זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)

[מאיו]

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

 

[תמי של יעל ומיכל]

מותר לפרוק את הדמעות מדי פעם

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

מותר לפרוק את הדמעות מדי פעם
קחי הצצה נוספת ב"אוצר" ותגידי לי בכנות , האם זה מספיק לך? לי יש 2 וזה לא מספיק לי !!! אבל זו החלטה אישית של כל אחת , בהתאם ליכולות הנפשיות והכספיות.

 

[ריניני]

כן

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

כן
אחרי הטיפול הכושל האחרון עלתה לי השאלה. סיפרתי אז כמה נראה לי פתאום שההריון יהיה מסובך, כמה יפחת המקום שאני נותנת לשירי בתקופה הזאת. ואחר כך חשבתי שההריון הוא רק פתיחה למצב בו יצטרף אלינו תינוק, ואז עוד פחות פנאי יהיה בשבילה. ובשבילי. ואני מאפשרת לעצמי לשחק קצת במחשבות האלו, גם כי יש להן מקום וגם כי הן מורידות קצת את הכובד של הציפיה לילד, ואני מדמיינת שאולי בהפוך-על-הפוך הקטנת הציפייה דווקא תאפשר לזה לקרות (כרגיל, מנסה לעבוד על עצמי..). והדמעות כל כך שייכות, מאיו. ולא משנה מה מפעיל אותן (אצלי זה תמיד "שיר לשירה" של קורין אלאל - "דברי עכשיו, ילדה, אני שומעת.."). הדכדוך וחוסר האונים שייכים. ומותר לך לכבד את התחושות האלו ולאפשר להן להיות ולהתנחל לך בלב. נדמה לי שאחרת זה כמו לא לחשוב על פיל ורוד - לא תתני להם מקום, אז הם יצוצו לך בכל פינה. (אולי לא, מה אני יודעת). בכל מקרה את שם עכשיו, בדכדוך, וזה מקום די מתאים להיות בו אחרי עוד שלילי. והעולם הרגשי הוא דינמי לגמרי, ובעוד יום-שבוע-חודש דברים יכולים להראות אחרת, וגם זה מותר. והכי אני רוצה שתדעי שאת לא לבד עם התחושות האלו. ((((((חיבוק גדול)))))) רינת.

 

[יוליי]

כ"כ מתיש וכ"כ קל להכנע

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

כ"כ מתיש וכ"כ קל להכנע
לתחושות האלו, אבל אני חושבת שזה זמני. נחים קצת, צוברים כוחות, מתחזקים ופתאום נדלקת לנו נורה קטנה שמזכירה לנו שיש לנו כח, רצון ויכולת לעוד נסיון. אולי כדי להכנע קצת, ממש מעט, לעייפות ולבכי. לא להבהל, לנוח ולהמשיך כשהנפש יכולה. היא בטוח יכולה, אחרת לא היינו מנסים בכלל. קחי לך

להמשך הדרך, כשרק תתאוששי קצת, ממש עוד קצת יולי

 

[2שנילי]

ה"אוצר" בבית מפחית את הלחץ

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

ה"אוצר" בבית מפחית את הלחץ
גם לי יש שניים (תאומים שהושגו בהפרייה) ועכשיו אני מתחילה לחשוב על הילד הבא. לשאלתך - האם להסתפק במה שיש? אז בהתחלה חשבתי שכן, אבל אז בא הרצון לעוד אחד, אז מתחילים שוב מההתחלה. אבל אני חושבת שזה שיש כבר ילדים בבית בהחלט עוזר. אני אמרתי לעצמי שאנסה להביא עוד ילד לעולם, אבל מאחר שכבר יש לי, אני לא אעשה את זה למטרת על. אם כן אז יופי, ואם לא - אז ברוך השם יש לי ילדים. זה לחלוטין לא כמו אישה שעוד אין לה ילדים. מקווה שעזרתי

 

[קייצית]

כן, כן וכן !!../images/Emo70.gif

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

כן, כן וכן !!

אני כל הזמן חושבת על זה, להסתפק במה שיש לי, כי אין לי את היכולות כרגע לעשות טיפולים. אז אני לא יודעת מה קודם למה ברור שאני רוצה מאוד עוד ילדים, אבל באיזה מחיר ? ושוב אם תעקבי אחר ההודעות שלי תראי שההתלבטות הזאת והקו הזה מנחים אותי כבר זמן רב. לא מוכנה לסכן את מה שיש לי בשביל עוד. אבל שוב - רק על עצמי לדבר ידעתי... אני בודקת גם אופציות של אימוץ וכרגע בתהליך של בחינה בשרות למען הילד. המחשבה על אימוץ פשוט עושה לי טוב בניגוד למחשבות על טיפוים כרגע. אולי אני אחזור לטיפולים (יש אפילו סבירות גבוהה לכך, שהעניינים אצלנו יירגעו) אבל לא עכשיו, וההחלטה הזאת לא קלה כלל !! היא קשה ואני עוסקת בה יום יום, ומגיעה למסקנות יומיות שלא משתנות. אחד הדברים החשובים לי הוא שבדיעבד בהסתכלות אחורה על התקופה הזאת שלא יהיו לי חרטות שהמניעים שלנו יהיו ברורים ומוסברים כזוג וכל אחד לעצמו. שלך קייצית

 

[רוצה עוד 1]

לעיתים קרובות.

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

לעיתים קרובות.
ברגעים הקשים, אחרי שליליים, במצבי הרוח ההורמונאליים, בנקודות החולשה, לעיתים קרובות עולה בי המחשבה - בשביל מה אני צריכה את זה. הרי כבר יש לי שני ילדים מקסימים, בן ובת, למה לי לעבור את כל זה? ובכל פעם מחדש אני עונה לעצמי שאם לא עכשיו אז זה לא יהיה לעולם. שאני כל כך כל כך רוצה עוד 1 ואם לא אעשה ה-כ-ל כדי לממש את הרצון הזה, אתחרט על כך לתמיד. בכי זה טוב, מאיו. אולי לא מרגישים כך באותו הרגע, אבל למרות שזה נשמע כמו קלישאה, יחד עם הדמעות יוצאים החוצה גם הרגשות הרעים, הכעס, התסכול, העלבון וחוסר האונים. ואחרי זמן מה השטח נותר נקי יותר ומוכן יותר להתמודדות מחודשת, שפויה יותר עם המחשבות האלה, שבהחלט יש להן מקום. ולאחר מכן, גם אם זה יקח עוד חודש או עוד שניים, תרמזי לנו שאת מוכנה, נזוז קצת, נפנה לך מקום טוב באמצע על הספסל, תרימי שוב את המשוט ותחזרי לחתור.

 

[רומי 007]

רוצה להוסיף על מה שנאמר

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

רוצה להוסיף על מה שנאמר
מאיו היקרה - מה שאת מתארת עבר לי הרבה מאוד פעמים בראש בשנתיים האחרונות. כשהתחתנו אמרנו שנעשה 5 ילדים. היינו הראשונים שילדו בין החברים וכולם הרימו גבה על החתונה בגיל צעיר ועל הלידה המהירה יחסית. בשנים שחלפו - למרות הקשיים והטיפולים המחשבה לוותר לא עברה לי בראש, ודווקא בשנתיים של הIVF היו לי הרבה מחשבות כפירה, כולל לקראת הטיפול האחרון שנסתיים לשמחתי בהריון. מה שרציתי לספר לך: אני חושבת שמה שהחזיק אותי בזמן האחרון כבר לא היה הכמיהה שלי אלא הכמיהה של הבת שלי. היא פשוט כל כך רצתה אח או אחות שלא היה לי לב להפסיק. היא אפילו הציעה לנו לאמץ ילד (אגב - היא העדיפה ילד גדול ממנה - בן, בן 9-10 שילך איתה לבי"ס ויגן עליה כי היא רצתה להיות "הקטנה"). אגב - המחשבה שאני עושה את זה בשבילה גם נתנה לי כוח וגם נתנה לי איזה מרחק קטן מהסיטואציה הזו בתוך המוח, כאילו שברגע שזה לא בשבילי אלא בשבילה זה צריך לחזק לי את זרם האנרגיות. אז אני לא יודעת בן כמה או בת כמה האוצר הפרטי שלך אבל אולי יעזור לך לאמץ את נקודת המבט שאני המצאתי לעצמי כדי להתגבר על המכשול? מאחלת לך כל טוב והריון קרוב. ואפרופו דיוויד ברוזה - אני בשנתיים טיפולים הפסקתי לשמוע מוזיקה דכאונית, לא קראתי אף ספר כבד ממש וראיתי רק סרטים מטופשים - מחיקת המוח (תהליך שמתחיל במשאף או בדקא) חיונית ליכולת הנפשית שלנו לעבור את זה. ושוב כל טוב.

 

[אמאלה2]

ההרגשה שלך כ"כ לגטימית ../images/Emo24.gif

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

ההרגשה שלך כ"כ לגטימית

אבל יחד עם זאת אנחנו צריכות לחשוב שבסוף זה יצליח (הרי זה הצליח גם בפעם הקודמת!) ואז כל מה שעברנו עד אותו רגע, פתאום מתגמד למול האושר העצום. אז מותר לבכות. לפעמים זה אפילו רצוי (ואם לא פה אז איפה?

). כדי להוציא הכל החוצה ולהתחיל שוב בכוחות מחודשים!

 

[מחכה לשני פסים]

לא, אבל....

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

לא, אבל....
מאז ומתמיד רציתי 4.... וגם היום אני מפנטזת (יש לי שניים)... אני יודעת שכל עוד אוכל- אנסה. א ב ל הקצב שונה. לפני שהיו לי ילדים לא יכולתי לחשוב על חודש הפסקה. רציתי הל- מיד ועכשיו. החיים כולם היו מכוונים לתכלית אחת, לא ימינה לא שמאלה. עכשיו אני מרשה לעצמי להתמהמה, למרוח עוד שנה (אנחנו לא מהמוסברים), הרבה בגלל שהחצי השני שלי די מוכן להשלים עם הרעיון של "שני ילדים". אני כל כך מבינה ת ה"נאחס" הזה , וכל כך מאחלת לך טוב ורק טוב.

 

[כלנית כהן]

אני רוצה לשאול משהו אחר

לא, אבל....
מאז ומתמיד רציתי 4.... וגם היום אני מפנטזת (יש לי שניים)... אני יודעת שכל עוד אוכל- אנסה. א ב ל הקצב שונה. לפני שהיו לי ילדים לא יכולתי לחשוב על חודש הפסקה. רציתי הל- מיד ועכשיו. החיים כולם היו מכוונים לתכלית אחת, לא ימינה לא שמאלה. עכשיו אני מרשה לעצמי להתמהמה, למרוח עוד שנה (אנחנו לא מהמוסברים), הרבה בגלל שהחצי השני שלי די מוכן להשלים עם הרעיון של "שני ילדים". אני כל כך מבינה ת ה"נאחס" הזה , וכל כך מאחלת לך טוב ורק טוב.

אני רוצה לשאול משהו אחר
האם העובדה שיש לן ילד אחד או שניים לא מקילה עליכן את ההתמודדות? אני מסתכלת על עצמי כעת לעומת הסבב הראשון וההבדל הוא עצום עשיתי טיפול אחד שנכשל ושבוע הבא אני הולכת לשאיבה הטיפולים תמיד נמצאים שם ברקע אבל החיים שלי לא סובבים סביב הטיפולים משום שיש לי ילד לדאוג לו שמגרש כל מחשה טורדנית מהראש ילד שהחיוך שלו גורם לי להיות שלולית שבא מהגן ושר לי אמא יקרה לי יקרה יש לי בעל לטפח בית לדאוג לו יש לי עבודה טובה יש לי מינוס ענקי בבנק ויש את הטיפולים (שימו לב לסדר בה הדברים מוצגים) כלומר מבחינתי היום הטיפולים נמצאים בתחתית הרשימה אני לא מקילה ראש או מזלזלת בהוראות הרופאים אבל לי נראה שכשיש ילד בבית הכל שונה הלחץ הוא לא אותו הלחץ כמו בילד ראשון לילה טוב נתראה בבוקר

 

[מחכה לשני פסים]

כלנית...

אני רוצה לשאול משהו אחר
האם העובדה שיש לן ילד אחד או שניים לא מקילה עליכן את ההתמודדות? אני מסתכלת על עצמי כעת לעומת הסבב הראשון וההבדל הוא עצום עשיתי טיפול אחד שנכשל ושבוע הבא אני הולכת לשאיבה הטיפולים תמיד נמצאים שם ברקע אבל החיים שלי לא סובבים סביב הטיפולים משום שיש לי ילד לדאוג לו שמגרש כל מחשה טורדנית מהראש ילד שהחיוך שלו גורם לי להיות שלולית שבא מהגן ושר לי אמא יקרה לי יקרה יש לי בעל לטפח בית לדאוג לו יש לי עבודה טובה יש לי מינוס ענקי בבנק ויש את הטיפולים (שימו לב לסדר בה הדברים מוצגים) כלומר מבחינתי היום הטיפולים נמצאים בתחתית הרשימה אני לא מקילה ראש או מזלזלת בהוראות הרופאים אבל לי נראה שכשיש ילד בבית הכל שונה הלחץ הוא לא אותו הלחץ כמו בילד ראשון לילה טוב נתראה בבוקר

כלנית...
אכן ההבדל עצום. ,הפריבילגיה שלנו היא שבניגוד לסבב הראשון אי אפשר לצנוח למיטה, ולהשאר בה ביומיים הראשונים שאחרי השלילי... גם אני לוקחת את הדברים יותר באיזי, הכשלון החודשי צורב ומתסכל, אבל יש לנו עולם בבית, עולם שאכן חסר בו משהו, אבל הוא מלא באהבה. אני חושבת שהסדר שציינת אכן מאפיין- בשינויים קלים אולי- הרבה הורים בטיפולים, לפעמים אני חוזרת במין פלאשבאק 10 שנים אחורה , אל הסבב של אז,צובטת את עצמי, והילדים שלי לא ממש מבינים למה אמא מנשקת אותם ובוכה... די, שנצליח כבר....

 

[מאיו]

תודה על כל ה ../images/Emo24.gifים והמילים

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

תודה על כל ה

ים והמילים
עזרתן מאד!! תודה

 

[שרהודיה]

הי מאי..

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

הי מאי..
אני חשבתי על זה יותר מפעם אחת.. זה מה שגרם לי להפסיק את הטיפולים לפני שנה+ הידיעה שיש לי אוצר

מקסים בבית, גרמה לנו להחליט שרצוי לנו גם לנוח.. וזה מה שעודד אותי ב2 ההפלות שעברתי

תשמרי על קשר

 

[ענת של מאי 1]

היי מאי(לבת שלי קוראים מאי../images/Emo99.gif)

זה הכל או כלום... (זהירות דביק!)
ולפתע פתאום, צצות להן הדמעות שהחלטתי שאין לי כוח אליהן. אין לי כוח לחשוב על השלילי, אין לי חשק להתחיל לעשות סקר בתי חולים, ואני נוטה ל"כלום" - פשוט להרים ידיים. אני יושבת לי והדמעות זולגות - אז כנראה שכן איכפת לי, הא? טוב, נו.... "זה הכל או כלום, בגלל זה ניפול ובגלל זה נקום.." פתאום דיוויד ברוזה הוציא לי את הדכדוך מהמחבוא בו הצלחתי להחביא אותו. ואני כמעט נוטה להרים את המשוט... האם מישהי פעם חשבה פשוט "להסתפק" באוצר שכבר יש לנו וזהו??

היי מאי(לבת שלי קוראים מאי

)
פעם ראשונה כאן. לי יש ילדה אחת בת 3. ואני כרגע עושה פונדקאות.(אסור לי להכנס להריון נוסף) אני מרגישה שאני חייבת עוד.... מאי מאחלת לך בהצלחה,אחריי השלילי יבוא פעם החיובי!