סבתא אולגה
New member
זהירות הודעה ארוכה ../images/Emo13.gif
שלום לכן. אני בת 28. נשואה. אני סובלת מדיכאון מזה שנים. מנסה לטפל. מאמינה שאני משתפרת. אבל דבר אחד לא משתנה. התחושה שלי שאם אני מביאה ילד לעולם אני פשוט עושה דבר אכזרי. אני לא בחרתי להיות פה. וכשאני מדברת על התאבדות אז מייד משתיקים אותי. התאבדות זה טאבו ואף אחד לא מוכן אפילו לחשוב על זה. בכל מיקרה החלטתי להמשיך לחיות ואני נאבקת יום יום בחוסר בטחון שלי, בפחד מהסביבה, ובנטייה לוותר ולהתייאש. האנשים הקרובים לי, בעלי, הורים, חברים, וגם הפסיכולוג שמטפל בי, כולם מאמינים שעם השיפור בדיכאון אני גם יהפוך להיות "נורמלית" וארצה ללדת ילדים כמו כולם. אני לעומת זאת חושבת שגם אם אני אהיה שמחה ועליזה כל הזמן, מפוצצת בבטחון עצמי ומאושרת עד הגג, גם אז אני אחשוב שלהביא ילד לעולם זה שיא האגואיזם, ואני לא מוכנה להעביר ייצור חי נוסף את מה שאני עברתי ועוברת. יש לי גם מוזרות נוספת. חשבתי שאם כבר אז הייתי רוצה לאמץ ילד. מישהו שכבר "תקוע" בעולם הזה. מישהו שאם הוא כבר פה אז אולי אני יוכל לעזור לו ולשפר את מצבו. אני אוהבת ילדים, ובכלל מקסים אותי לראות איך יצור חי גדל ומתפתח. אבל כל פעם שאני רואה תינוק חדש שנולד אני חשה כאב ורחמים כי אני יודעת איזה התמודדויות מצפות לו. לא יודעת למה אני כותבת את זה כאן. ובכלל אין לי סימן שאלה בסוף ההודעה. אולי אני מחפשת מישהו דומה לי. מישהו שתחושתו דומה. פשוט אני מרגישה כל כך בודדה ומוזרה. כל החברות שלי עכשיו יולדות ילדים ולכן הס מלהזכיר את הנושא בנוכחותן. עם בעלי אין בכלל על מה לדבר כי הוא חושב שזה ג'וק שיעבור לי. אפילו המטפל שלי אומר שחבל לדבר על זה עכשיו. אז זהו. זה אני. מוזרה. אתן מוזמנות להגיב. או שלא. איך שאתן רוצות.
שלום לכן. אני בת 28. נשואה. אני סובלת מדיכאון מזה שנים. מנסה לטפל. מאמינה שאני משתפרת. אבל דבר אחד לא משתנה. התחושה שלי שאם אני מביאה ילד לעולם אני פשוט עושה דבר אכזרי. אני לא בחרתי להיות פה. וכשאני מדברת על התאבדות אז מייד משתיקים אותי. התאבדות זה טאבו ואף אחד לא מוכן אפילו לחשוב על זה. בכל מיקרה החלטתי להמשיך לחיות ואני נאבקת יום יום בחוסר בטחון שלי, בפחד מהסביבה, ובנטייה לוותר ולהתייאש. האנשים הקרובים לי, בעלי, הורים, חברים, וגם הפסיכולוג שמטפל בי, כולם מאמינים שעם השיפור בדיכאון אני גם יהפוך להיות "נורמלית" וארצה ללדת ילדים כמו כולם. אני לעומת זאת חושבת שגם אם אני אהיה שמחה ועליזה כל הזמן, מפוצצת בבטחון עצמי ומאושרת עד הגג, גם אז אני אחשוב שלהביא ילד לעולם זה שיא האגואיזם, ואני לא מוכנה להעביר ייצור חי נוסף את מה שאני עברתי ועוברת. יש לי גם מוזרות נוספת. חשבתי שאם כבר אז הייתי רוצה לאמץ ילד. מישהו שכבר "תקוע" בעולם הזה. מישהו שאם הוא כבר פה אז אולי אני יוכל לעזור לו ולשפר את מצבו. אני אוהבת ילדים, ובכלל מקסים אותי לראות איך יצור חי גדל ומתפתח. אבל כל פעם שאני רואה תינוק חדש שנולד אני חשה כאב ורחמים כי אני יודעת איזה התמודדויות מצפות לו. לא יודעת למה אני כותבת את זה כאן. ובכלל אין לי סימן שאלה בסוף ההודעה. אולי אני מחפשת מישהו דומה לי. מישהו שתחושתו דומה. פשוט אני מרגישה כל כך בודדה ומוזרה. כל החברות שלי עכשיו יולדות ילדים ולכן הס מלהזכיר את הנושא בנוכחותן. עם בעלי אין בכלל על מה לדבר כי הוא חושב שזה ג'וק שיעבור לי. אפילו המטפל שלי אומר שחבל לדבר על זה עכשיו. אז זהו. זה אני. מוזרה. אתן מוזמנות להגיב. או שלא. איך שאתן רוצות.
