זה מה שיש לי לשחרר היום לאומה

[אלומת האור]

יש לי בעיה בתיבת המסרים

אני לא יכולה לשלוח מסרים אישיים, זו הסיבה שאיני עונה לך.

 

[בחורונת10]

אוקיי

 

[אלומת האור]

חוץ מזה תגידי מה שתגידי

כשהערבים מבטיחים משהו הם בדרך כלל מקיימים

 

[ליידי באבא3]

לא תמיד!

גם כשיהודים מבטיחים הם לא תמיד מקיימים...

 

[אלומת האור]

אבל הערבים כן מקיימים.

 

[אלומת האור]

אני בחרדה (טריגר)

אמנם אני שמחה שאובמה יצא להעיף כדורים במגרש הגולף במקום להעיף טילים במגרש של סוריה, אבל אולי גם זה יגיע עוד 10 ימים. בכל אופן עכשיו האתגרים שעומדים בפניי הם ערב החג המזורגג שמביא אותי שוב למחשבות על מוות, ועוד אתגר זה שאיילה שוב יוצאת לחופשה ארוכה עד אחרי החגים. אלוהים, אני לא יכולה יותר כבר עם המתח הזה, עם הלחץ הזה. למה היא לא יכולה להיות אימא שלי??? מה עוד הייתי צריכה בעולם אילו היא הייתה אימא שלי??? זה לא פייר. זה לא פייר. אפילו שלא תמיד היא יודעת לקרוא אותי נכון, אפילו שלא תמיד מבינה, אפילו שאנחנו לא תמיד משדרות על אותו גל ואפילו שלפעמים אני גם נפגעת ממנה, כשאני איתה מת העולם. שום דבר אחר לא חשוב לה כשאני אצלה בחדר. אני לא יכולה לעמוד בזה שנדמה לי שהיא כועסת עליי, וזה קורה המון פעמים. אני לא זוכרת שהיא אי פעם באמת כעסה עליי, אבל השחזורים שלי עובדים כל כך הרבה... איזו מכונת כביסה בראש...

כואב לי בכבד, אני חושבת שהוא גדל נורא ועומד להתפוצץ (לא יפליא אותי). אני בכלל חושבת שאני עומדת למות בגלל כל המחלות שלי והשומן. אני רוצה שהיא תהיה אתי כל הזמן ותרגיע אותי... למה זה לא יכול להיות ככה?

איפה הצדק בעולם הזה??? בסוף היום היא תמיד חוזרת הביתה ל"גוזלים" שלה, לחיים שלה שאני לא חלק מהם (בפגישה האחרונה היא אמרה לי שחשבה עליי במהלך החופשה וזה מאוד ריגש ושימח אותי). אני צריכה משהו שיסיח את דעתי מהכאב הזה על כך שאני צריכה כל כך יותר הרבה ממה שהיא יכולה לתת. הכאב הזה רק מגרד לי את הלמעלה של הפצע בכל פעם שהוא מנסה קצת להגליד ולהעלות ארוכה. הפצע בלב הוא עמוק וחסר כל כך, שאין לו כבר שום סיכוי להיות שלם אי פעם. אולי טלאי על טלאי, אבל טלאים, כידוע, מתפוררים עם הזמן, וחורים חדשים נפערים ממש כמו בחולצה הודית, שאיפה שלא יהיה חור ואיפה שלא תתפור כדי לאחות אותו, ייווצר תמיד חור אחר, חדש. חור על חור. ושחור.

אני צבעונית מדיי מכדי להיראות באבל, אבל כל הזמן אני מתאבלת על עוד תפקוד ועוד איבר חולה שלי, לצד הניסיונות שלי לשמוח ולמצוא תודות להתמקד בהן. עוד ועוד כישורים שהיו לי ואינם. הגוף הופך זקן, ואני יכולה פחות ופחות לנשום. אין מה לדבר על לרדת לשבת על הרצפה, לאכול דברים מסוימים, להגיע לאיזורים מסוימים. הכול הולך ונרקב, הולך ומת, ואני לא רואה שום דרך לעצור את הקטסטרופה הזאת חוץ מניתוח, וניתוח - אם בכלל יאשרו לי - ייקח עוד המון זמן, כי אין לי כסף לפרטי.

אני רוצה את איילה. כל יום שאני בלעדיה זה סבל וגעגוע, וכל פעם שהיא הולכת זה כואב, כי היא כבר לא צריכה אותי שם, היא הולכת כשהיא צריכה ללכת וזהו, והיא תמיד תהיה איתם כי הם הילדים שלה וככה זה אמור להיות, אבל זה לא אמור להיות ככה כמו אצלי, לעזאזל. למה לא יכולתי לגדול בבית שפוי ונורמלי עם הורים בגיל נורמלי, עם אחים בגיל נורמלי, עם אנשים שלא היו מעוותים לי את הגוף והנפש? למה הייתי צריכה להשמין כדי לנסות לדחות מעליי אנשים, ואותו, כבר מכיתה ב'? למה הייתי צריכה לעבור לילה לילה מסכת שילדה לא אמורה בכלל לעבור, ואחר כך לשכוח ואחר כך להיזכר, ככה, עד היום, בפלשבקים? למה בגלל זה אני לא יכולה לקיים קשרים זוגיים יציבים עד שהחלטתי לוותר עליהם לגמרי? למה אני לא רוצה להביא ילדים לעולם הזה? אני לא נורמלית, אני מטורפת, וכזו אשאר לנצח, אם הנצח יישאר בעצמו. כרגע הוא אוזל מיום ליום ואני חסרת אונים וגם לי יש אזלת-יד.

אני רוצה את איילה, כי מי כמוה ינחם אותי וייתן לי שוקולד ללב ולנשמה? רק היא עם עיני האיילה שלה והטון המכיל והמזדהה וכל ההתגייסות שלה לצאת מגדרה כדי לעזור ולהקדיש זמן ומשאבים, למרות שההפרעה שלי בכלל לא בתחום ההתמחות שלה. והחיבוק שתמיד מחכה לי וגם בלי מילים הוא הכי טוב בעולם וגורם לי להרגיש רצויה ואהובה גם במקום שהוא הכי עירום בשבילי, עירום של הנפש כמו שאין בשום מקום, הדברים שאני מספרת לה, המקום שהיא נותנת לי. אני רוצה עכשיו להצטנף ולהתכדרר לכדרדור קטנטן בפינה שמתחת לשולחן ושהיא תאסוף אותי ותטביע בי פלסטרים, כי אי אפשר להטביע בי משהו אחר שלא יטביע אותי בעצמו. ולפצוע כדי שהיא תחבוש (אבל היא כל כך שמחה לראות שאני מצליחה להתאפק עם זה, וזה משמח מאוד גם אותי לראות אותה שמחה בשבילי).

אוקיי, אז אין מלחמה לעת עתה, מרווח נשימה יקר, אבל אני חושבת על עצמי בערב החג ומרחמת על עצמי וירוקה מקנאה בכל אותן משפחות או אפילו חברים שמסבים יחד לשולחן ערוך, נקי וחגיגי, עם מטעמים וניחוחות וסיפורים וקרבה, ומה נשאר לי. רק זיכרונות מרים מלפני עשר שנים, כשהבנתי שחג כבר לא יהיה לי יותר כנראה לעולם, כי איך יכול להיות חג אחרי שאימא מתה, אחרי שראית במו עינייך איך החום אוזל לה מהגוף כמו דברים נוספים.

יודעים מה? כתבתי מקודם שחזר לי קצת הרצון לחיות ולהפסיק לפגוע בעצמי, אבל עכשיו אני שוב מרגישה שאני לא רוצה להיות. אולי אני אסמם את עצמי עם סרקוולים במינון המומלץ, אבל רע לי כל כך שאני לא יכולה להבין ולא רוצה להשלים עם זה שעשו לי מה שעשו לי ואני זו שצריכה לקחת כדורים ולכמוה כל הזמן להכלה של איילה אחת קטנה וחמודה.

והעולם ימות, או שלא או שכן, אבל גם אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. תשאלו את הלב שלי.

 

[אלומת האור]

אני מאוד עצובה

טריגר

טוב נו, תמיד שירים של פינק פלויד עושים לי את זה, והיה אחד כזה עכשיו ברדיו. אני מרגישה לכודה בתוך הגוף שלי, אין לאן לברוח, אין עם מי להיות, או בשביל מה. אני לא יכולה יותר לפגוע כמו שפגעתי, כי זה כרוך בהתעסקות יומיומית בלתי פוסקת עם הפגיעה לצורך טיפול כדי שלא יתפתח זיהום, ואין לי סבלנות לזה. יש לי שיטות ורעיונות אחרים, אבל גם הם יצריכו התעסקות וטיפול, ואין לי כוח. ויש, כרגיל, את הבולמוסים, שכאילו לא גורמים נזק, אבל אלוהים, אני כבר לא יכולה לסחוב את עצמי, וכואב לי כל כך באזור של הכבד וזה מסוכן... זה מפחיד. והכול כואב... אני מעבירה כל הזמן את הזירה של המאבק מהנפש לגוף, ששם עוד הדברים איכשהו נסבלים...

אני לכודה בתוכי. להתאבד אני פוחדת, אני פוחדת מהמוות, למרות שלפעמים אני ממש רוצה, כשהייאוש כל כך גדול. אבל הסכנה של להישאר בחיים נכה או משותקת כל כך מפחידה אותי, גרימת נזק פנימי או חיצוני לאיברים, שרק תוסיף למצוקה הנפשית הגדולה בלאו הכי... אז מה נשאר? להיות לכודה בתוך העור שלי עד שהכול יקרוס! וזו אפשרות בלתי נסבלת כמעט. נראה לי שבכל זאת יישארו לי כמה צלקות ממה שעשיתי, למרות כל הניסיונות שלי למנוע אותן.

אני פוחדת. אני פוחדת. אני לבד ואני פוחדת. למה היא לא יכולה להיות אתי? למה הבור החשׁוך והחשׂוך הזה כואב כל כך? איך אפשר למלא את החלל העצום הזה שאימא הותירה עם לכתה עוד הרבה לפני מותה? איך אפשר אי פעם להתגבר על זה? אני חושבת שיש לי תשובה, והיא נוראית, פטאלית: אי אפשר. אין שום אפשרות להתגבר על זה. זה יהיה ככה מעולם ולעולם. שום איילה בעולם לא יכולה לפתור את זה, להיכנס פנימה, להישאב ולהיבלע בתוך המכתש שלי ולסתום אותו. יש אנשים שממלאים אותו בזוגיות, בילדים, באנשים, בפעילויות, במשפחה, במשהו... אני לא יכולה... אני סותמת את עצמי עם כאלה כמויות וסוגים של אוכל שאין לי כבר מקום... אין לי מקום בתוכי ואין לי מקום לברוח אליו. אני לא מסוגלת לחיות יותר ככה. לא רוצה

לא אלה החיים שאיחלתי לעצמי.

הזיכרונות המתפרצים, הפלשבקים, תמונות, קולות, מגעים, ריחות, טעמים... הכול פתאום מתבהר ומחשיך כאחד, כי ההתבהרות מוכיחה כמה שחור. אי אפשר כבר להוציא אותם מהקבר ולהתעמת, ואולי טוב שכך, זה היה הורג אותי, אבל אני לא יכולה עם העצב הזה. הם ניסו להגן עליי, אני בטוחה, אבל מעצמם לא הגנו. למה אף אחד לא הגן עליי מפניהם? מהטירוף הזה? למה הידיים שלו לא יכלו להישאר אצלו? למה העיניים שלה והאוזניים שלה לא יכלו להיות מופנים אליי? הכול קשקוש, ואני נחנקת. אני רוצה לספר לאיילה הכול, אני מספרת לה הכול, היא לגמרי אתי, לגמרי, אבל אחר כך אני לבד, יוצאת לעולם, לחום וללחות המטורפת, ואני נגעלת ומגואלת ולא רוצה את התופעה הזו שיש לי ושאני לא יכולה לכתוב עליה פה. לא רוצה את זה. לא רוצה את הגוף הזה. לא רוצה את המחשבות האלה. לא רוצה את הלכלוך והזוהמה של העולם הזה, שלי.

אני גורמת יותר מדיי נזקים. הלוואי שיכולתי לכבות את עצמי, אבל הפחד. הפחד להצליח או לא להצליח. כואב לי כל הגוף. אי אפשר לאמוד את החלל הזה, החור השחור, אי אפשר. כל סופות העולם לא יכולות לו, וכל ממתקי העולם לא יוכלו לרפד. עוד איילה ועוד קצת ואני צריכה כל כך הרבה יותר, סוג של כפיות טובה אם תרצו, אבל זה לא באמת, זה ככה, זה הצימאון האדיר הזה, זה הרעב הבלתי נתפס, אני לא אשמה, אני לא כפוית טובה, אני מאוד אסירת תודה, אסירה של עצמי, של הנסיבות, של המחשבות. לעולם לעולם לא אוכל לחזור להיות בת שנתיים או שלוש או שמונה או עשר או שלוש-עשרה. אי אפשר לעשות שאצמח נורמלי, לא כפופה, ושלא יגעו בי כמו בובת סמרטוטים. אי אפשר. זה לא עובר. אין מה לעשות. חייבים ללכת לשירותים. להתקלח. להיזכר כל פעם מחדש אחרי שנים כל כך ארוכות של שכחה והדחקה. הכול יוצא. הכול מציף. אין לי לאן ללכת. חייבת כל חיי לראות את תווי הפנים, את צורת הידיים, שהן העתק מוחלט שלו, מבנה הגוף.

שמישהו יעשה שזה יפסיק. אני לא יכולה לשאת את הכאב יותר. לא יכולה. אני מתגעגעת, הלב שלי שבור מגעגועים אליהם, לַמְרוֹת. אני רוצה להיות שייכת למשהו, למישהו, בלי שייקחו ממני כלום, בלי שישתעשעו ממני, מהגוף שלי, בלי שינצלו אותי. אני רוצה לישון בלי כדורים. אני צריכה כדורים כדי לקום, כדי להיות שמחה, כדי לייצב את מצב הרוח ההפכפך, כדי להוריד את לחץ הדם והסוכר, כדי להפעיל את השחלות, כדי להוריד את הדיכאון, ועוד אחד להוריד את הדיכאון, בסך הכול שלושה סוגים, אני צריכה תוספי מזון בשביל כל מיני "כדי", וכדורים כדי לישון. מכשיר חמצן כדי לא להיחנק בלילות. מכשיר ללחץ דם ומכשיר לסוכר. הגוף שלי מתפוצץ, אני לא יכולה לשאת את זה יותר. ולמרות הכול לא מסוגלת להפסיק לאכול כמו בהמה מטורפת שטורפת. רק אלוהים יכול לעזור לי, אבל הוא לא יעזור לי אם אני לא אעזור קצת לעצמי. לפעמים אני חושבת לוותר, לתת לעצמי למות ככה, כמו חברה שלי שנפטרה לפני 4 חודשים מאכילת יתר כפייתית - הלב שלה לא עמד בעומס ונדם. הזדעזעתי, אבל אני פסיבית מדיי ואין לי כוח לשנות.

שמישהו יעשה שהרעש הזה יפסיק

עוד מעט הכסף ייגמר לחלוטין ואני באפיסת כוחות מחיפוש שותפה כבר. ואני באפיסת כוחות מהלבד הזה. אפילו לאנשים הכי דפוקים שאני מכירה יש שולחן חג להסב אליו ומישהו, לפחות מישהו אחד לאהוב. אני רוצה לפצוע ושיטפלו, ונמאס לי מהריטואל הזה, זה גם לא באמת עוזר. זה מספק באותו רגע, ואחר כך צריך להתעסק עם זה כדי לטפל ולרפא. אני כבר חודשיים אחרי הפגיעה ההיא ועדיין צריכה להתעסק עם תחבושות ומשחות.

אני רוצה שהוא יפסיק לבוא אליי בחלומות ולעשות לי את זה. אני רוצה שהיא תפסיק לגסוס לי בחלומות ולהתחנן שאציל אותה ושוב ושוב איווכח באזלת ידי לעשות כן. אני רוצה להפסיק לחלום סיוטים על מלחמות, אונס, שריפות, רדיפות, טביעות, מערבולות, מחבלים, חטיפות. אני רוצה שהיא תרפא אותי. היא רופאה, אז היא צריכה לרפא אותי, לא?! המשאלה התינוקית שלי לא תתמלא לעולם; העיניים שלי - בדמעות - דווקא כן.

 

[אלומת האור]

טוב, סליחה על ההצפה, אבל ממש קשה לי הלילה ט'

אני לא רוצה לבד עכשיו. אני רוצה שיחבקו אותי ויהיו אתי. לא בשביל סקס. לא בשביל לרצות ממני כלום. בשביל לחבק חיבוק אימהי. אני לא יודעת להבדיל בין חיבוקים. אני מבינה בשכל שיש הבדל, אבל לא מסוגלת לראות אבא מחבק או נותן יד לילדה. איך יודעים מה ההבדל? כשבני הזוג שהיו לי חיבקו אותי נבהלתי. רציתי, אבל לא ידעתי להפריד. עד היום אני ככה. ובקבוצות של OA נמנעת לרוב מחיבוקים עם גברים. אבל גם חיבוקים חבריים עם נשים מבלבלים אותי. מה הם רוצים? מה הן רוצות? מתי מגע "תמים" הופך לתאב ורעב? אני לא מבינה את ההבדל, שאלוהים יעזור לי. הרי הייתי שם עם בני זוג, ותמיד היו פלשבקים (אחד היה הומו בהכחשה, שגם ככה לא סבלתי אותו ויצאנו רק מאינטרסים) ונבהלתי ורציתי רק חיבוק ולא ידעתי איזה ומה ותמיד התפתח מזה משהו אחר שגם אותו רציתי מאוד, אבל לא ידעתי מה ההבדל, וגם חיבוק מנחם ומגונן הפך איכשהו לסקס ולא ידעתי להפריד ואני לא יודעת עד היום, והכול כמו בארץ הפלאות של אליס, זר, מוזר, ובעיקר לא מובן. איך יודעים? איך יודעים? איך מבדילים? לא שזה צריך להעסיק אותי עכשיו, ממילא אין אף אחד על הפרק, אבל אני פוחדת כל הזמן שלא אצליח לזהות. למה בכלל אנשים מחבקים אנשים? אני בדיוק קוראת עכשיו ספר נורא חמוד על זה, עם ציורים של דובים, ספר משעשע, משם אני מנסה ללמוד מה שכל ילד אמור לדעת. ואיך אפשר לדעת מה נעים ומה לא? איך אנשים יודעים את זה בטבעיות? יש לזה חוקים? נגיד, משך החיבוק? הזווית? הסיטואציה? החוזק? הקרבה לגוף? ההיררכיה? אני מנסה ללמוד, להבין את זה מהספר, זה קצת עוזר לי, אבל אני מרגישה עקומה ומוזרה ובלתי חביקה בעליל, וזאת חרף משמניי וריפודיי שהופכים, כך אני מניחה, את החיבוק אתי לנעים במיוחד. ויותר מהכול - הטינופת. גם כשאני מתקלחת ומזליפה על עצמי בושם עדין ומענג אני עדיין מרגישה מלוכלכת בגלל המחשבות שלי. אני לא יכולה לכתוב על זה יותר מזה כאן, אני נחנקת.
אני צריכה שתחבקו אותי. חיבוק וירטואלי לא יכול לפגוע, נכון?
גם החיבוק שלו לא היה אמור לפגוע. אי אפשר להבין את זה.
וחיבוק שלה לא היה בלי תחנונים שלי. והכי היא אהבה לקחת את אחותי, כן כן, זו שמבוגרת ממני בכמעט עשרים שנה, לחבק אותה מולי, ולהגיד לה מולי "תראי את זאתי, איך היא מקנאה", וזאתי, כלומר אני, בכיתי בלי קול, כי זה לא היה פייר, היא ידעה כמה רציתי גם. והיא ואחותי היו צוחקות ברשעות מולי וגם אני רציתי חיבוק, גם אני רציתי, אבל זאתי קנאית זאתי, הן אמרו וצחקו לי בפרצוף. כן, נכון, קינאתי. תראו לי מישהו אחר שלא.
לפעמים אני פשוט רוצה למות כדי שכל הזיכרונות האלה ייעלמו, כי אני לא רואה שום דרך אחרת למחוק אותם או את המחשבות שלי או את הרגשות שלי, ואני לא רוצה להרגיש ולא רוצה לזכור ולא רוצה לחשוב, ואין לי ברירה. זה בתוכי. זה לא עוזב. אני רוצה להחלים. אני רוצה להשלים, אבל שלמה כבר לא אהיה בגלגול הזה ככל הנראה. אני רוצה קצת שקט וקצת פחות משקל, אפילו קצת, באמת, כל קילו שירד ממני יעשה לי טוב. אבל מה עושים, לעזאזל. כבר פעם שלישית דחו לי את התור לנטורופתית, זה ממש לא לעניין כבר. עוד פעם אחת ואני מוציאה משם את הכסף שלי ומחפשת מקום אחר. נמאס לי שעושים ממני צחוק.
אני יושבת פה ורועדת מפחד. למה?

 

[אלומת האור]

קשה לי

טריגר

אני רוצה שמישהו ייתן לי יד. מישהי. לא יודעת מה. מי. אני לא רוצה להיות לבד עכשיו. אני כל כך כל כך לבד, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אבל גם שיהיו אתי. שייתנו לי אפשרות לבחור מה נכון לי. שיפסיקו להחליט בשבילי. שיחליטו בשבילי כשקשה לי. יש לי צרבת ובא לי להקיא. כמה אוכל, אלוהים. הכול כואב ואני כמו שטן מאביסה את עצמי בלי הפסקה בדברים כל כך אסורים. אני כותבת ומוחקת ומלאת רעל. אני מתביישת. שמישהו יחבק אותי, דממט.

 

[אלומת האור]

איך אני אעבור את זה???

עכשיו אני מסתכלת ביומן וקולטת שמיום רביעי עד מוצ"ש זה חג!!! 4 ימים להיות קבורה בבית!!! מה עושים?? מה עושים?????????? מזל שיש לי עבודה, אבל אני בטח אגמור אותה... מה יהיה? לפחות יש לי מספיק סרקוולים, אני מקווה... רק לא לפצוע... רק לא לעשות שטויות... אלוהים, זה קשה!!! מה אני אמורה לעשות כל כך הרבה זמן בלי שום תכנית ובלי שום מטרה??? אני מקווה לעבוד די לאט כדי למשוך את הזמן.
מישהו יהיה פה בחג? ובכיפור?
איזה סיוט החגים האלה פפפפפפפפ שיעברו כבר

 

[ינשוף מנוקד]

 

[עייפה רוצה לישון]

את יודעת יקרה

הכי בא לי עכשיו לבוא ולתת לך חיבוק אחד ענק ולמחוק לך את כל המחשבות זכרונות סיוטים

אבל הם לא ימחקו רק הזמן ינקה אותם וישאיר סימן שהם היו והלכו

זה כואב וזה נורא ואין דרך יפה להגיד הם דפקו לנו את החיים עד העצם . השאלה מה עושים עם זה עכשיו ?????????

ורק רציתי לומר לך שכל תופעה שאת עוברת הזוייה ככל שתהייה וגם לי יש כאלו ...זה הכי נורמלי בעולם הלא נורמלי שגדלת בו .

יקרה שולחת חיבוק ועוד אחד ..הכי טובים זה הוירטואלים מקווה שהיום יהייה טוב יותר

 

[בחורונת10]

הלוואי ויכולתי לעשות יותר.
אני אהיה פה..מקווה שלא בלי הפסקה, אבל את תמיד מוזמנת לכתוב ואני אשתדל לענות.

 

[אלומת האור]

תודה רבה לכן

שוב שינו לי תכניות בפעם האלף השבוע

אני מתפללת לא לשעות לגחמות שיש לי על אוכל לחג...

נמאס לי כבר

רק איילה. רק איילה.
כמה כוח אני נותנת לה. אני יודעת ומבינה מה אני עושה, ולא מסוגלת להפסיק את זה. איך אפשר להפסיק את הנחמה היחידה שיש לי?!?
אני פוחדת.

 

[על שביל ארוך]