שכחת פרט אחד מהותי דורון
ההעפלה לאולימפיאדה כיום היא הרבה יותר קשה ומורכבת מאשר בעבר. מספר המשתתפים מוגבל, וכל מי שמעפיל - הוא ברמה גבוה. ספורטאים ממדינות שבשבילם "העיקר הוא ההשתתפות" לא מצליחים להעפיל ומקבלים כרטיס חופשי מהמארגנים. ובא ננתח את דעתך שקביעת קריטריון נוקשה מעלה את רמת ההישגים: בביג'ינג הודחו 8/11 ישראלים שעמדו בקריטריון כבר בסיבוב הראשון (מבין אלה שהשתתפו בטורניר). 8 מתוך 11 (2 נוספים - פאר וזאבי הודחו בסיבוב השני) !!! כלומר העלת הרמה של המשלחת ע"י קריטריון ישראלי לא הוכיחה את עצמה. הצלחה תלויה גם בגורמים אחרים... וכמו שספורטאים שעמדו בקריטריון נוקשה כשלו, לדעתי גם ספורטאים שלא עמדו בקירטריון נוקשה כן יכולים להצליח, ולא צריך להוציא להם את המיץ בניסיון לעמוד בקריטריון.
בנוסף יש תחושה שקביעת הקריטריון הישראלי היא אקראית כמעט לחלוטין. לדוגמא: סוסו עם הישגיו היה עומד בקריטריון לביג'ינג (קריטריון בינ"ל ומקום 1-5 באליפות אירופה) ובלונדון לא. דודי סלע עמד ב-2008 בקריטריון ללונדון אבל לא נשלח לביג'ינג. מה השתנה?? למה אין עקביות?
וחוץ מזה: למה למשל הקריטריון של שחר פאר קל יותר משל גיא מצקין? שניהם משתתפים בטורניר של 64 משתתפים והסיכוי שלהם להצליח בו (הכוונה היא לעבור 1-2 יריבים) הוא די זהה. למה לבנות השחייה הצורנית מקום 17 מתוך 24 צמדים זה הישג שמקובל על הועד האולימפי ומקום 20 מתוך 30 לא מספיק טוב למוצ'קייב?
אני מסכים לחלוטין שההשתתפות היא כבר מזמן לא העיקר, אבל בימינו כל מי שהעפיל, ההשתתפות אצלו היא לא העיקר. המגבלה היחידה שצריכה להיות משומרת זה קריטריון A בשחייה ואתלטיקה (עם הקלות לצעירים), ולא לקבל כרטיס חופשי (גם כאן עם הקלות לצעירים. מה שונה ארשנסקי מהצמד פאר/אובזילר שקיבלו כרטיס חופשי, כשברור שהם לא יגיעו רחוק?). בקיצור, כל תחרות שמספר המשתתפים בה מוגבל, אין צורך בקריטריון.
ההעפלה לאולימפיאדה כיום היא הרבה יותר קשה ומורכבת מאשר בעבר. מספר המשתתפים מוגבל, וכל מי שמעפיל - הוא ברמה גבוה. ספורטאים ממדינות שבשבילם "העיקר הוא ההשתתפות" לא מצליחים להעפיל ומקבלים כרטיס חופשי מהמארגנים. ובא ננתח את דעתך שקביעת קריטריון נוקשה מעלה את רמת ההישגים: בביג'ינג הודחו 8/11 ישראלים שעמדו בקריטריון כבר בסיבוב הראשון (מבין אלה שהשתתפו בטורניר). 8 מתוך 11 (2 נוספים - פאר וזאבי הודחו בסיבוב השני) !!! כלומר העלת הרמה של המשלחת ע"י קריטריון ישראלי לא הוכיחה את עצמה. הצלחה תלויה גם בגורמים אחרים... וכמו שספורטאים שעמדו בקריטריון נוקשה כשלו, לדעתי גם ספורטאים שלא עמדו בקירטריון נוקשה כן יכולים להצליח, ולא צריך להוציא להם את המיץ בניסיון לעמוד בקריטריון.
בנוסף יש תחושה שקביעת הקריטריון הישראלי היא אקראית כמעט לחלוטין. לדוגמא: סוסו עם הישגיו היה עומד בקריטריון לביג'ינג (קריטריון בינ"ל ומקום 1-5 באליפות אירופה) ובלונדון לא. דודי סלע עמד ב-2008 בקריטריון ללונדון אבל לא נשלח לביג'ינג. מה השתנה?? למה אין עקביות?
וחוץ מזה: למה למשל הקריטריון של שחר פאר קל יותר משל גיא מצקין? שניהם משתתפים בטורניר של 64 משתתפים והסיכוי שלהם להצליח בו (הכוונה היא לעבור 1-2 יריבים) הוא די זהה. למה לבנות השחייה הצורנית מקום 17 מתוך 24 צמדים זה הישג שמקובל על הועד האולימפי ומקום 20 מתוך 30 לא מספיק טוב למוצ'קייב?
אני מסכים לחלוטין שההשתתפות היא כבר מזמן לא העיקר, אבל בימינו כל מי שהעפיל, ההשתתפות אצלו היא לא העיקר. המגבלה היחידה שצריכה להיות משומרת זה קריטריון A בשחייה ואתלטיקה (עם הקלות לצעירים), ולא לקבל כרטיס חופשי (גם כאן עם הקלות לצעירים. מה שונה ארשנסקי מהצמד פאר/אובזילר שקיבלו כרטיס חופשי, כשברור שהם לא יגיעו רחוק?). בקיצור, כל תחרות שמספר המשתתפים בה מוגבל, אין צורך בקריטריון.