני יש זמנים בהם אני מרגיש ריקנות בלב, מרגיש שמשהו חסר. ושוב, באותו מעגל שחוזר לאורך כל ההודעה - אני מניח שזו אשמתי. מאז שהייתי קטן ידעתי לנתח את עצמי. כבר כשהייתי בן עשר פירשתי לעצמי סידרת חלומות שהראתה על חוסר ביטחון עצמי. ידעתי מה המשמעות והמשכתי הלאה. העניין הוא שזה לא עזר לי. מה שאני מבין עכשיו (ואני מתכוון לממש עכשיו, ברגעים אלו) זה שהעובדה שידעתי לנתח את עצמי רק גרמה לי שלא לפנות החוצה אף פעם. זה נראה (בלשון עבר ובלשון הווה) לי טיפשי להתחיל לדבר עם אנשים על בעיות, ואני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. זאת גם הסיבה שאף פעם לא כתבתי כאן ושגם את ההודעה הזאת בכלל לא התכוונתי לשלוח. ועכשיו גם אני רוצה, זה פשוט לא מרגיש לי טבעי לחשוף את עצמי, לדבר ע לעצמי. האירוניה היא שכשאני מעודד אנשים אחרים לשטוח את בעיותיהם לפני, לא רק שזה לא נראה טיפשי, זה נראה הדבר הכי נכון בעולם. אבל שוב (יותר מידי פעמים שאני משתמש במילה הזאת כבר...), למה לעזאזל אנשים שאני עוזר להם לא מבינים שלפעמים גם אני צריך קצת עידוד? איזו מילה טובה? ולמה אף פעם שום דבר לא יכול להתפתח למשהו מעבר? למה אני צריך להסתובב תמיד עם חור בלב בלי שאני אפילו יודע מאיפה הוא הגיע ומה יכול למלא אותו? עם תחושת ריקנות? אבל אני אמשיך כאילו כלום, ודבר לא ישתנה. אני מתנצל על כך שההודעה הלכה במעגלים בלי להגיע לנקודות חדשות, אבל אני משאיר אותה איך שהיא. כתבתי אותה בכמה דקות האחרונות בצורה זורמת, וכך היא תישאר. אני לא באמת מצפה לתגובות כי אני לא רואה איזו עצה אפשר לתת, אבל אתמול בלילה הבטחתי לעצמי שאני אכתוב את ההודעה, אז זה מה שאני עושה. אולי עדיף שתענו לאנשים שבאמת צריכים את זה. אגב, למי שתהה בנוגע לכותרת, היא מבוססת על המשפט הלטיני (נראה לי) של 'ומי שומר על השומרים?'. סתם משהו שעלה לי...
קודם כל אני מתנצל על זה שאני רושם בניק בדוי, אבל אני מניח שיש כאן אנשים שמכירים אותי ואני לא מעוניין להחשף (אני מקווה שזה בסדר כי אף פעם לא כתבתי פה...). טוב, למען האמת אני לא ממש יודע למה אני כותב כאן כי אני לא רואה איך בדיוק תוכלו לעזור לי (אני גם לא בטוח בכלל שאני אשלח את ההודעה בסוף...), אבל נראה מה ייצא. אוקי, מאיפה להתחיל? אני כבר לא ילד (אני לא חושף את הגיל מאותה סיבה של החלפת הניק..) ובכל זאת מעולם לא הייתי בקשר אמיתי. זה לא שאני נראה רע, אבל אני די חסר ביטחון, גם אם לא ממש רואים את זה עלי. בחורות רואות אותי פעם אחר פעם בתור 'הידיד' ולא בתור משהו מעבר. אני יכול להבין את זה מבחינה מסוימת, כי אני טוב בעזרה לאנשים. בלי להשתחצן, אני באמת טוב בלעזור לאנשים להתגבר על בעיות ולהרגיש טוב לגבי עצמם. אבל מי עוזר לי? מי מקשיב לי? זה לא שאני לא אוהב לעזור, להפך, אני נהנה לגרום לאנשים להרגיש טוב, ומבחינה מסוימת זה גם גורם לי להרגיש טוב, אבל הבעייה היא שפה זה נגמר. זה לא עובד לכיוון השני. אני מודע לזה שחלק מהעניין הוא באשמתי מכיוון שאני לא אדם פתוח, אני לא נוטה לדבר על עצמי ומעדיף לנווט את השיחה לכיוון האדם השני, אבל גם לי יש בעיות! למה אני מסוגל לחוש בכך שלאדם מסויים יש בעיה ולעזור לו איתה, או סתם לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו בלי קשר לכלום, אבל לא עושים את זה לי? למה אני לא מקבל אף פעם את המילה הטובה? ויותר מהכל, למה הכל צריך להישאר תמיד בתחום הידידות? מה שונה בי מכל אדם אחר שאי אפשר לראות משהו מעבר? שוב, אני מניח שחלק גדול מהבעייה היא העובדה שקשה לי להיפתח (סלחו לי אם אני הולך במעגלים, אבל אני כותב את זה יותר בשביל עצמי כרגע...). אני מרגיש שמעולם לא היו לי ידיד\ה אמיתיים, לפחות לא מאז היסודי. זה לא שהייתי מנודה או משהו, תמיד הייתי עם קבוצת חברים זו או אחרת, אבל מעולם לא היה לי קשר ידידות אמיתי (אני עוזב לרגע את הקשר הרומנטי). אין אף אחד שבאמת יודע מה קורה איתי. לא החברים מהתיכון שאיתם אני כבר בקושי בקשר, לא המשפחה שלי ולא האנשים הווירטואליים שאיך שהוא הפכו למעגל החברים העיקרי שלי. העניין הוא שאני לא מאשים אותם על כך שהם לא יודעים מה קורה - כי אני לא נותן סימנים שיש משהו לא בסדר. אני נראה בסדר לחלוטין ואפילו במצב רוח טוב תמיד. ובכל זאת אני כן מאשים אותם. שוב - למה אני מסוגל לגרום לאחרים להרגיש טוב אבל זה לא קורה לי? אז אני ממשיך בחיים כאילו כלום. בסופו של דבר זה לא שהחיים שלי רעים, ואני רואה אנשים שמרגישים רע הרבה יותר (בין אם זה מסיבות מוצדקות ובין אם כי הם סתם גורמים לעצמם להרגיש כך), אבל בכל זאת אני יש זמנים בהם אני מרגיש ריקנות בלב, מרגיש שמשהו חסר. ושוב, באותו מעגל שחוזר לאורך כל ההודעה - אני מניח שזו אשמתי. מאז שהייתי קטן ידעתי לנתח את עצמי. כבר כשהייתי בן עשר פירשתי לעצמי סידרת חלומות שהראתה על חוסר ביטחון עצמי. ידעתי מה המשמעות והמשכתי הלאה. העניין הוא שזה לא עזר לי. מה שאני מבין עכשיו (ואני מתכוון לממש עכשיו, ברגעים אלו) זה שהעובדה שידעתי לנתח את עצמי רק גרמה לי שלא לפנות החוצה אף פעם. זה נראה (בלשון עבר ובלשון הווה) לי טיפשי להתחיל לדבר עם אנשים על בעיות, ואני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. זאת גם הסיבה שאף פעם לא כתבתי כאן ושגם את ההודעה הזאת בכלל לא התכוונתי לשלוח. ועכשיו גם אני רוצה, זה פשוט לא מרגיש לי טבעי לחשוף את עצמי, לדבר ע לעצמי. האירוניה היא שכשאני מעודד אנשים אחרים לשטוח את בעיותיהם לפני, לא רק שזה לא נראה טיפשי, זה נראה הדבר הכי נכון בעולם. אבל שוב (יותר מידי פעמים שאני משתמש במילה הזאת כבר...), למה לעזאזל אנשים שאני עוזר להם לא מבינים שלפעמים גם אני צריך קצת עידוד? איזו מילה טובה? ולמה אף פעם שום דבר לא יכול להתפתח למשהו מעבר? למה אני צריך להסתובב תמיד עם חור בלב בלי שאני אפילו יודע מאיפה הוא הגיע ומה יכול למלא אותו? עם תחושת ריקנות? אבל אני אמשיך כאילו כלום, ודבר לא ישתנה. אני מתנצל על כך שההודעה הלכה במעגלים בלי להגיע לנקודות חדשות, אבל אני משאיר אותה איך שהיא. כתבתי אותה בכמה דקות האחרונות בצורה זורמת, וכך היא תישאר. אני לא באמת מצפה לתגובות כי אני לא רואה איזו עצה אפשר לתת, אבל אתמול בלילה הבטחתי לעצמי שאני אכתוב את ההודעה, אז זה מה שאני עושה. אולי עדיף שתענו לאנשים שבאמת צריכים את זה. אגב, למי שתהה בנוגע לכותרת, היא מבוססת על המשפט הלטיני (נראה לי) של 'ומי שומר על השומרים?'. סתם משהו שעלה לי...
