זהות בין המקצוע לאדם

[siv30]

זהות בין המקצוע לאדם

בעקבות השרשור על מי רוצה להיות בריטני ספירס והתגובות שעלו שם, אני תוהה למה באמת אנחנו לא רוצות להיות זמרות/שחקניות ועוד. האם קיימת זהות בין האדם למקצוע שלו? הרי בריטני ספירס משחקת על הבמה, המשחק מכניס לה מילארדים, זו הקריירה שלה. כולנו משחקים באופן זה או אחר. ולבסוף האם חייב להיות מתאם בין האדם למקצוע שהוא עובד בו?

 

[נויהאחת]

אני יכולה להגיד על עצמי שאני מושפעת

באופן ישיר ממה שאני עושה. כשאני מטפלת אני מאושרת, שמחה ושלמה. אגב שלום לכולם, אני חדשה פה, שמי ורד

 

[shandy]

להיות במרכז

אני חושבת שזה תלוי במידת החשיפה שמוכנים לחשוף אמנים צריכים את הקהל, את התשומת לב ,את החיזוקים לאגו, כי אחרת הם לא קיימים, הם קמלים. תמורת זאת הם מוכנים לוותר על אנונימיות וחיים פרטים אנשים רגילים כמוני רוצים לשלוט על מידת החשיפה שלהם. לא רוצים שיזהו אותם כל הזמן, רוצים להיות אנונימים אבל מה, מוכנה להתחלק עם מדונה בכסף ולהשאיר לה את הזוהר והתהילה

 

[Rivendell]

../images/Emo45.gif שאנדי. צודקת מאוד.

 

[siv30]

שלום ורד וברוכה הבאה ../images/Emo24.gif

ברור לי שכולנו מושפעים מהמקצוע שלנו ושאושר בתחום המקצועי מוביל לאושר גם בתחום החברתי. אבל הכוונה שלי האם בשביל להיות שחקנית בסרט פורנוגרפי לדוגמא, אותה אישה צריכה להיות מופקרת או לפחות עם נסיון ממשי בתחום הזה?

 

[shandy]

עולם מציאותי מול עולם דימיוני

שחקנית פורנו צריכה בעיקר להיות ממולחת כדי להשיג לה חוזה טוב כולנו שחקנים אנחנו זמרות במקלחת, מרביצות פוזות דוגמנות בפני ההורים, רקדניות של זמרים וכד' אצל רובנו זה נשאר בקטע של הדימיון החלום המחשב פתח בפניו עולם שבו יש לגיטימציה להתחפש והציג דמויות כפי שאנחנו רוצים שיכירו אותנו אני הרי לא ממש שנדי זה כינוי וכל אחת מאיתנו היא הרבה יותר מהכינוי שלה פה מי שמצוטטת בצאטים יודעת על מה אני מדברת יום אחד התחזיתי בצאט לנערה בגיל ההתבגרות שיחקתי אותה מצוין וכך גם היו התגובות, כולם היו בטוחים שהייתי בגיל זה. מה שהדהים אותי שבזמן המשחק שלי הרגשתי שאני באמת בגיל הזה, נכנסתי לדמות. מצד שני בעבודתי אני נדרשת להיות יסודית וקפדנית, אז אני כזו ונוצר עלי רושם שאני שמרנית ומרובעת למרות שבחיי היום יום אני חפיפיניקית , מעבירה הכל ודי הרפתקנית מה שאומר שאין אכסיומה אחת לכלום כולנו קצת מזה וקצת מזה וגם אין רצפט למינונים

 

[נויהאחת]

במקרה, לפני שגיליתי את העולם

הרוחני הייתי מפיקת טלויזיה, וגיליתי שאנשים מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי להיות מפורסמים. אצל רבים זה העיקר ולא הכסף. אני מאלה שמבוהלים כשמסתכלים עלי ברחוב כשאני עוברת, אז לא נראה לי. גם בתור מישהי שהייתה מאחורי הקלעים, אני מאוד מודעת למחיר התהילה, והוא ממש לא מדבר אלי. אבל אם הייתה לי אפשרות להיות בשפע כל כך גדול כמו הכוכבות שציינתן, ודאי שלא הייתי אומרת לו, מה אני פסיכית?

 

[שש שבע]

לא כל אחת נראית כמוה, וגם לא כל

מי שרוצה להיות כמוה מצליחה, זה כנראה משהו שכתוב בגורל של האדם, אם יצליח או לא, אם יהיה יפה או לא, ואם ימצא בדיוק את האנשים המתאימים שיאהבו אותו וירצו לקדם אותו, זו גם שאלה של חינוך, אצלנו בבית לא חינכו ל"זוהר" של הבמה, אבל מאוד עודדו יצירה, וכנראה שלכן אני עוסקת ביצירה, מצד שני יש כל כך הרבה זמרים ושחקנים שהם דור שני, הילדים של...הם נשמו את זה בבית, זה היה האויר הטבעי שלהם. ומהיבט שלישי, יש את כל אלה שמעריצים כל מיני, פלא שהילדים יחקו אותם, וירצו להיות "שחקן כמו זה שאבא שלי אוהב..." וכן הלאה. אבל איזה מזל שלא כולם כמו בריטני ספירס, זה עולם כל כך משעמם... ההצלחה של האדם במה שהוא עוסק תלוי בהרבה גורמים כולל התאמה בינו לבין המקצוע. אם הוא אוהב וחי את מה שהוא עושה, או שסופר את הדקות עד סיום יום העבודה. אם הוא מוכשר לזה, או שהוא לא. וכיו"ב.

 

[siv30]

ואם הוא לא אוהב אבל אין לו ברירה?

את יודעת, בשנים האחרונות שאלת האהבה הופכת ליותר לא רלוונטית, כי עם הזמן תמיד תחול שחיקה אבל לצערנו אנחנו חייבים לפרנס.

 

[שש שבע]

אז יעבוד קשה

כי כל מה שלא אוהבים הוא קשה, - וישרוד, וברגע שתהיה לו הזדמנות ואומץ יחליף מקצוע. אילו כולם היו עושים מה שם אוהבים ומתאים להם, היית רואה פה שמיים זרועת כוכבים ומלאה מטאורים ממריאים, במקום ארץ קשת יום.

 

[missB]

צודקת

כמה שזה נשמע מצחיק - רובם של האנשים עובדים בדברים שהם לא ממש אוהבים ולא ממש מתאימים אליהם. הסיבות לכך שונות ומגוונות - תגמול כספי, היעדר אלטרנטיבות ואפילו אי ידיעה של מה באמת היו רוצים לעשות. מכל האנשים שאני מכירה אני יכולה לספור על יד אחת את אלה שממש אוהבים את עבודתם. אני אישית חושבת שכשעוסקים בעבודה שאוהבים זה משנה ומשפר את איכות החיים שלך. מבלים כל כך הרבה זמן מהיום בעבודה אז הגיוני שזה יהיה עיסוק אהוב לא? בעבודתי הקודמת בחברת היי טק הייתי אומללה כי לא התאמתי למקצוע. הפיצוי הכספי לא היה פיצוי הולם מבחינתי. היום אני אולי מרוויחה פחות אבל מאושרת הרבה יותר. אז מה לדעתכם עדיף - עבודה שלא ממש אוהבים והיא מאוד מתגמלת מבחינה חומרית או עבודה שאוהבים אבל לעיתים משתלמת פחות?

 

[יונית א]

בשביל היוגורט במכולת

עדיף עבודה שמתגמלת יותר. בשביל הבריאות הנפשית- מה שנהנים ממנו יותר (גם בלי יוגורט). אגב, גם כשאתה אוהב את עבודתך, יש בה רבדים יותר ופחות אהובים. יש תקופות פחות ויותר נעימות , וחלקים שגורמים לך יותר או פחות שביעות רצון. הרי לא כל עבודה (או כל נושא אחר) היא מיקשה אחת אלא מורכבת מאין ספור שכבות ורבדים.

 

[missB]

חולקת עלייך בנושא

לצערי זו העדפה רווחת. הברירה היא לא בין לרעוב ללחם לבין לעבוד במשהו שלא אוהבים, אז התשובה פשוטה - חייבים לאכול לא? אבל מה אם עומדות בפנייך שתי משרות, משתיהן אפשר להתפרנס - אחת משעממת ולא לטעמך אבל משלמים בה יותר וזה יאפשר לך רמת חיים מאוד גבוהה השניה משלמת קצת פחות אבל היא מעניינת, מאתגרת וטובה לנפש. באיזו תבחרי? רב גדול של אנשים היה בוחר בראשונה אני הגעתי למסקנה שיותר כסף לא בהכרח שווה ליותר אושר. השאלה היא באיזו מידה אנשים לוקחים אחריות על כך שאינם מאושרים. שהרי אם רב האנשים בוחרים לעבוד בעבודה פחות מעניינת כי משלמים בה יותר, אז למה הם מתפלאים על כך שאינם מאושרים? למה הם מלאים קנאה כלפי אנשים שפונים לעסוק במה שהם אוהבים אפילו אם יש לזה מחיר כלכלי? ואגב, ברור שבכל עבודה יש צדדים יותר ופחות מעניינים אבל תמיד יש שורה תחתונה שבה את יכולה לפסוק האם את נהנית מהעבודה או לא.

 

[shandy]

בחירות

מי קבע שעבודה היא הספק של איכות החיים, אפשר לעבוד בעבודה מתגמלת ומשעממת ואת הסיפוק, את האוכל לנשמה לספק אחרי שעות העבודה, מה שעושים אנשים רבים מיס בי, שאלת הבחירה שלך לא אקטואלית עבור אנשים שזקוקים לכסף נואשות הבחירה טובה רק כשכיסייך מלאים, לא כאשר יש לך ילדים או נסמכים אחרים על שולחנך שאת חיבת להאכיל ולטפל בהם סיפוק הצרכים הבסיסים כמו מזון, לבוש קורת גג הם בסדר העדיפות הראשון והשאר מחכה

 

[missB]

לא דיברתי על נואשים

אמרתי כבר בתחילת דבריי שאיני מתייחסת למקרים של רעבים ללחם. אני מדברת על בחירה בין שתי אופציות שאפשר לחיות מהן פשוט אחת מתגמלת יותר.בדוגמה שנתתי הסיפוק בעבודה אכן מחייב ויתורים מסויימים ברמת החיים אבל לא ברמה של אוכל וביגוד אלא יותר ברמה של - פחות מסעדות, פחות חו"ל פחות מוצרי מוצרות למיניהם. ועדיין אנשים בוחרים ביותר כסף על פני יותר סיפוק לא? אין לי בעיה עם זה שאנשים בוחרים שלא למצוא סיפוק בעבודתם אלא רק פרנסה ולמצוא את סיפוקם בשעות אחר העבודה. לפי דעתי, וזו דעתי בלבד, העבודה ממלאת נתח גדול מיומנו ולכן אי שביעות רצון שם מקרינה על הכל. עבדתי בעבר בעבודות מתגמלות ולא מספקות וזה לא הספיק לי. אם את יכולה להיות מאושרת למרות שאת לא נהנית במשך יותר ממחצית מהיום - כל הכבוד לך.

 

[שש שבע]

ברור - לכן יש הרבה אנשים שעובדים

במקום עבודה שלא מתאים להם, שיש בו בוס מגעיל, שהשעות בו לא נוחות, הכסא מכאיב לגב, ועוד ועוד, אבל...יש משכורת בסוף החודש, ומנסים לפצות על הנאחס אחרי העבודה. אבל יש דרך אחרת, אולי לא לכולם, אבל יש. וככל שאדם יותר מתאים לעבודה שלו, הוא אוהב אותה יותר, היא נעשית בצורה טובה יותר, ובגדול היא היתה אמורה להשתלם יותר, כי מה שעושים באהבה עושים טוב.

 

[יונית א]

את לא חולקת עליי../images/Emo6.gif

אני עשיתי את הבחירה שלי. אבל אני מסוגלת לעשות את הבחירה ולדעת לשלם את המחיר שלה. היות ובעיניי תחום העיסוק, עבודה משמעותי מאד- לא הייתי מוכנה מעודי לוותר בנושא העיניין בה. כל ימיי ,אגב, עבדתי בתפקידים ועבודות ותחומים שאהבתי ובחרתי. אבל אני גם יודעת שלא כל מה שמתאים ונכון לי- נכון גם לאחרים. לא מדברת על ברירה בין לרעוב ללחם או לרכוש יאכטה פרטית, אלא על הבחירות שאנשים מהישוב (בורגנים, שכירים-עצמאים, בעלי משפחה ) צריכים לעשות. אז לפעמים מתפשרים. גם על עיניין בעבודה.

 

[שש שבע]

עבודה שמשתלמת יותר כספית אבל

הורסת לך את הכיף, את שלוות הנפש, והבריאות, שולחת אותך אחר כך לפסיכולוג, ושם על הספה שלו את משלמת את ה"הפרשים" של "בין עבודות, ככה שיצא שכרך בהפסדך. גם בעבודה שאוהבים יש רבדים פחות נעימים ויותר , זה נכון, אבל כשמתחילים במקום טוב, גם הפחות טוב הוא עדין טוב, וכשמתחילים במקום נמוך , אז השאלה היא רק "כמה עוד נמוך אפשר לרדת" (וזו לא פירסומת לטאיבס).

 

[שש שבע]

עבודה שמשתלמת יותר כספית אבל

הורסת לך את הכיף, את שלוות הנפש, והבריאות, שולחת אותך אחר כך לפסיכולוג, ושם על הספה שלו את משלמת את ה"הפרשים" של "בין עבודות, ככה שיצא שכרך בהפסדך. גם בעבודה שאוהבים יש רבדים פחות נעימים ויותר , זה נכון, אבל כשמתחילים במקום טוב, גם הפחות טוב הוא עדין טוב, וכשמתחילים במקום נמוך , אז השאלה היא רק "כמה עוד נמוך אפשר לרדת" (וזו לא פירסומת לטאיבס).

 

[יונית א]

זמר שלוש התשובות

בשאלה בראש השרשור עלו כמה שאלות שונות. האחת על משחקיהם של בני אדם השנייה על החשיפה הכרוכה במקצועות מסויימים השלישית על מיתאם בין האדם למקצוע שבו הוא עובד (ולא בטוחה שהבנתי את השאלה הזו). אז התשובות: כן, בוודאי שאנחנו משחקים. מי יותר ומי פחות. כשאני באסיפת הורים של כיתה ג אני משחקת אימא קשובה, כשאני בישיבת מו"מ אני משחקת אשת עסקים קשוחה, ביחסים עם לקוחות אני משחקת נחמדה וכן הלאה. יחד עם זאת, הזהות האישית שלי -מורכבת מכל הרבדים האלו. פעם נחשף צד אחד ופעם אחרת נחשף צד אחר. ולפעמים גם מזייפת.(לא... לא שם!) חשיפה הכרוכה במקצועות מסויימים- כן. מי שלוקח על עצמו את התפקידים ה"חשופים" משלם את המחיר. אבל כאמור כל אחד יכול לקבוע את הגבולות שלו לרמת החשיפה שהוא מוכן לשלם. גם כאשר עיתונאי מראיין אותך וחשוב לך הראיון העיתונאי לצרכי שיווק מסחרי למשל- אתה יכול לקבוע את הגבולות של הראיון ועל אלו שאלות אין לך כוונה לענות. המחיר כמובן יכול להיות שלא תהיה כתבה עיתונאית כי המידע שאת מוכנה למסור "אינו תקשורתי מספיק". הבעיה הופכת למורכבת יותר כאשר גם הילדים שלך נחשפים. וזו כבר אינה בחירה שלהם. המיתאם בין האדם ומקצועו?-למה התכוונה המשוררת בשאלתה?