נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה
לכל מי שלא שמע: המליץ, הצפירה וצבע הנייר (ליובלה של "הצפירה") שמעתם, שהצבע אינו אלא מקרה לעצם, ואני אומר לכם: העצם וצבעו חד! הצבע הוא עצם עצמותו של העצם. דרך אחת קצרה בין שתי נקודות: הקו הישר; וכל עצם – צבע אחד מזומן לו מששת ימי בראשית, אחד ואין שני! נשתנה צבעו – שוב, אין הוא מה שהיה. אין הכתוב מדבר בצבעי "גזעים" ומפלגות. לא מענייני הם. אינני מעין לדבר גם בצבעי פרחים. הללו לדעת הד"ר קלוזנר, הם קניינו הפרטי של טשרניחובסקי, וחוששני, שהד"ר יקרעני כדג. כל-שכן שאינני מרמז על צבעי הספרים הנהוגים בעולם הדיפלומטיה והפוליטיקה. במקום שיש עורך "הצפירה", נ"ס שיחייה, אל תגע בפוליטיקה! [...] עניין אחר לגמרי הם הספרים וסתם דברים נדפסים. הללו בוודאי הם וצבעם אחד. על-כל-פנים, כן הם בעיניי אני, ובהם אני מדבר הפעם. כל ספר שבא לידי בילדותי – עין הנייר נקלטה ראשונה במוחי, ובשום פנים לא הייתי יכול עוד להפשיט את גוף הספר מצבעו. הספר וצבעו היו בעיניי "לבשר אחד". יתר על כן, הצבע אצל "מרוחו" גם על נייר הדפוס. את זיטאמיר, למשל, הייתי מצייר לי בדמות עיר שכולה מישור. החמה זורחת בה תמיד, ויושביה כולם לבושים בגדי יום-טוב... מה שאין כך סלאוויטא: זו שוכנת תמיד בערפל... ויודעים אתם מדוע? הנייר של דפוס זיטאמיר היה לבן, בהיר וחלק ומראה האותיות שחור ונוצץ. של סלאוויטא, להפך – עכור למראה, מחוספס, ושרטוטין מימיים היו עוברים בו מבפנים... [...] ופעם אחת, כש"פקחו עיניי", מצאתי בעולם שני "מכתבי עתים": את "המליץ" ואת "הצפירה"... אלה היו בעיניי ה"יכין" וה"בועז" של ההשכלה. [...] הרושם הראשון, העז ביותר, שעשו עלי שני מכתבי העיתים, בא לי, כמובן מאליו, מתוך צבע הנייר שלהם. הנייר של "המליץ", עליו השלום, היה לבין מעין צהוב, ושל "הצפירה", תבדל לחיים, לבן כעין כחלחל. והוא שקבע את יחוסי לשניהם מיד ולחלוטין. (ח"נ, שם, שם)