Jubjub bird
New member
"זה עוד יקרה לך"
מכירות את המשפט הזה, שמסכם כל שיחה עם מישהו שלא מבין איך יש אנשים שלא מרגישים כמותו? "ההורמונים שלך יודיעו לך יום אחד", הן אומרות, בטוחות שאני צעירה מדי, מבולבלת מדי, רווקה מדי. אבל אני בת שלושים, והשחלות שלי לא עושות סימן של חוסר סיפוק מההתעלמות שלי מתפקידן. הלב, הפופיק והפטמות שלי מעולם לא חשקו בתינוק. הגנים שלי מעולם לא רצו לצאת מגופי. ולא, אני לא מבולבלת, ואפילו חיה עם מישהו כבר כמה שנים. הוא דווקא כן רוצה, די מזמן, מה שפוער תהום בינינו. אהבה זה לא מספיק, מסתבר. עד שהוא העלה את הנושא, מעולם לא עלה בדעתי. כשהבנתי שאני ממש לא מעוניינת, ניסינו ביחד להבין למה. אבל לא היו באמת סיבות. כלומר, מצאתי כל מיני רציונליזציות, אבל כולן הסתכמו בכך שאני פשוט לא רוצה. לא מעניין אותי לדעת מה ייצא מהשילוב של שנינו, ובטח לא להיות אחראית על זה עד סוף ימי. המצב היום הוא שלאחר דיונים מתישים החלטנו על פסק זמן מהעיסוק בצאצאים. אבל אני מרגישה שאנחנו על זמן שאול; כמו שלא הוגן לבקש ממני להסכים, לא הגן לבקש ממנו לוותר. ועצוב כאן נורא עכשיו.
מכירות את המשפט הזה, שמסכם כל שיחה עם מישהו שלא מבין איך יש אנשים שלא מרגישים כמותו? "ההורמונים שלך יודיעו לך יום אחד", הן אומרות, בטוחות שאני צעירה מדי, מבולבלת מדי, רווקה מדי. אבל אני בת שלושים, והשחלות שלי לא עושות סימן של חוסר סיפוק מההתעלמות שלי מתפקידן. הלב, הפופיק והפטמות שלי מעולם לא חשקו בתינוק. הגנים שלי מעולם לא רצו לצאת מגופי. ולא, אני לא מבולבלת, ואפילו חיה עם מישהו כבר כמה שנים. הוא דווקא כן רוצה, די מזמן, מה שפוער תהום בינינו. אהבה זה לא מספיק, מסתבר. עד שהוא העלה את הנושא, מעולם לא עלה בדעתי. כשהבנתי שאני ממש לא מעוניינת, ניסינו ביחד להבין למה. אבל לא היו באמת סיבות. כלומר, מצאתי כל מיני רציונליזציות, אבל כולן הסתכמו בכך שאני פשוט לא רוצה. לא מעניין אותי לדעת מה ייצא מהשילוב של שנינו, ובטח לא להיות אחראית על זה עד סוף ימי. המצב היום הוא שלאחר דיונים מתישים החלטנו על פסק זמן מהעיסוק בצאצאים. אבל אני מרגישה שאנחנו על זמן שאול; כמו שלא הוגן לבקש ממני להסכים, לא הגן לבקש ממנו לוותר. ועצוב כאן נורא עכשיו.
, או להגיד שהם בהיי טק יותר מאשר לכתוב קוד. כך גם עם ילדים. אבל יום אחד פשוט הבנתי, שאני עושה בדיוק אותו דבר אבל בהפוכה: אני מסתכלת על המשפחות מסביב וכל כך לא רוצה להיות שם בתור האם, שאני נרתעת. אז אולי אני לא רוצה מה שאחרים כן רוצים, בגלל שאני פשוט לא אוהבת את האופן שבו הם עושים את זה? ואז התחלתי לומר לעצמי שאצלי זה יכול להיות אחרת. מצד שני, מי אמר שאני כל כך שונה מאחרים? אולי סיטואציות שונות הופכות את כולנו לאותם "אינדיבידואלים" סטייל מונטי פייתון. העניין הוא שהשורה התחתונה היא שאני לא רוצה. לא בא לי. לא חסר לי. ועם הידיעה הזו אני צריכה לקבל החלטות.