זה ברור ואנושי
מה שכתבת. אבל הבעיה שלי היא בסוג של עיוורון/תמימות/שקר בסיסי לעצמך עם ה"התחיבות לטווח ארוך" הזו. שלא תבין אותי לא נכון- אני טיפוס די מונוגמי, ונאמנה כמו כלב, אבל אין הרבה אמת בלהבטיח הבטחות שאתה ממש לא יודע אם תוכל לעמוד בהן.. זאת אומרת- זה כיף ונעים ונחמד להיות במקום שבו אתה שלם לגמרי עם הזוגיות שלך, ועם עצמך בתוך הזוגיות הזו. אז אתה גם באמת מסוגל לראות את עצמך בתוכה לנצח. אבל מי יודע מה יקרה בעוד שנה? בעוד חמש? עשר? אני לא מדברת על כוחות טבע או אסונות, חלילה וחס. אני מדברת על זה שאנשים צומחים עם הזוגיות שלהם. בכל גיל, ובכל שלב בחיים. וקורה, לצער כל הנוגעים בדבר, שבני זוג שתאמו לחלוטין בתחילת הדרך, פשוט מוצאים עצמם גדלים ומתפתחים לכיוונים קצת שונים זו מזה. ואין כעס, ואין אשמים. הצעד האחראי והבוגר יהיה להיפרד יפה, לפני שזה נהיה לחוץ ומכוער. ואין מה לעשות. בוודאי שזה כואב, אבל זה הרבה יותר טוב מלהשלות את עצמך, עדיין, שיש דבר כזה - "זוגיות טוטאלית".. זו דעתי. (תוהה איך, מדיון על זוגיות, נגררת בכוח המקלדת לכתוב דווקא על פרידה... )