וולדמורט לשלטון
New member
זווית אחרת לסיפור הקודם
הדבר שאלינור וולף הכי שנאה בבית הספר היו ההפסקות. בכל פעם שנשמע הפעמון להפסקה, כל התלמידים היו טורקים את המחברות והספרים, שולפים את הטלפונים מהתיק ויוצאים לחופש: חלק גדול מהבנים הסתלק לשחק כדורגל, החלק השני העדיף להשאר בכיתה ולשחק בקלפים; הבנות יצאו החוצה או נשארו לדבר בכיתה. ורק אלינור, ברגע שהייתה שומעת את הצלצול, הייתה טורקת את הספר, מוציאה את הטלפון ונשארת במקומה. בדרך כלל בהפסקה השלישית, כשגבה כבר היה מתחיל לכאוב מישיבה ממושכת על הכיסא, היא הייתה קמה והולכת לאט לאט לשירותים, ואחר כך עושה סיבוב ארוך לעבר הקולר הכי מרוחק. ולמרות הטיולים והעצירות ליד תמונות אקראיות ההפסקה לא הייתה מתבזבזת במהירות שרצתה.
העובדה שלא היו לה חברים נבעה מכך שכל חצי שנה היא ואמה עברו דירה ואלינור נאלצה להרשם לבית ספר אחר. בבית הספר היסודי היא עוד ספרה את כמות המעברים, וגם ניסתה להתחבר אל חבריה החדשים לכיתה, אבל כשעלתה לחטיבת הביניים, הפסיקה לספור והתייאשה מלנסות להתחבר. מנגד, ככל שגדלה כך התחילה יותר ויותר לשאול את אמה למה הן חייבות לעבור, ואמה אף פעם לא נתנה לה תשובה מספקת. "זה בגלל העבודה." היא אהבה להגיד, אך כשאלינור התבגרה, היא הבינה שאחות בקופת חולים כלל לא חייבת לעבור דירה בכזאת תדירות, ומאז תשובה כזאת הייתה רק מכעיסה אותה. לא עזרו כעס וצעקות, איומי בריחה מהבית או תלונות שהיא לא מציחה להתחבר אל הילדים, שלרוב נרתעו ואז התעלמו ממנה.
אבל הפעם הזאת הייתה מוגזמת. הפעם היא מצאה את עצמה בכיתה עם זוג מלכים – נטלי ויואל, שאיכשהו גרמו לילדים האחרים ללכת אחריהם בלי התנגדות. וכמובן שאף אחד לא התנגד כשהם הזיזו לה את הכיסא רגע לפני שהיא התיישבה עליו (במקרה הטוב) או זרקו את הטלפון הנייד לשירותים (במקרה הרע). תוך חודש אלינור כבר ציירה טבלת יאוש ותלתה אותה ליד שולחן הכתיבה בביתה ובכל יום כשחזרה מבית הספר מחקה את אותו היום בטוש אדום. למרבה המזל נשאר עוד פחות משבועיים עד לחופש הגדול ואחריו – בית ספר חדש.
אלינור מיששה את הכיס עם הטלפון בזמן שיצאה לטיול-קולר היומי שלה. כמה תלמידים מכיתה ז' עקפו אותה בריצה וכמעט דחפו אל המדרגות, אבל אלינור הצליחה להתחמק ברגע האחרון. נראה שכולם היו שמחים. בכניסה לקפיטריה כמה תלמידים מכיתה ט' הדגימו אחד לשני איך הם קופצים מהמעקה האדום אל הקומה מתחתיהם, וכמה תלמידות מכיתה ח' המקבילה צילמו את עצמן אוכלות קרטיב. אלינור הסתכלה על השעה – עוד שלוש עשרה דקות לסיום – ובזמן שהמשיכה לכיוון כיתתה החליטה שתאכל סנדוויץ' ותשחק בטלפון עד ששיעור ביולוגיה יתחיל.
אלא שלהתפעתה הרבה הכיתה הייתה מלאה בתלמידים שלא יצאו להפסקה, וליד שולחן המורה עמדו נטלי ויואל. אלינור עצרה את נשימתה כשכולם הפנו אליה את מבטם ברגע שנכנסה.
"בואי, שבי כבר." ציוותה נטלי וסימנה לאלינור שתתפוס את מקומה בפינת הכיתה וכשהיא התיישבה, יואל כחכח בגרונו ובעודו נועץ מבט באלינור, אמר, "ואם יתקשרו אל ההורים, נגיד שבמזכירות הודיעו שדינה חולה."
"ואם מישהו יספר משהו," נטלי ליקקה את שפתיה הורודות והעיפה מבט מאיים בכיתה אבל לא המשיכה את המשפט. אלינור נזכרה איך ביום כיף בבריכה – שאליו כולם היו חייבים ללכת – המחנכת שלהם התכוונה לקנות להם גלידות אבטיח, אלא שאז נטלי התעקשה שכולם רוצים גלידת שוקולד. המחנכת הסכימה בתנאי שלא יהיו מתנגדים. אלינור הייתה היחידה שהתנגדה כי היא לא סבלה שוקולד, וכעונש בזמן שאלינור הייתה בבריכה, נטלי צללה מתחת למים, הורידה לה את התחתונים והחביאה אותם מתחת למגלשה. אלינור נשארה בבריכה עד ששפתיה הכחילו והייתה נשארת שם עד שהשמש תשקע וכולם ילכו הביתה, כשהמחנכת שמה לב לכך והחזירה לה את בגד הים.
אלינור לא רצתה להתנגד לה גם הפעם, פשוט שיעור ביולוגיה היה השיעור האהוב עליה והיא ידעה שהם הולכים ללמוד על סוגי דם. היא חיכתה לשיעור הזה שבוע שלם, קראה מראש את הדפים שאותם הם עמדו ללמוד, הורידה סיכומים מהאינטרנט ורשמה לעצמה את השאלה שאת התשובה אליה היא הייתה כל כך להוטה לדעת: איך קורה שיש אנשים שסוג הדם שלהם לא שייך לאף קטגוריה מוכרת? היא ידעה שדינה לא מוכנה לשאלה כזאת (רוב הילדים נימנמו בזמן השיעור שלה) וידעה שהמורה הצעירה לביולוגיה כנראה תחייך ותגיד שזה בלתי אפשרי, אבל אלינור כבר הביאה מכתב מהרופא שלה והשתמשה בו כדי לסמן לעצמה את הפרק שהם עמדו ללמוד. לפני הרבה שנים, כשסוג הדם הנדיר שלה רק התגלה בטעות במרפאה, רופאים וחוקרים ביקשו לבחון
אותה ולנתח את הממצאים, ולמרות שאלינור דווקא התלהבה מהרעיון שיבחנו אותה, אמה לא הסכימה לחתום על שום מסמך, תמורת שום מחיר שהוצע לה. אבל אלינור מעולם לא התייאשה ובכל הזדמנות חיפשה על כך חומר, כמו למשל בשיעור ביולוגיה.
ועכשיו זוג המטומטמים האלה ארגנו הברזה כיתית. אלינור נאנחה.
"בקיצור, מי שרוצה עכשיו לבוא איתנו לקניון –מוזמן." אמר יואל.
"יש מתנגדים?" נטלי חייכה וחשפה שיניים לבנות וישרות.
אלינור התלבטה במשך כמה שניות ואז, בלב פועם במהירות בגרונה, היא הרימה את ידה באיטיות. זה היה הוגן. אם הם התכוונו להבריז, זכותם לדעת שיהיה מי שישאר בכיתה כדי ללמוד. וכשהשיעור יסתיים, יהיה גם מי שיקבל מכתב הביתה.
צל חלף על פניה של נטלי. היא פתחה את פיה ואז סגרה אותו ושפתיה התכווצו. היא נראתה כאילו בכל שניה היא עומדת להסתער על אלינור ולזרוק לה כיסא על הראש. אבל נטלי לא זזה ממקומה. למשך עוד כמה שניות הכיתה הייתה דוממת לחלוטין, כמו בזמן של מבחן קשה במתמטיקה, ואז נטלי הפרה את הדממה ואמרה תוך כדי גלגול עיניים: "ויש עוד מישהו שמתנגד, חוץ מגברת רוּחי?"
'גברת רוחי', ככה הם קראו לה בגלל המראה שלה. אלינור הייתה ילדה רזה, חיוורת, בעלת שיער בהיר ומצח גבוה. הכל היה רגיל לחלוטין פרט לעיניה, שהיו לבנות. הן היו גדולות ובולטות, הקשתית הייתה לבנה לחלוטין ונתחמה על ידי פס שחור דק. אותו מראה מוזר הוא זה שגרם לה להיות דומה לרוח רפאים ומכאן דבק בה הכינוי. היו לה את העיניים האלו מאז שהיא זכרה את עצמה והשאלה שנשאלה הכי הרבה בביתם הייתה: האם גם לאביה היו כאלה עיניים?
'את לא דומה לאבא שלך בכלל!' הייתה תשובתה חסרת ההיגיון של אמה, רונה וולף, שהייתה אישה מלאה, בעלת שיער שחור ועיניים חומות. 'כי את הבת שלי.'
ולא משנה כמה אלינור התחננה, אמה לא הסכימה לומר לה את שמו של אביה או לתאר את מראו, ולמרות שאלינור חיטטה הרבה בחפציה של האם, היא מעולם לא מצאה שום רמז לגביו, אפילו לא תמונה אחת.
"אז לכו, למה אתם מחכים?" אמר יואל ותוך שניות הכיתה שוב הזכירה כיתה רגילה בהפסקה.
כעבור רגע כולם כבר הלכו, חוץ מנטלי ואלינור, שנשארה לשבת קפואה במקומה. נטלי התקרבה אליה והתיישבה על השולחן מולה.
"למה את לא רוצה להבריז? את מפחדת?" שאלה נטלי בקול שליו, שכלל לא היה דומה לקולה שלה.
אלינור, שהופתעה מכך שנטלי רק רוצה לדבר איתה, אמרה, "אני רוצה לשאול משהו את דינה."
נטלי בהתה בה לרגע ואז חיוך התפשט על פניה. "מה את רוצה לשאול?"
אלינור הסתכלה לתוך עיניה הכחולות של נטלי ולא ענתה.
"משהו אישי?"
אלינור הנהנה.
"מה קרה? הכל בסדר?" נטלי הייתה יכולה להיות נחמדה כשהיא רצתה.
"כן, זה..." היא התלבטה רגע והייתה לה תחושה רעה כי נטלי הייתה נחמדה מדי וזה פשוט לא היה הגיוני. אלינור לא ידעה מה גרם לה לפתוח את הפה ולהגיד, "קשור בדם שלי. הוא שונה."
נראה שגילוי הלב פשוט עבר לנטלי בין האוזניים וזה גרם לאלינור להתאכזב קצת. "תוכלי לשאול אותה מחר, בהפסקה."
"לא נראה לי..."
נטלי קפצה מהשולחן וכבר פנתה לכיוון הדלת. "בואי, בואי איתי לקניון. יהיה כיף, נראה סרט."
אלינור היססה.
"בואי," היא הושיטה לה יד ומבלי שהיא שמה לב, אלינור התרוממה.
"נאכל גלידה."
אלינור גיחכה והגיחוך נשמע מוזר באוזניה. היא מעולם לא צחקה או חייכה כשהייתה בבית הספר וילדים שבכו מרוב צחוק בשיעורים עד שהוציאו אותם מהכיתה תמיד נראו לה כמו תעלומה. "אבטיח?"
נטלי קרצה. "שוקולד."
הדבר שאלינור וולף הכי שנאה בבית הספר היו ההפסקות. בכל פעם שנשמע הפעמון להפסקה, כל התלמידים היו טורקים את המחברות והספרים, שולפים את הטלפונים מהתיק ויוצאים לחופש: חלק גדול מהבנים הסתלק לשחק כדורגל, החלק השני העדיף להשאר בכיתה ולשחק בקלפים; הבנות יצאו החוצה או נשארו לדבר בכיתה. ורק אלינור, ברגע שהייתה שומעת את הצלצול, הייתה טורקת את הספר, מוציאה את הטלפון ונשארת במקומה. בדרך כלל בהפסקה השלישית, כשגבה כבר היה מתחיל לכאוב מישיבה ממושכת על הכיסא, היא הייתה קמה והולכת לאט לאט לשירותים, ואחר כך עושה סיבוב ארוך לעבר הקולר הכי מרוחק. ולמרות הטיולים והעצירות ליד תמונות אקראיות ההפסקה לא הייתה מתבזבזת במהירות שרצתה.
העובדה שלא היו לה חברים נבעה מכך שכל חצי שנה היא ואמה עברו דירה ואלינור נאלצה להרשם לבית ספר אחר. בבית הספר היסודי היא עוד ספרה את כמות המעברים, וגם ניסתה להתחבר אל חבריה החדשים לכיתה, אבל כשעלתה לחטיבת הביניים, הפסיקה לספור והתייאשה מלנסות להתחבר. מנגד, ככל שגדלה כך התחילה יותר ויותר לשאול את אמה למה הן חייבות לעבור, ואמה אף פעם לא נתנה לה תשובה מספקת. "זה בגלל העבודה." היא אהבה להגיד, אך כשאלינור התבגרה, היא הבינה שאחות בקופת חולים כלל לא חייבת לעבור דירה בכזאת תדירות, ומאז תשובה כזאת הייתה רק מכעיסה אותה. לא עזרו כעס וצעקות, איומי בריחה מהבית או תלונות שהיא לא מציחה להתחבר אל הילדים, שלרוב נרתעו ואז התעלמו ממנה.
אבל הפעם הזאת הייתה מוגזמת. הפעם היא מצאה את עצמה בכיתה עם זוג מלכים – נטלי ויואל, שאיכשהו גרמו לילדים האחרים ללכת אחריהם בלי התנגדות. וכמובן שאף אחד לא התנגד כשהם הזיזו לה את הכיסא רגע לפני שהיא התיישבה עליו (במקרה הטוב) או זרקו את הטלפון הנייד לשירותים (במקרה הרע). תוך חודש אלינור כבר ציירה טבלת יאוש ותלתה אותה ליד שולחן הכתיבה בביתה ובכל יום כשחזרה מבית הספר מחקה את אותו היום בטוש אדום. למרבה המזל נשאר עוד פחות משבועיים עד לחופש הגדול ואחריו – בית ספר חדש.
אלינור מיששה את הכיס עם הטלפון בזמן שיצאה לטיול-קולר היומי שלה. כמה תלמידים מכיתה ז' עקפו אותה בריצה וכמעט דחפו אל המדרגות, אבל אלינור הצליחה להתחמק ברגע האחרון. נראה שכולם היו שמחים. בכניסה לקפיטריה כמה תלמידים מכיתה ט' הדגימו אחד לשני איך הם קופצים מהמעקה האדום אל הקומה מתחתיהם, וכמה תלמידות מכיתה ח' המקבילה צילמו את עצמן אוכלות קרטיב. אלינור הסתכלה על השעה – עוד שלוש עשרה דקות לסיום – ובזמן שהמשיכה לכיוון כיתתה החליטה שתאכל סנדוויץ' ותשחק בטלפון עד ששיעור ביולוגיה יתחיל.
אלא שלהתפעתה הרבה הכיתה הייתה מלאה בתלמידים שלא יצאו להפסקה, וליד שולחן המורה עמדו נטלי ויואל. אלינור עצרה את נשימתה כשכולם הפנו אליה את מבטם ברגע שנכנסה.
"בואי, שבי כבר." ציוותה נטלי וסימנה לאלינור שתתפוס את מקומה בפינת הכיתה וכשהיא התיישבה, יואל כחכח בגרונו ובעודו נועץ מבט באלינור, אמר, "ואם יתקשרו אל ההורים, נגיד שבמזכירות הודיעו שדינה חולה."
"ואם מישהו יספר משהו," נטלי ליקקה את שפתיה הורודות והעיפה מבט מאיים בכיתה אבל לא המשיכה את המשפט. אלינור נזכרה איך ביום כיף בבריכה – שאליו כולם היו חייבים ללכת – המחנכת שלהם התכוונה לקנות להם גלידות אבטיח, אלא שאז נטלי התעקשה שכולם רוצים גלידת שוקולד. המחנכת הסכימה בתנאי שלא יהיו מתנגדים. אלינור הייתה היחידה שהתנגדה כי היא לא סבלה שוקולד, וכעונש בזמן שאלינור הייתה בבריכה, נטלי צללה מתחת למים, הורידה לה את התחתונים והחביאה אותם מתחת למגלשה. אלינור נשארה בבריכה עד ששפתיה הכחילו והייתה נשארת שם עד שהשמש תשקע וכולם ילכו הביתה, כשהמחנכת שמה לב לכך והחזירה לה את בגד הים.
אלינור לא רצתה להתנגד לה גם הפעם, פשוט שיעור ביולוגיה היה השיעור האהוב עליה והיא ידעה שהם הולכים ללמוד על סוגי דם. היא חיכתה לשיעור הזה שבוע שלם, קראה מראש את הדפים שאותם הם עמדו ללמוד, הורידה סיכומים מהאינטרנט ורשמה לעצמה את השאלה שאת התשובה אליה היא הייתה כל כך להוטה לדעת: איך קורה שיש אנשים שסוג הדם שלהם לא שייך לאף קטגוריה מוכרת? היא ידעה שדינה לא מוכנה לשאלה כזאת (רוב הילדים נימנמו בזמן השיעור שלה) וידעה שהמורה הצעירה לביולוגיה כנראה תחייך ותגיד שזה בלתי אפשרי, אבל אלינור כבר הביאה מכתב מהרופא שלה והשתמשה בו כדי לסמן לעצמה את הפרק שהם עמדו ללמוד. לפני הרבה שנים, כשסוג הדם הנדיר שלה רק התגלה בטעות במרפאה, רופאים וחוקרים ביקשו לבחון
אותה ולנתח את הממצאים, ולמרות שאלינור דווקא התלהבה מהרעיון שיבחנו אותה, אמה לא הסכימה לחתום על שום מסמך, תמורת שום מחיר שהוצע לה. אבל אלינור מעולם לא התייאשה ובכל הזדמנות חיפשה על כך חומר, כמו למשל בשיעור ביולוגיה.
ועכשיו זוג המטומטמים האלה ארגנו הברזה כיתית. אלינור נאנחה.
"בקיצור, מי שרוצה עכשיו לבוא איתנו לקניון –מוזמן." אמר יואל.
"יש מתנגדים?" נטלי חייכה וחשפה שיניים לבנות וישרות.
אלינור התלבטה במשך כמה שניות ואז, בלב פועם במהירות בגרונה, היא הרימה את ידה באיטיות. זה היה הוגן. אם הם התכוונו להבריז, זכותם לדעת שיהיה מי שישאר בכיתה כדי ללמוד. וכשהשיעור יסתיים, יהיה גם מי שיקבל מכתב הביתה.
צל חלף על פניה של נטלי. היא פתחה את פיה ואז סגרה אותו ושפתיה התכווצו. היא נראתה כאילו בכל שניה היא עומדת להסתער על אלינור ולזרוק לה כיסא על הראש. אבל נטלי לא זזה ממקומה. למשך עוד כמה שניות הכיתה הייתה דוממת לחלוטין, כמו בזמן של מבחן קשה במתמטיקה, ואז נטלי הפרה את הדממה ואמרה תוך כדי גלגול עיניים: "ויש עוד מישהו שמתנגד, חוץ מגברת רוּחי?"
'גברת רוחי', ככה הם קראו לה בגלל המראה שלה. אלינור הייתה ילדה רזה, חיוורת, בעלת שיער בהיר ומצח גבוה. הכל היה רגיל לחלוטין פרט לעיניה, שהיו לבנות. הן היו גדולות ובולטות, הקשתית הייתה לבנה לחלוטין ונתחמה על ידי פס שחור דק. אותו מראה מוזר הוא זה שגרם לה להיות דומה לרוח רפאים ומכאן דבק בה הכינוי. היו לה את העיניים האלו מאז שהיא זכרה את עצמה והשאלה שנשאלה הכי הרבה בביתם הייתה: האם גם לאביה היו כאלה עיניים?
'את לא דומה לאבא שלך בכלל!' הייתה תשובתה חסרת ההיגיון של אמה, רונה וולף, שהייתה אישה מלאה, בעלת שיער שחור ועיניים חומות. 'כי את הבת שלי.'
ולא משנה כמה אלינור התחננה, אמה לא הסכימה לומר לה את שמו של אביה או לתאר את מראו, ולמרות שאלינור חיטטה הרבה בחפציה של האם, היא מעולם לא מצאה שום רמז לגביו, אפילו לא תמונה אחת.
"אז לכו, למה אתם מחכים?" אמר יואל ותוך שניות הכיתה שוב הזכירה כיתה רגילה בהפסקה.
כעבור רגע כולם כבר הלכו, חוץ מנטלי ואלינור, שנשארה לשבת קפואה במקומה. נטלי התקרבה אליה והתיישבה על השולחן מולה.
"למה את לא רוצה להבריז? את מפחדת?" שאלה נטלי בקול שליו, שכלל לא היה דומה לקולה שלה.
אלינור, שהופתעה מכך שנטלי רק רוצה לדבר איתה, אמרה, "אני רוצה לשאול משהו את דינה."
נטלי בהתה בה לרגע ואז חיוך התפשט על פניה. "מה את רוצה לשאול?"
אלינור הסתכלה לתוך עיניה הכחולות של נטלי ולא ענתה.
"משהו אישי?"
אלינור הנהנה.
"מה קרה? הכל בסדר?" נטלי הייתה יכולה להיות נחמדה כשהיא רצתה.
"כן, זה..." היא התלבטה רגע והייתה לה תחושה רעה כי נטלי הייתה נחמדה מדי וזה פשוט לא היה הגיוני. אלינור לא ידעה מה גרם לה לפתוח את הפה ולהגיד, "קשור בדם שלי. הוא שונה."
נראה שגילוי הלב פשוט עבר לנטלי בין האוזניים וזה גרם לאלינור להתאכזב קצת. "תוכלי לשאול אותה מחר, בהפסקה."
"לא נראה לי..."
נטלי קפצה מהשולחן וכבר פנתה לכיוון הדלת. "בואי, בואי איתי לקניון. יהיה כיף, נראה סרט."
אלינור היססה.
"בואי," היא הושיטה לה יד ומבלי שהיא שמה לב, אלינור התרוממה.
"נאכל גלידה."
אלינור גיחכה והגיחוך נשמע מוזר באוזניה. היא מעולם לא צחקה או חייכה כשהייתה בבית הספר וילדים שבכו מרוב צחוק בשיעורים עד שהוציאו אותם מהכיתה תמיד נראו לה כמו תעלומה. "אבטיח?"
נטלי קרצה. "שוקולד."
