ועוד שאלה לפסח:

[שוקו פריך]

אני מקוה..

כי אני אף פעם לא מצליחה להסביר את עצמי כשזה מגיע לקטע הזה.

 

[BlackMagicSprite]

למרות שאני שמעתי לא פעם.

עדיין קשה לי לקבל את זה. מבינה? כן. גם אני הייתי בדיוק באותו מקום בעבר. של החוסר גישה למה שכבר כתבתי, למה שכבר יצרתי. משהו ראשוני שכזה, הדבר הכי מלא רגש שיצא מהפנים, גועש. בפסלטי יכולה להיות יצירה רגעית, כמו בכתיבה. אבל אחרי שלוקחים צעד אחרוה חוזרים לתקן דברים שנמרחו, לסדר מסגרת או להעמיד את היצירה במקום הכי נכון או בזוית אחרת שתתמוך בפסל. בכל מקרה, העבודה הכי טובה נובעת, פשוט - מהתמודדות. אני חושבת שזה לא שאתן לא יכולות, אלא שזה מפחיד אתכן.

 

[שוקו פריך]

קשה לי להשוות שיר לפסל

אולי כי אני לא מצליחה לספוג את הרגש שהפסל מעביר, אבל שם, התיקונים נשמעים לי הרבה יותר נחוצים. סביר להניח שאני מפחדת לחזור לזה. אולי זה עניין של מוכנות, או משהו שצריך ללמוד.

 

[BlackMagicSprite]

ראי,

העניין של ההשוואה פה הוא כן הגיוני. התיקונים נחוצים לא פחות בשיר, כמו בפסל, המקומות שנשארים בעלי מרקם מחוספס או משטחים מעובדים. באותה המידה יופיעו המרקמים השונים בשיר. לפעמים השיר לא זקוק להרבה, רק לחיזוק פה ושם (לרוב הוא זקוק להמון, מה אני מקשקשת). אבל חשבי על דף עם קווי מתאר. עניין של התמודדות. זה לעולם לא יבוא מעצמו, זה הכרה בעניין. אמנות זו התמודדות תמידית.

 

[שוקו פריך]

כנראה שזו בדיוק התשובה

למה אני לא טובה בזה.

 

[noosh]

זה נכון

כשזה בא מעולם של אמנות. גם את היצירות הכי גועשות שלי תיקנתי פה ושם. או שחזרתי אליהן אח"כ, או שהצבתי אותן נכון יותר, לא יודעת מה. אני לא זורקת כמה קוים ומחליטה שאסור להתקרב לזה יותר, להפך. כמובן שזה תלוי באיזו עבודה מדובר, אבל לרוב אני עובדת עליהן. אולי לא הרבה כמו אמנים אחרים, שיש להם סבלנות אין-קץ ומציירים לאט. כנראה שזה גם בגלל שאני לא מחפשת שלמות או פרפקציוניזם בעבודות שלי. אבל כשאני כותבת, זה לא בשביל שייצא לי שיר. זה בשביל לשחרר משהו בתוכי. אני לא כותבת כדי להעמיד יצירה, אני כותבת כי אני צריכה, ואיך שזה יוצא - זה יוצא. אני מעדיפה את זה ככה, כי אני משתמשת בכתיבה כדי לקבע רגעים בחיים שלי, בדיוק כמו צילום. אז נכון שאפשר לערוך תמונה בפוטושופ, אבל אני מעידפה לזכור את הרגע כמו שהוא היה בדיוק. אם אני אכתוב שיר וארצה להתייחס אליו כאל יצירה, סביר להניח שאני אקרא אותו שוב, אולי אנקד חלק מהמילים, אולי אשנה את האנטר פה ושם. אלו דברים שאני אעשה גם תוך כדי הכתיבה עצמה, אינ לא אזרוק אותיות על נייר ולא אתייחס אליהן בכלל אחרי שהן נכתבו. אבל אני לא אערוך ואערוך ואשנה ואשפר ואתלבט על מילה או אנטר או פסיק או מה שיטייב את הקטע, כי זה לא מה שאני מחפשת בכתיבה שלי. זה די נכון שאני מפחדת להתמודד, אני תמיד פחדתי ליצור. תמיד פחדתי להתקרב לבד ריק, תמיד פחדתי מהנגיעה הראשונה של העט בדף. אבל הפחד הוא לא מלתקן, הפחד הוא מלהתחיל, מלהרוס. כשאני עוברת את השלב של הפחד, אני נסחפת. הפחד להתמודד הוא לא מול היצירה, הוא מול המציאות. היצירה דווקא עוזרת לי בזה.

 

[שוקו פריך]

../images/Emo45.gifסיכמת פשוט את הכל ../images/Emo13.gif

 

[resputin]

אני יכול ליצור, באמת שכן,

אבל אין לי מוזה ליצור משהו משל עצמי. אם אני אראה משהו יפה לא תהיה לי בעיה ליצור לו העתק, זה באמת רק להרים כלי ולהתחיל לצייר, אבל בשביל משהו מעבר אני צריך איזו מוזה, איזה משהו מבפנים.

 

[lollapalooza]

על זה אני מדברת.

וזה הוויכוח עתיק היומין האם באמת חייבים מוזה או השראה או לא, ואם זה משהו שבא לבד או שמחפשים אותו. אני חושבת שזה כן משהו שאפשר להביא בכוח, אבל אני מניחה שזה משתנה מאדם לאדם...

 

[פרובוקטור]

יופי... תראה מה עשית!

 

[lollapalooza]

את מה שרציתי מעצמי, השגתי.

או שאני משיגה. הדברים שאני רוצה עכשיו, הם כאלה שלא תלויים רק בי.

 

[BlackMagicSprite]

לנשום יותר בקלות.

 

[יעל ניסן]

שאלה קשה

קודם כל, הייתי מבקשת שכל פסח תהיה לי משאלה אחת כזו. ואז בפסח הבא הייתי מתחילה ב"בריאות". לי וליקרים לי.

 

[לולו המשוגע]

להשלים עם דברים כמו שהם../images/Emo60.gif

ובייחוד כאלו שאין באפשרותי לתקן.