ועוד בענייני "דמימה" (משתק)

[ירון מישר]

חידה קטנה (עד שמירי תביא חידה

קשה יותר ביום ו´): מה משותף לריקודים: זמר נוגה (י. לוי), ארץ נהדרת (א. נעים), נשאר איתך (נ. קדוש), שיר לאחותי (מ. שם-טוב)?

 

[בי]

תשובה ל 3 הראשונים

כי את האחרון אני לא בטוחה שאני מכירה, אולי לא בשם. 3 הראשונים מתחילים אם קדמה במוזיקה. הבנתי שבאולפן קראו לזה מיקדם, אבל כשאני למדתי פסנתר, לפני 40 שנה, קראו לזה קדמה, בכ"א, פעימה אחת לפני התחלת התיבה.

 

[עזרא כרמל]

לבי-חשבתי על זה אבל בזמר נוגה?

 

[ירון מישר]

אופס... הזדרזתי וגם טעיתי אז תיקון:

שיר לאחותי שונה ולא מתאים (מצטער שבלבלתי אתכם) המשקל המוסיקאלי שלו 3/4 והמילים מתחילות לפני הפעמה הראשונה המודגשת של התיבה. את הריקוד צריך היה להתחיל בפעמה המודגשת ז"א פעמה אחת לאחר תחילת השיר. לדבר זה קוראים במוסיקה "אקדם" ולא "קדמה" והוא יכול להתפרס גם על יותר מפעמה מוסיקאלית אחת. נוריד את "שיר לאחותי" מהחידה ונתייחס לשלושה האחרים: את הרגשת את התשובה אך לא דייקת: בשלושתם אכן יש "משתק" או בשמו החדש: "דמימה" שפירושם שהפעמה המוסיקאלית המודגשת שבראש התיבה אינה מכילה מילים משמע השיר מתחיל, למעשה, לאחר שהלחן כבר החל. השיר בעצם מתחיל במקום שאין בו הדגשה בלחן. אבל... כל מי שאזנו רגישה למוסיקה ורגליו רוצות לרקוד, היה מתחיל את הריקוד על אותה "דמימה" (כמו שיש למשל בחלק ג´ בריקוד "בלילה על הדשא" של שלום עמר). אך משום מה, בניגוד לכל הגיון מוסיקאלי, החליטו מחברי הריקוד המכובדים, להתחיל את הריקוד בפעמה השניה, היכן שמתחילים לשיר. תשאלו למה? ככה!!! תשאלו האם כך צריך להיות? לא!!! וכ איש מוסיקה יומר זאת ללא בבירור! אני חושב שזה פיקשוש גדול. השאלה היא מה הרגישו הם מחברי הריקוד, כשחיברו את הריקוד? האם לא חשו שזה, איך לומר, קצת צולע...?

 

[מירי לוי]

גם בריקוד "אהבה"....

נדמה לי שגם בריקוד הזוגות "אהבה" של גדי קיימת דמימה בצעד הראשון. מירי.

 

[ירון מישר]

ריקוד זה הוא מאותם הריקודים

שאני רוקד ורק אז נזכר בו (זה בגלל שאני לא "אין" כי הריקוד עצמו, לדעתי, הוא ריקוד שבנוי היטב) ולכן אף פעם איני מתחיל אותו בדיוק בזמן אלא מחקה את האחרים. בדקתי כרגע (כמה שמיעות חוזרות כדי לזהות) ומה שיש כאן זה אקדם באורך של שתי פעמות (2 רבעים) השיר מתחיל "כל הנ..." (שתי פעמות שהן אקדם) ואח"כ מתחילה התיבה המוסיקאלית עם הפעמה הראשונה המודגשת בהברה: "...שים" וההמשך "המדוכאות...". כאמור אינני יודע מתי מתחילים לרקוד בהרקדות. אם מתחילים על "שים" הרי כך ראוי. אם מתחילים באקדם בהברה "כל" הרי אין זה נכון. אבל... כיוון שהמשקל המוסיקאלי הינו 4/4 הרי גם הפעמה השלישית הינה מודגשת (קצת פחות מהראשונה) ולכן הבעיה אינה קשה בהשוואה לאקדם של פעמה אחת שאם מתחילים איתו הוא מפר את שיווי המשקל לחלוטין. בנוסף נראה לי שהבעיה קשה יותר בשלושת הריקודים שציינתי (ז"א כשיש דמימה=משתק) כיוון שבריקודים אלה הההקדמה המוסיקאלית יש בה כבר את קצב של הריקוד והיא "אומרת" לנו מתי להתחיל לרקוד, גם אם הזמר עוד לא התחיל לשיר, בעוד שבאקדם המצב הוא הפוך ואם אנו מתחילים עם השירה יש בזה מידה של הגיון. בילבלתי אתכם? אני יודע זה לא קל ולכן אני תמיד אומר: "לחבר ריקוד זה לא רק להדביק צעדים למוסיקה, צריך גם קצת ידע תאורטי או חוש מיוחד". יש המון דוגמאות של ריקודים בהם הידע הזה חסר וגם "חוש מיוחד" לא נוכח במקום. אפילו אם הריקוד נחשב מוצלח בהרקדות, לדעתי אין זו אינדיקציה מספקת כיוון שהקהל שלנו "אוכל" הכל ויש אנשים (מדריכים, מחברי ריקודים)שמחובתם לתת כיוון נכון כאשר מדובר גם ב"תרבות ישראלית" ולא רק ב"בילוי נחמד".

 

[חבר של כולם]

חידה שפתרונה גם כן חידה

לירון יקירנו, אני מבולבל לגמרי. את השאלה - חידה , הבנתי, אבל התשובה - היא חידה חדשה. כי אני לא מבין אותה בכלל. שני -אקדם - מיקדם -דמימה - סינקופה . בכל אופן בלגן. קח זמן ושפץ את הפתרון ונצא כולנו ברון.

 

[מירי לוי]

החידה תישלח לשיפוץ.....

מה לעשות חבר של וכו´ לא כל אחד יודע לחוד חידות. אגב, ירון ישנם ריקודים שהצעד הראשון בריקוד מתחיל בפעימה אחת לפני המוסיקה ? כמו "הוי ארצי מולדתי" או ב"שושנת ספרד" ועוד. האם לדעתך גם זו "שגיאה מוסיקלית" של היוצר כפי שטענת בנושא ה"דמימה" ? מצפה לתשובה. מירי.

 

[חבר של כולם]

באומנות - אין "שגיאות"

באומנות - כולל ריקודי עם אין "שגיאות". יש לבצע את הריקוד כמו שהיוצר רוצה. אם תחוש כמו שהיוצר חווה - מה טוב. אם לא - חפש יוצר אחר. אין באומנות הערכה של מהנדס או מתמטיקאי - מותר לחרוג מן הכללים.

 

[ירון מישר]

כן ולא

מקובל לומר ולחשוב כפי שאתה כותב ובכ"ז עדיין אנשים לומדים ציור, מוסיקה, משחק, ריקוד, כוריאוגרפיה וכל אמנות אחרת. למה? כי גם באמנות יש "חוקים". אם אדם יכתוב בליל של צלילים ויקרא לזה "קומפוזיציה" או סימפוניה" וכו´ אבל אנו כשנשמע נרגיש צרימה באזננו, האם זו "יצירה"? מסתבר שבמוסיקה יש חוקים ומלחינים למדים אותם. גם בריקוד יש חוקיות, יש צרכים של הגוף, יש תנועות בלתי אפשריות ויש תנועות שלא נוח לעשות אותן. האם כל אוסף תנועות יקרא "ריקוד" רק בגלל שברקע יש מנגינה? מה לעשות ריקוד ולחן שלובים זה בזה ומי שמחבר ריקוד בלי להתחשב בלחן (או להתחשב בו בצורה הנוגדת את מהותו של הלחן), עושה מהו לא נכון. אמת! אין כאן שחור/לבן יש גווני ביניים וכשהריקוד לגמרי "לא במקום" הוא "נפלט" בסופו של דבר ולא נרקד, אבל בגווני הביניים, אנחנו מסתגלים לדברים לא נוחים הנוגדים את צרכי הגוף והרגשתנו הטבעית, בצורה זו או אחרת, והולכים אחרי הריקוד כפי שהמחבר מראה לנו לעשות. לא אמרתי "אסור", לא אמרתי "למחוק". רציתי לפתוח את עיניכם ואזניכם לקצת יותר ביקורת על האמנות המובאת אל רחבות הריקודים. אם יש צורך בעוד הסברים אעשה זאת בשימחה. לחלוק על דעתי מותר, רצוי וחביב.

 

[חבר של כולם]

לירון - דברי חכמה - אבל

ירון, כתבת עכשו בבהירות טובה. הבנתי את הקביעה שמלמדים ציור, ריקוד, מוסיקה ועוד - אבל בין לימוד תיאורטי לביצוע אומנותי יש כברת דרך רצינית. כל שהאומן מתפתח - היצירות שלו לא תואמים את התיאוריה, שהוא למד בצעירותו.(שאגל ודומיו) אנחנו מעריכים היום את היצירתיות, והאורגינליות ביצירה. פסו מרובעים באומנות. וזה היופי . כדאי להעריך אומנות (מירי אשתך ,מבקרת האומנות המוכשרת), לפי הרושם הריגשי המשודר אליך. חיובי או שלילי - לגיטימי בהחלט.

 

[ירון מישר]

שאל אותה מה היא אומרת על

אמנות "ריקודי העם". בואו נשאר בגבולות הפרפורציה ולא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות. בין ריקודי עם לבין אמנות יש, ברוב המקרים, מרחק רב. נכון, אנשים נהנים וזה פנטסטי, נכון יש כאן משהו ייחודי, מלכד ועוד הרבה דברים יפים וטובים (בטח בהשוואה לאמריקניזציה והרדידות שמסביב), אבל גם ריקודי העם נסחפים לרדידות ושרלטנות והחמור יותר: אלה שצריכים להוביל, לחפש כיוון ולמצוא דרך, הם היום, ברובם, מובלים על ידי הקהל והאל הקאפיטליסטי - הכסף! (אל תאמר לי שאני מתפרנס מזה. אני יודע זאת ודווקא בשל כך יש ל את הכוח המוסרי והזכות לומר זאת שוב ושוב, שהרי אם יפחת ה"מבול" אני אמור למכור פחות ולהפסיד כסף).

 

[חבר של כולם]

אומנות - בגובה העיניים

אנא - אם הביקורת שוללת את ריקודי עם , כאומנות. זה ביטוי של התנשאות. נכון שמוצרט נשאר מוצרט , אבל גם שירה מרוקאית, תימנית, מוסיקת ג´ז אפריקאית, שטיחים פרסיים, אוהל בידואי, ריקמה תימנית ועוד "שאר ירקות" - הם יצירות אומנות שיש להעריכן בגובה העיניים. אם בהרקדה טובה, עם מארג מוסיקלי ותנועתי מרגש. יש לבקר כמו כל יצירת אומננות אחרת. מי שהתחנך על בירכי מוסיקה מסוימת, לא יכול להתנשא על יצירה אחרת - שונה , אשר לא מרגשת אותו כלל. אולי - אם יעמיק או ישמע אותה יותר ויותר - יהנה גם כן ממנה. ראיתי אנשים שמתרגשים אחרי הרקדה , בסיומה , בדיוק כמו אלה שחוזרים, מהצגה או קונצרט טוב. כל מה שמשפיע על נפשו של אדם , בתנועה , במוסיקה , בדיבור או בשילוב שביניהם - מתאים להיות בקטגוריה של אומנות. העלת נושא מענין.

 

[ירון מישר]

בוא נמנע מהמלה "התנשאות"

ונדבר לעניין (אני מזמין כל אחד לחלוק עלי בצורה עניינית). ראיתי אנשים יוצאים מאד מרוצים מטיול רגלי, מצעדה בה הם שרו ותופפו, משחיה בים, מטיול ג´יפים, מנופש טוב במלון וממפגש זוגי כזה או אחר. תרצה תקרא לכולם אמנות כיוון שהמדד עבורך לאמנות הוא מידת ההנאה של המשתתפים - זכותך. כמו כל דבר, גם את האמנות אפשר לראות על קו אחד (סולם מירי, זוכר?) שיש בו רצף מ-0 עד 10 או כל רמת דירוג אחרת. האחד יראה כל דבר המסב הנאה לקהל כאמנות במלוא מובן המילה (10), האחר יראה כמה רמות של אמנות ויבדיל ביניהם. אני נוטה לגישה השניה ואת ההרקדות לא הייתי מכניס כלל לקטגוריה של אמנות (זו לא התנשאות. גם אני אוהב לרקוד ולראות את הקהל נהנה). תבוא ותומר: "לא ההרקדה היא האמנות אלא יצירת הריקודים" ואני מניח שלכך התכוונת, אף כי לא כך כתוב. ובכן, אני את את חבור ריקודי העם (ככלל עם יוצאים מהכלל פה ושם) לא הייתי מכניס לקטגוריה של אמנות, בכל אופן א בשורה אחת עם ציור, פיסול, מחזאות, הלחנה וכו´. נכון גם בין אלה יש רמות שונות וכשאני מנסה לראות מה ההבדל ביניהם לבינינו, נראה לי שההבדל נעוץ בזה: כשיש כל כך הרבה ריקודים שרובם שרלטנות, נראה כל הענף כמשהו לא רציני. לעומת זאת אם ניקח את השירה,שלבטח גם בה יש אין ספור "משוררים" המיצרים "שירים" אלא מה? אנו חשופים לשירים לאחר סינון גדול של התקשורת ולכן רוים רק את המיעוט שעבר את הסינון בעוד בריקודי-עם אנו חשופים (וגם צריכים להשקיע אנרגיה נפשית ופיזית כדי ללמוד) אוסף כל כך גדול עם סינון כל כך מועט שאת כל התופעה כולה אני מתקשה להכניס לקטגוריה של אמנות.

 

[מירי לוי]

יצירת ריקוד אמנותי ?

ירון. האם פעם ולאורך כל שנות עיסוקך בתחום, לא רקדת איזה ריקוד מסוים שחשבת לעצמך "וואלק, זה ריקוד אמנותי - היוצר שלו פשוט גאון" ? האם יש יצירות/ריקודים כאלה שניתן לדעתך לסווגם כאמנות ואת יוצרם, מין הסתם כ"אמן" ? מירי.

 

[ירון מישר]

זו בדיוק היתה תשובתי ואני מעתיק:

כשיש כל כך הרבה ריקודים שרובם שרלטנות, נראה כל הענף כמשהו לא רציני. לעומת זאת אם ניקח את השירה, שלבטח גם בה יש אין ספור "משוררים" המיצרים "שירים", והיא דומה מאד לענף שלנו, אלא מה? אנו חשופים לשירים לאחר סינון גדול של התקשורת ולכן רואים (שומעים) רק את המיעוט שעבר את הסינון בעוד בריקודי-עם אנו חשופים (וגם צריכים להשקיע אנרגיה נפשית ופיזית כדי ללמוד) אוסף כל כך גדול עם סינון כל כך מועט שכשר אני מסתכל על העץ כולו, על התופעה (שהיא לכשעצמה פנומנה עולמית עם המון מעלות), הרי קשה לי לקרוא לזה אמנות. מובן שיש יוצאים מן הכלל וכאן כל אחד והסולם שלו. האחד רואה בכל אוסף צעדים שהודבק לשיר והוצג/לא הוצג ב"השתלמות" - אמנות ואילו אני, מה לעשות "קצת" יותר בררן ומסרב לקרוא לזאת אמנות (בודאי שיש יוצאים מהכלל).

 

[חבר של כולם]

נהנה מאבטיח - לא אומנות

הפכת את הויכוח למוחשי מדי. בודאי שלא התכונתי להנאה הפיסית של טיול ואכילה או מפגש בינו לבינה, הנאה רוחנית , אשר נוגעת לנפש. האומנות מעמיקה את החויה הפיסית. אפשר "להגיש" כל חויה פיסית בצורה אומנותית. לדוגמא אוכל : אם הוא מוגש על צלחת יפה, צבעוני , מקושט, כשברקע מוסיקה מתאימה. השולחן מקושט בפרחים. החויה היא לא רק הטעם של האוכל אלא גם האומנות שמסביב. ואפשר לבקר זאת בסקלה של מירי,בוזגלו. שטרסמן או אנטיוכוס. בלי להעליב אף אחד. ריקודי עם נועדו ליצירת חויה של קולקטיב. כולנו יחד. השיר המתנגן ברקע , בדציבל מתאים, בליוי ובעיבוד מתאים, הטון של המדריך וחיוכו. האולם החברים - הכל אומנותי. זה ניתן לשקלול ולהשואה. לא כל יצירה מגיעה לרמה הגבוה של המבקר. אבל זה לא גורע מהערך האומנותי של החויה. הפלמוס שלי מכוון , שתכיר בריקודי עם, גם אם הם בתחתית הסקלה שלך - כיצירות אומנות. שיש להם זכות קיום והערכה.

 

[ירון מישר]

הם לחלוטין לא בתחתית הסקאלה לי

הם חשובים לי מאד מאד (בלי להשוות, אז לפחות כמו לאחרים). יש להם זכות, ועוד איזו זכות... אני מכיר בהם, מעריך אותם מאד מאד וגם אומר זאת בכל הזדמנות, אבל מה הקשר לאמנות ויצירתיות? מה אפשר לעשות, הסולם שלי קצת יותר ביקורתי. מותר? כל מה שאני כותב ואומר שאולי נראה לך ולאחרים כ"מטיף בשער" אינם אלא מתוך הערכה רבה לריקודי עם ורצון גדול שהם לא ירדו לז... אני זוקף לזכותי (במלוא הצניעות) העלאת רמת ההקלטות המושמעות בחוגים (לידיעתה: רוב ההקלטות, עדין, מקורן בעריכות שאני עשיתי, אם כי לא כולן נרכשו אצלי, אלא הועתקו), אלפי רוקדים בארץ ובחו"ל שבזכותי ובזכות קלטות הוידאו שלי התוודאו לריקודים אלה ורוקדים עד היום, עבודות סמינריוניות שהתבססו על הכתבות של אחרים ושלי בעיתון "רוקדים" שאני מפיק ועוד ועוד... אני לא מספר זאת כדי להתגאות או להשתחץ, פשוט כדי שתבין שריקודי העם יקרים לי לא פחות מלכולנו. רק מה יש דברים שרואים מכאן ולא רואים משם.

 

[ירון מישר]

אלה בדיוק הדוגמאות הנכונות בהן

יש ,משתק" או בשמו החדש "דמימה" שזה אומר שהלחן התחיל אבל השיר מתחיל אחריו. כיוון שאנו רוקדים בהתאם ללחן ולא בהתאם למילים, הרי שהריקוד צריך להתחיל עם הלחן ולא עם המילים. הנה עלית בדיוק על העניין. אלא מה? באופן טבעי, כמובן, שכולנו "מרגישים" ב"שושנת ספרד" וב"הוי ארצי מולדתי" שהנה צריך להתחיל לרקוד למרות שהזמרים עוד לא פתחו את פיהם ואכן אנחנו מתחילים לקוד וזה תואם את רצונם של דודו ברזילי ושלום עמר (לא חשוב סדר השמות) אך מה רבה האכזבה כאשר י. לוי, נ. קדוש וא. נעים "מכריחים" אותנו לרקוד לפי המילים ולא לפי הלחן. סיפור: פעם לימדתי אנשים בחוג (אנשים מבוגרים יחסית) את הריקוד "ארץ נהדרת". לאחר הלימוד נגתי לשים את המוסיקה אבל בשל מישהו שדיבר איתי לא נכנסתי מייד למעגל. המוסיקה נגנה וראה זה פלא: הרוקדים התחילו לרקוד לפני שאילנית התחילה לשיר. הם פשוט חשו את הדגש בלחן ובאופן טבעי התחילו לרקוד. מאז בחוג הזה תמיד זכרתי שאנו רוקדים ריקוד זה בצורה הנכונה מבחינה מוסיקאלית.

 

[ירון מישר]

היה נראה לי שעניתי ואני לא מוצא

את התשובה אז הנה היא שנית: הריקודים שציינת מתחילים בדיוק במקום מבחינה מוסיקאלית והם גם מתחילים פעמה אחת לפני שהזמר/ים מתחילים לשיר. זוהי הדמימה, הפעמה המודגשת בראש התיבה שהיא מבחינת השיר (לא הלחן) שקט. מבחינה זו הריקודים בנויים נכון. על שושנת ספרד יש לי ביקורת רק על החלק שני כאשר הבת מסתובבת בניגוד לכיוון שנוח לה וראו מה קורא שם בזמן הריקוד... מעבר לזה ריקוד בהחלט נחמד. הוי ארצי מולדתי נחמד וטוב והשיר יותר מדבראלי. האם תשובתי מובנת?