een ogenblik
New member
זולו באה מן הלב
סבתא באה להיות עם זולו, כדי שאבא ואמא יוכלו ללכת להפגש עם העובדת הסוציאלית, ויביאו את גור הקטן הביתה. זולו שיחקה עם סבתא. זולו אכלה עם סבתא. זולו נהנתה וסבתא התעייפה. אז הן הלכו לחדר המגורים לנוח. סבתא על הספה, זולו מכורבלת למרגלותיה על השטיח. השקט שהשתרר העלה על פני השטח את דאגותיה של זולו. לפני מספר ימים אמא ואבא הושיבו את זולו מולם לשיחה (והשיחה הייתה רצינית, אחרת היו מרשים לה לרבוץ על השטיח). "מתוקונת", התחילה אמא, "אנחנו רוצים להביא לך אח קטן." ואבא הוסיף "מאומץ", ושאל "מה דעתך?" זולו כבר כלבה גדולה, והיא מאומצת ויודעת על אימוץ, שהוא לא בדיוק אומץ או להתאמץ, הוא הרבה יותר כמו חיבוק חזק חזק. מכיוון שאבא ואמא חיבקו אותה בכל הזדמנות, זה נשמע לה מאד הגיוני שהם אימצו אותה, ועכשיו הם מאמצים אח קטן. זולו שמחה מאד לבשורה החדשה. היא סיפרה בהתלהבות על צוּף, האח הקטן של תותי מהגן. אמא שלהם גידלה אותו בבטן, עד שהיה גדול מספיק, ורופאים בבית חולים עזרו לה להוציא אותו מהבטן. ככה צוף בא, ותותי נורא שמחה, רק שצוף מיילל בלילה וזה מעצבן קצת. אבא העיר "כל הגורים מייללים בלילה. גם את ייללת, וכנראה גם תותי. מותר להתרגז קצת, אבל צריך להבין שהוא קטן, וזה יעבור." אמא אמרה "אני לא מגדלת גור בבטן, ולא אלך לבית חולים שרופאים יעזרו לי. כלבה אחרת מגדלת אותו בבטן, ועובדת סוציאלית תעזור לנו להביא אותו." זולו לא הבינה למה, אז אמא הוסיפה "הוא מאומץ, כמו שאת מאומצת. הבטן שלי חולה, ולא יכולה לגדל גורים. אבל הלב שלי לא חולה, והלב של אבא לא חולה. אנחנו רוצים בלב גור, שנוכל לאמץ אותו אל ליבנו חזק חזק, כפי שאימצנו אותך." כעת, למרגלות סבתא, זולו דאגה. " למה הכלבה שמגדלת את גור לא רוצה אותו? הכלבה הזו לא אמא שלו? ומה יהיה אם היא תרצה להיות אמא שלו? ואם היא תבוא לקחת אותו? ומה אם תבוא הכלבה שהמליטה אותה, ותגיד שהיא האמא האמיתית שלה, ותיקח אותה מהבית, מההורים, מסבתא והדודים? זולו דאגה לגור, זולו דאגה לעצמה. זולו טיפסה על הספה והתרפקה על סבתא. סבתא שאלה "יש משהו שאת רוצה לומר לי, מתוקונת?" והמילים התחילו פתאום לצאת כאילו מעצמן. זולו שאלה את סבתא, והיא סיפרה לסבתא את שאלותיה ודאגותיה. כיצד הגיבו גורים וכלבים מבוגרים לסיפור הגעת גור מאומץ הביתה. היו גורים שהפכו את המילה "מאומצת" לכינוי גנאי. היו כאלה שאמרו לה שאמא ואבא שלה לא אמיתיים. הם גם אמרו שהאמא האמיתית שלה לא רצתה אותה כי היא מכוערת/טיפשה/רעה. היו גורים שצחקו על ההורים שלה, ואמרו כל מיני דברים גסים. כלבים מבוגרים קראו לה "מסכנה קטנה", והסתכלו עליה במבטים משונים. פעם היא שמעה את הגננת והסייעת מדברות עליה. הגננת אמרה שיש לה מזל שאספו אותה. שהיא צריכה להיות מלאת הכרת תודה לכלבים שמגדלים אותה כאילו הייתה גורתם. זה פגע בזולו מאד "כאילו הייתה גורתם", וכעת, לפני סבתא, לא רק המילים יצאו, גם הדמעות יצאו וזרמו. זולו טמנה את ראשה בחיק סבתא, וסבתא ליטפה את זולו עד שנרגעה. לאחר שזולו נרגעה, סבתא סיפרה לה על אבא ואמא לפני שהיו אבא ואמא שלה. הם נפגשו והתאהבו. הם התחתנו, וכל המשפחה שמחה מאד. סבתא הראתה תמונות של הרבה כלבים שמחים בחתונה. אמא ואבא היו זוג צעיר, מאוהב ומאושר, שהיה לו הכל. הכל מלבד גור משלהם. אבא ואמא הלכו לרופאים שיעזרו להם, והרופאים אמרו כל מיני דיבורים מסובכים של רופאים, ובסוף הובן שאמא תצטרך הרבה טיפולים כואבים, להרבה זמן, ואולי בסוף יהיה גור (ואולי לא). אז אבא אמר לאמא "אני אוהב אותך, ולא משנה כלל איזו בטן יש לך. הלב שלי רוצה גור, הלב שלך רוצה גור. בואי נלך למי שיתן לנו גור מהלב, ולא חשוב כלל שהוא לא מהבטן. הבטן היא החלק הפחות חשוב בגור. הלב הוא החלק הכי חשוב." אמא הסכימה איתו שהלב הוא החלק הכי הכי חשוב, שאפשר יהיה לאמץ את הגור בחיבוק חזק אל הלב. "כמו שמחבקים אותי", אמרה זולו. "כן", אמרה סבתא, "כמו שמחבקים אותך" וחיבקה את זולו חזק. סבתא המשיכה לספר לזולו על האימוץ עצמו (זולו כבר ידעה הרבה על האימוץ, אבל לא היה אכפת לה לשמוע את הסיפור עוד פעם). אמא ואבא הלכו לעובדת סוציאלית, שמכירה גורים, וסיפרו לה על רצונם בגור. העובדת הסוציאלית הבינה אותם, אבל לפני שנתנה להם גור ... "אותי", אמרה זולו. "אותך", הסכימה סבתא. ... רצתה שמומחים לגידול גורים יבדקו אותם, כדי לראות האם הם יהיו הורים טובים. "הם הכי טובים", הצהירה זולו. אבא ואמא הבינו שהבדיקות חשובות מאד, והסכימו מייד. לאחר שהמומחים הסכימו שאמא ואבא יהיו הורים טובים, היה צריך לחכות להמלטה. אבא ואמא לא דאגו כלל, הם ידעו שעוד מעט יגיע אליהם גור משלהם, פשוט צריך סבלנות. "איך מוצאים גור מתאים?" שאלה זולו, "יש כלבות שמגדלות בבטן גורים במיוחד לכלבים כמו אמא ואבא?" "לא", אמרה סבתא, "יש כל מיני דרכים למצוא גור מתאים, ובדרך כלל כלבות לא מגדלות בבטן גור למען מישהו אחר." סבתא הסבירה שההורים לא יודעים את הסיבות לכך שגור מסויים הגיע אליהם, מלבד הסיבה שחשובה להם - הלב שלהם רצה גור! יש כלבות שלא רוצות להיות אמהות, ואין זה משנה כלל איזה גור יש להן, אלא לכלבה שלא רוצה להיות אמא. יש כלבות שהן עצמן גדולות אך במעט מגורות - הן צריכות שיטפלו בהן. יש כאלו שאינן מתאימות להיות אמהות, ועובדת סוציאלית ושופט מחליטים שמישהו אחר ידאג לגור. יש כאלו שהן ללא בן זוג, ולא רוצות לגדל לבד גור. ויש כנראה עוד הרבה הרבה סיבות, רק שסבתא לא מכירה את כולן. סבתא יודעת שיש הרבה סיבות מדוע כלבה לא מגדלת את הגור שהמליטה, אבל יש סיבה אחת חשובה שכלבים אחרים הופכים להורים. אלו כלבים שרצו גור בלב, והגור שהגיע אליהם הגיע ישר מהלב. "ומה", הקשתה זולו, "אם הכלבה הממליטה תתחרט, ותרצה להיות אמא של גור, או שלי?" "אבל חמודונת", אמרה סבתא, "היא לא תוכל להיות אמא שלך - יש לך כבר אמא." "הגורים בגן אמרו", מילמלה זולו, "הם אמרו שאמא היא לא האמא האמיתית שלי." סבתא צחקה, "בודאי שהיא אמיתית. היא מחבקת אותך, מנשקת אותך,הולכת איתך לגן המשחקים - כמה יותר אמיתית מזה היא יכולה להיות?" זולו שתקה. סבתא חשבה לרגע, ואמרה "כשאת היית קטנה מאד, אמא הייתה משכיבה אותך לישון ואומרת: 'זולו שלי, קטנטונת, כלבונת אהובה שלי, אושר שלי'." "היא עוד אומרת את זה לפעמים", אמרה זולו, "אבל אני כבר גדולה, ולא צריך להשכיב אותי, אז לאמא אין כלכך הרבה הזדמנויות לחזור על זה." "ואבא היה רוחץ אותך, ואומר: 'זולונת קטנטונת חמודונת מצחיקונת'." זולו צחקה, "גם היום לפעמים הוא אומר את זה, רק שאני גדולה ומתרחצת לבד." "כן", הסכימה סבתא, "את גדולה. ומה הם אומרים עכשיו?" " אמא אומרת: 'זולו אני כלכך שמחה שיש לי אותך, ושבאת אלי ישר מתוך הלב'.", הכריזה זולו, "ואבא אומר: 'אני אוהב אותך כלכך זולו, ואני שמח שהלב שלי רצה אותך'." "אז", שאלה סבתא, "את חושבת שיכול להיות שהם לא אמיתיים?" זולו הרהרה, ושאלה, "למה יש גורים שאומרים אחרת?" "הם לא מבינים, ואף אחד לא הסביר להם", ענתה סבתא, "הם יודעים רק על גורים מהבטן, אבל יש הרבה גורים מהלב. רוצה לשמוע עליהם?" "כן", ענתה זולו, והתיישבה זקוף לצד סבתא, כדי להאזין לסיפורים.
סבתא באה להיות עם זולו, כדי שאבא ואמא יוכלו ללכת להפגש עם העובדת הסוציאלית, ויביאו את גור הקטן הביתה. זולו שיחקה עם סבתא. זולו אכלה עם סבתא. זולו נהנתה וסבתא התעייפה. אז הן הלכו לחדר המגורים לנוח. סבתא על הספה, זולו מכורבלת למרגלותיה על השטיח. השקט שהשתרר העלה על פני השטח את דאגותיה של זולו. לפני מספר ימים אמא ואבא הושיבו את זולו מולם לשיחה (והשיחה הייתה רצינית, אחרת היו מרשים לה לרבוץ על השטיח). "מתוקונת", התחילה אמא, "אנחנו רוצים להביא לך אח קטן." ואבא הוסיף "מאומץ", ושאל "מה דעתך?" זולו כבר כלבה גדולה, והיא מאומצת ויודעת על אימוץ, שהוא לא בדיוק אומץ או להתאמץ, הוא הרבה יותר כמו חיבוק חזק חזק. מכיוון שאבא ואמא חיבקו אותה בכל הזדמנות, זה נשמע לה מאד הגיוני שהם אימצו אותה, ועכשיו הם מאמצים אח קטן. זולו שמחה מאד לבשורה החדשה. היא סיפרה בהתלהבות על צוּף, האח הקטן של תותי מהגן. אמא שלהם גידלה אותו בבטן, עד שהיה גדול מספיק, ורופאים בבית חולים עזרו לה להוציא אותו מהבטן. ככה צוף בא, ותותי נורא שמחה, רק שצוף מיילל בלילה וזה מעצבן קצת. אבא העיר "כל הגורים מייללים בלילה. גם את ייללת, וכנראה גם תותי. מותר להתרגז קצת, אבל צריך להבין שהוא קטן, וזה יעבור." אמא אמרה "אני לא מגדלת גור בבטן, ולא אלך לבית חולים שרופאים יעזרו לי. כלבה אחרת מגדלת אותו בבטן, ועובדת סוציאלית תעזור לנו להביא אותו." זולו לא הבינה למה, אז אמא הוסיפה "הוא מאומץ, כמו שאת מאומצת. הבטן שלי חולה, ולא יכולה לגדל גורים. אבל הלב שלי לא חולה, והלב של אבא לא חולה. אנחנו רוצים בלב גור, שנוכל לאמץ אותו אל ליבנו חזק חזק, כפי שאימצנו אותך." כעת, למרגלות סבתא, זולו דאגה. " למה הכלבה שמגדלת את גור לא רוצה אותו? הכלבה הזו לא אמא שלו? ומה יהיה אם היא תרצה להיות אמא שלו? ואם היא תבוא לקחת אותו? ומה אם תבוא הכלבה שהמליטה אותה, ותגיד שהיא האמא האמיתית שלה, ותיקח אותה מהבית, מההורים, מסבתא והדודים? זולו דאגה לגור, זולו דאגה לעצמה. זולו טיפסה על הספה והתרפקה על סבתא. סבתא שאלה "יש משהו שאת רוצה לומר לי, מתוקונת?" והמילים התחילו פתאום לצאת כאילו מעצמן. זולו שאלה את סבתא, והיא סיפרה לסבתא את שאלותיה ודאגותיה. כיצד הגיבו גורים וכלבים מבוגרים לסיפור הגעת גור מאומץ הביתה. היו גורים שהפכו את המילה "מאומצת" לכינוי גנאי. היו כאלה שאמרו לה שאמא ואבא שלה לא אמיתיים. הם גם אמרו שהאמא האמיתית שלה לא רצתה אותה כי היא מכוערת/טיפשה/רעה. היו גורים שצחקו על ההורים שלה, ואמרו כל מיני דברים גסים. כלבים מבוגרים קראו לה "מסכנה קטנה", והסתכלו עליה במבטים משונים. פעם היא שמעה את הגננת והסייעת מדברות עליה. הגננת אמרה שיש לה מזל שאספו אותה. שהיא צריכה להיות מלאת הכרת תודה לכלבים שמגדלים אותה כאילו הייתה גורתם. זה פגע בזולו מאד "כאילו הייתה גורתם", וכעת, לפני סבתא, לא רק המילים יצאו, גם הדמעות יצאו וזרמו. זולו טמנה את ראשה בחיק סבתא, וסבתא ליטפה את זולו עד שנרגעה. לאחר שזולו נרגעה, סבתא סיפרה לה על אבא ואמא לפני שהיו אבא ואמא שלה. הם נפגשו והתאהבו. הם התחתנו, וכל המשפחה שמחה מאד. סבתא הראתה תמונות של הרבה כלבים שמחים בחתונה. אמא ואבא היו זוג צעיר, מאוהב ומאושר, שהיה לו הכל. הכל מלבד גור משלהם. אבא ואמא הלכו לרופאים שיעזרו להם, והרופאים אמרו כל מיני דיבורים מסובכים של רופאים, ובסוף הובן שאמא תצטרך הרבה טיפולים כואבים, להרבה זמן, ואולי בסוף יהיה גור (ואולי לא). אז אבא אמר לאמא "אני אוהב אותך, ולא משנה כלל איזו בטן יש לך. הלב שלי רוצה גור, הלב שלך רוצה גור. בואי נלך למי שיתן לנו גור מהלב, ולא חשוב כלל שהוא לא מהבטן. הבטן היא החלק הפחות חשוב בגור. הלב הוא החלק הכי חשוב." אמא הסכימה איתו שהלב הוא החלק הכי הכי חשוב, שאפשר יהיה לאמץ את הגור בחיבוק חזק אל הלב. "כמו שמחבקים אותי", אמרה זולו. "כן", אמרה סבתא, "כמו שמחבקים אותך" וחיבקה את זולו חזק. סבתא המשיכה לספר לזולו על האימוץ עצמו (זולו כבר ידעה הרבה על האימוץ, אבל לא היה אכפת לה לשמוע את הסיפור עוד פעם). אמא ואבא הלכו לעובדת סוציאלית, שמכירה גורים, וסיפרו לה על רצונם בגור. העובדת הסוציאלית הבינה אותם, אבל לפני שנתנה להם גור ... "אותי", אמרה זולו. "אותך", הסכימה סבתא. ... רצתה שמומחים לגידול גורים יבדקו אותם, כדי לראות האם הם יהיו הורים טובים. "הם הכי טובים", הצהירה זולו. אבא ואמא הבינו שהבדיקות חשובות מאד, והסכימו מייד. לאחר שהמומחים הסכימו שאמא ואבא יהיו הורים טובים, היה צריך לחכות להמלטה. אבא ואמא לא דאגו כלל, הם ידעו שעוד מעט יגיע אליהם גור משלהם, פשוט צריך סבלנות. "איך מוצאים גור מתאים?" שאלה זולו, "יש כלבות שמגדלות בבטן גורים במיוחד לכלבים כמו אמא ואבא?" "לא", אמרה סבתא, "יש כל מיני דרכים למצוא גור מתאים, ובדרך כלל כלבות לא מגדלות בבטן גור למען מישהו אחר." סבתא הסבירה שההורים לא יודעים את הסיבות לכך שגור מסויים הגיע אליהם, מלבד הסיבה שחשובה להם - הלב שלהם רצה גור! יש כלבות שלא רוצות להיות אמהות, ואין זה משנה כלל איזה גור יש להן, אלא לכלבה שלא רוצה להיות אמא. יש כלבות שהן עצמן גדולות אך במעט מגורות - הן צריכות שיטפלו בהן. יש כאלו שאינן מתאימות להיות אמהות, ועובדת סוציאלית ושופט מחליטים שמישהו אחר ידאג לגור. יש כאלו שהן ללא בן זוג, ולא רוצות לגדל לבד גור. ויש כנראה עוד הרבה הרבה סיבות, רק שסבתא לא מכירה את כולן. סבתא יודעת שיש הרבה סיבות מדוע כלבה לא מגדלת את הגור שהמליטה, אבל יש סיבה אחת חשובה שכלבים אחרים הופכים להורים. אלו כלבים שרצו גור בלב, והגור שהגיע אליהם הגיע ישר מהלב. "ומה", הקשתה זולו, "אם הכלבה הממליטה תתחרט, ותרצה להיות אמא של גור, או שלי?" "אבל חמודונת", אמרה סבתא, "היא לא תוכל להיות אמא שלך - יש לך כבר אמא." "הגורים בגן אמרו", מילמלה זולו, "הם אמרו שאמא היא לא האמא האמיתית שלי." סבתא צחקה, "בודאי שהיא אמיתית. היא מחבקת אותך, מנשקת אותך,הולכת איתך לגן המשחקים - כמה יותר אמיתית מזה היא יכולה להיות?" זולו שתקה. סבתא חשבה לרגע, ואמרה "כשאת היית קטנה מאד, אמא הייתה משכיבה אותך לישון ואומרת: 'זולו שלי, קטנטונת, כלבונת אהובה שלי, אושר שלי'." "היא עוד אומרת את זה לפעמים", אמרה זולו, "אבל אני כבר גדולה, ולא צריך להשכיב אותי, אז לאמא אין כלכך הרבה הזדמנויות לחזור על זה." "ואבא היה רוחץ אותך, ואומר: 'זולונת קטנטונת חמודונת מצחיקונת'." זולו צחקה, "גם היום לפעמים הוא אומר את זה, רק שאני גדולה ומתרחצת לבד." "כן", הסכימה סבתא, "את גדולה. ומה הם אומרים עכשיו?" " אמא אומרת: 'זולו אני כלכך שמחה שיש לי אותך, ושבאת אלי ישר מתוך הלב'.", הכריזה זולו, "ואבא אומר: 'אני אוהב אותך כלכך זולו, ואני שמח שהלב שלי רצה אותך'." "אז", שאלה סבתא, "את חושבת שיכול להיות שהם לא אמיתיים?" זולו הרהרה, ושאלה, "למה יש גורים שאומרים אחרת?" "הם לא מבינים, ואף אחד לא הסביר להם", ענתה סבתא, "הם יודעים רק על גורים מהבטן, אבל יש הרבה גורים מהלב. רוצה לשמוע עליהם?" "כן", ענתה זולו, והתיישבה זקוף לצד סבתא, כדי להאזין לסיפורים.
