זכרונות בגידה, בגידה?

יעיש התימני

Well-known member
כשהייתי בן 23 פגשתי את אהבת חיי הראשונה.
גבר בן 27, גבוה, דק גזרה, אמן ולומד בבית ספר הגבוה לאומנויות, שהיה אז, בצלאל.
זו היתה אהבה מבחינתי ממבט ראשון, אהבה שהורידה את כל המגננות, כולל הגופניות. כל מה שרצה קיבל, ואני התכנסתי לתפקיד הפאסיבי, המרצה.
ואז
ערב אחד אני מגיע אל חדרו הקט, ושם יושב לידו בשחצנות גברבר צעיר, בטח ממני. בלונדיני, יפה חיתוך וגס רוח. "אהובי" נפנף אותו בזריזות, אבל החצוף הקטן הודיע: כשאני חוזר אני מקווה שהוא [כלומר אני] לא יהיה כאן.
זו היתה סטירה, כי הכרתי לאמא שלי את הבחור שלי, שזה היה צעד ענק מבחינתי, אחרי שכבר יצאתי מהארון בפני הוריי.
"שכבת אתו" שאלתי?
התשובה החיובית שלו, שיגרה אותי חזרה לבית הוריי. כל התקופה שהיינו יחד מנעתי מעצמי סקס עם אחרים [אני מהשרלילים, אלה שמוציאים לגייז שם רע]. לא חזרתי אליו, ולקח לי זמן לחזור אל שדות "ציד" ולהחליף פרטנרים כמו "גרביים."
זה היה הגבר הראשון והאחרון שהסכמתי להיות בן זוג אקסלוסיבי שלו.
אקסקולסיביות גיליתי תקפה רק עם נשים מבחינתי, או לפחות, הנאמנות המינית, מבחינתי, אינה העיקר [אם כי בת זוגי הציבה תנאי מפורש - שכב עם גברים, אבל לעולם לא עם נשים אחרות.]
בטח היו לי עוד קשרים "כמו חברים", אבל בכולם הבהרתי מייד: אין נאמנות מינית.
אז "בגדתי" ביפיוף החיפני, בעובד ה-הייטק התלביבי, באספן האומנות מכורכר - כלומר, הם ידעו שאין סיכוי שאהיה נאמן מינית לרגע, ובכל זאת נפגעו.
על דבר אחד הקפדתי:
אפס מחלות מין, אין חדירות אליי, ואפס מנדבושקעס [כיני ערווה].
1738925956617.png

 

ראש מיוחד1

Well-known member
מנהל
כשהייתי בן 23 פגשתי את אהבת חיי הראשונה.
גבר בן 27, גבוה, דק גזרה, אמן ולומד בבית ספר הגבוה לאומנויות, שהיה אז, בצלאל.
זו היתה אהבה מבחינתי ממבט ראשון, אהבה שהורידה את כל המגננות, כולל הגופניות. כל מה שרצה קיבל, ואני התכנסתי לתפקיד הפאסיבי, המרצה.
ואז
ערב אחד אני מגיע אל חדרו הקט, ושם יושב לידו בשחצנות גברבר צעיר, בטח ממני. בלונדיני, יפה חיתוך וגס רוח. "אהובי" נפנף אותו בזריזות, אבל החצוף הקטן הודיע: כשאני חוזר אני מקווה שהוא [כלומר אני] לא יהיה כאן.
זו היתה סטירה, כי הכרתי לאמא שלי את הבחור שלי, שזה היה צעד ענק מבחינתי, אחרי שכבר יצאתי מהארון בפני הוריי.
"שכבת אתו" שאלתי?
התשובה החיובית שלו, שיגרה אותי חזרה לבית הוריי. כל התקופה שהיינו יחד מנעתי מעצמי סקס עם אחרים [אני מהשרלילים, אלה שמוציאים לגייז שם רע]. לא חזרתי אליו, ולקח לי זמן לחזור אל שדות "ציד" ולהחליף פרטנרים כמו "גרביים."
זה היה הגבר הראשון והאחרון שהסכמתי להיות בן זוג אקסלוסיבי שלו.
אקסקולסיביות גיליתי תקפה רק עם נשים מבחינתי, או לפחות, הנאמנות המינית, מבחינתי, אינה העיקר [אם כי בת זוגי הציבה תנאי מפורש - שכב עם גברים, אבל לעולם לא עם נשים אחרות.]
בטח היו לי עוד קשרים "כמו חברים", אבל בכולם הבהרתי מייד: אין נאמנות מינית.
אז "בגדתי" ביפיוף החיפני, בעובד ה-הייטק התלביבי, באספן האומנות מכורכר - כלומר, הם ידעו שאין סיכוי שאהיה נאמן מינית לרגע, ובכל זאת נפגעו.
על דבר אחד הקפדתי:
אפס מחלות מין, אין חדירות אליי, ואפס מנדבושקעס [כיני ערווה].
צפה בקובץ המצורף 123442

ייתכן שבגלל הבגידה שלו החלטת שאתה לא נאמן לשום גבר?
ולמה נאמנות מינית שמורה רק לנשים?
מעניין אותי המחשבה הזו,,,וכן,,גם אם יהיה לי פרטנר לסקס ויהיה בי רגש-גם אפגע כשאדע ששכב עם אחרת.
 

יעיש התימני

Well-known member
ייתכן שבגלל הבגידה שלו החלטת שאתה לא נאמן לשום גבר?
ולמה נאמנות מינית שמורה רק לנשים?
מעניין אותי המחשבה הזו,,,וכן,,גם אם יהיה לי פרטנר לסקס ויהיה בי רגש-גם אפגע כשאדע ששכב עם אחרת.
לא יכול להסביר לך.
 

מ ש ה 53

Well-known member
מנהל
ייתכן שבגלל הבגידה שלו החלטת שאתה לא נאמן לשום גבר?
ולמה נאמנות מינית שמורה רק לנשים?
מעניין אותי המחשבה הזו,,,וכן,,גם אם יהיה לי פרטנר לסקס ויהיה בי רגש-גם אפגע כשאדע ששכב עם אחרת.
הכיצד זה, שאת חושבת (או משערת) שנאמנות מינית שמורה 'רק' לנשים?
כל עוד אישה נשואה (או אישה שיש לה חבר), רועה בשדה זר, הרי שהיא בעצמה אינה נאמנה מינית לבעלה ו/או לבן זוגה.
אז אם היא אינה נאמנה לאחד, למה שתהא נאמנה לאחר? כי מה? במה מיוחד האחר "שלה" מבן זוגה הקבוע?
אם היא העזה לפרוץ את הגבול הכי אישי שהיה לה... היכן נמצא כבר הגבול או ההבדל או ה"דבר" שמייחד את ה"שני" מה"שלישי"?

שמעי סיפור...
בצעירותי, היכרתי מישהי ש"ניסיתי" להתקרב אליה. אבל היא הייתה צעירה ממני ובאותם ימים היא הייתה עדיין קטינה ואני הייתי סתם גברבר צעיר, חסר ניסיון וביישן מאד. אז הכי קרוב שהעזתי להתקרב אליה, היה קטע של התכתבות. חחחחחח... אז עוד שלחו מכתבים חתומים במעטפות ואז עוד היה דואר שהעביר את המכתבים מעיר לעיר תוך יומיים או שלושה. כלומר: פרק הזמן שחלף מקבלת מכתב למכתב ארך בממוצע כשבוע. ולא... לא הגברנו קצב ולא שלחנו (עדיין) יותר ממכתב אחד ברצף, כך שלא קרה שקצב קבלת המכתבים "השתפר".
ואז... היכרתי את זו שיכולתי לפגוש מדי יום ונוצר בינינו קשר שכלל גם מגעים. הקשר הזה גרם לי להבין, שאפילו שהתכתבות עם מישהי אחרת (שאיתה כבר הייה שיתוף "מחשבתי" כלשהו, כי סיפרנו קצת (גם על עצמנו)... זה יותר מדי... אז צמצמתי את הקצב. ואז? המתכתבת כתבה "אולטימטום": "או שאתה ממשיך לשמור על הקצב של 1 לשבוע, או שאין המשך להתכתבות שבינינו". וכן.. הודעתי לה בשחצנות שאני בוחר באפשרות השנייה.

עברה תקופה... החברות עם הראשונה הסתיימה. ואז, ממש במקרה, פגשתי את המכתכבת, שהלכה ברגל לסיפריה (המרוחקת), כדי להחליף ספר. התלוויתי אליה ושוחחנו.. וואו. שיחה! ואז, כשעמדנו בפתח הסיפריה, שאלתי אותה האם תסכים להשאיל לי את הספר במקום שתחזירו ותוכל להחליפו באחר...
"תחיכת מטומטם! לא יכולת להגיד לי את זה כשרק נפגשנו, והיית חוסך מאיתנו את ההליכה עד לכאן ובחזרה לריק"??? ולאחר רגע התרצתה: "טוב. קח. אבל אתה מתחייב להחזירו אלי תוך 3 ימים. לא יותר. ואגב... מה התכניות שלך כשנגיע לנקודה בה נפגשנו"? "מממ.... אלך הביתה ואשמע קצת ביטלס". "וואו! אפשר להצטרף"? "כן. בטח. למה לא"? והיא הצטרפה. ומאז, נפגשנו יום יום. היא כבר לא הייתה קטינה והיא גם (אפילו) העזה. אבל ההעזה שלה לא הועילה לה יותר מדי.... כי המחשבות שלי היו עדיין תקועות במיתולוגית ולא העזתי להיענות... "נו.. טיפשון... זה עבר. מה אתה תקוע עוד בהירורים על העבר שלא יחזור עוד"? טוב נו. בסוף היא ניצחה ואני עדיין חשתי די נאחס עם עצמי כשנעניתי.

אלא שאחרי מספר פגישות, היא נראתה מהורהרת... חשתי בכך מיד וננעלתי... היא הבינה ש"עליתי על משהו" וגם היא התיישבה מולי כקפואה.
"הו טוב. פגשתי את ההוא שתמיד ניסה לחזר אחריי, אבל זה לא ממש עזר לו. אבל הפעם זה עבד".
חשתי שגם אם זה לא קרה פיזית, חטפתי כאן סטירה מצלצלת. וקפאתי. לא פציתי פה ולא עניתי. לא העפתי אותה מהבית וכך המשכנו לשבת זמן מה מבלי לומר מילה.
"יאללה. יאללה. מה קרה? בוא נתחבק. אני רואה שנפגעת, אבל חלאס. תזרום". "תראי. לא התחייבנו שנהיה חברים ואת בעצם לא חייבת לי כלום. את אדם חופשי ואת רשאית לעשות מה שבא לך. אבל מבחינתי? זה כבר לא בדיוק זה". אלא שאט אט, הפשיר הקרח שחצץ בינינו... אבל מאז, הבנתי שהיא כבר לא תהיה ה"אחת והיחידה" שלי ועם הזמן, גם אני הרשיתי לעצמי לחרוג מהמסגרת שנדמה היה לי שנוצרה בינינו... אז איך אומר זאת? זו הייתה נקודת שבירה לא פשוטה עבורי, אבל אט אט, גמני למדתי ש"אפשר".
 

ראש מיוחד1

Well-known member
מנהל
הכיצד זה, שאת חושבת (או משערת) שנאמנות מינית שמורה 'רק' לנשים?
כל עוד אישה נשואה (או אישה שיש לה חבר), רועה בשדה זר, הרי שהיא בעצמה אינה נאמנה מינית לבעלה ו/או לבן זוגה.
אז אם היא אינה נאמנה לאחד, למה שתהא נאמנה לאחר? כי מה? במה מיוחד האחר "שלה" מבן זוגה הקבוע?
אם היא העזה לפרוץ את הגבול הכי אישי שהיה לה... היכן נמצא כבר הגבול או ההבדל או ה"דבר" שמייחד את ה"שני" מה"שלישי"?

שמעי סיפור...
בצעירותי, היכרתי מישהי ש"ניסיתי" להתקרב אליה. אבל היא הייתה צעירה ממני ובאותם ימים היא הייתה עדיין קטינה ואני הייתי סתם גברבר צעיר, חסר ניסיון וביישן מאד. אז הכי קרוב שהעזתי להתקרב אליה, היה קטע של התכתבות. חחחחחח... אז עוד שלחו מכתבים חתומים במעטפות ואז עוד היה דואר שהעביר את המכתבים מעיר לעיר תוך יומיים או שלושה. כלומר: פרק הזמן שחלף מקבלת מכתב למכתב ארך בממוצע כשבוע. ולא... לא הגברנו קצב ולא שלחנו (עדיין) יותר ממכתב אחד ברצף, כך שלא קרה שקצב קבלת המכתבים "השתפר".
ואז... היכרתי את זו שיכולתי לפגוש מדי יום ונוצר בינינו קשר שכלל גם מגעים. הקשר הזה גרם לי להבין, שאפילו שהתכתבות עם מישהי אחרת (שאיתה כבר הייה שיתוף "מחשבתי" כלשהו, כי סיפרנו קצת (גם על עצמנו)... זה יותר מדי... אז צמצמתי את הקצב. ואז? המתכתבת כתבה "אולטימטום": "או שאתה ממשיך לשמור על הקצב של 1 לשבוע, או שאין המשך להתכתבות שבינינו". וכן.. הודעתי לה בשחצנות שאני בוחר באפשרות השנייה.

עברה תקופה... החברות עם הראשונה הסתיימה. ואז, ממש במקרה, פגשתי את המכתכבת, שהלכה ברגל לסיפריה (המרוחקת), כדי להחליף ספר. התלוויתי אליה ושוחחנו.. וואו. שיחה! ואז, כשעמדנו בפתח הסיפריה, שאלתי אותה האם תסכים להשאיל לי את הספר במקום שתחזירו ותוכל להחליפו באחר...
"תחיכת מטומטם! לא יכולת להגיד לי את זה כשרק נפגשנו, והיית חוסך מאיתנו את ההליכה עד לכאן ובחזרה לריק"??? ולאחר רגע התרצתה: "טוב. קח. אבל אתה מתחייב להחזירו אלי תוך 3 ימים. לא יותר. ואגב... מה התכניות שלך כשנגיע לנקודה בה נפגשנו"? "מממ.... אלך הביתה ואשמע קצת ביטלס". "וואו! אפשר להצטרף"? "כן. בטח. למה לא"? והיא הצטרפה. ומאז, נפגשנו יום יום. היא כבר לא הייתה קטינה והיא גם (אפילו) העזה. אבל ההעזה שלה לא הועילה לה יותר מדי.... כי המחשבות שלי היו עדיין תקועות במיתולוגית ולא העזתי להיענות... "נו.. טיפשון... זה עבר. מה אתה תקוע עוד בהירורים על העבר שלא יחזור עוד"? טוב נו. בסוף היא ניצחה ואני עדיין חשתי די נאחס עם עצמי כשנעניתי.

אלא שאחרי מספר פגישות, היא נראתה מהורהרת... חשתי בכך מיד וננעלתי... היא הבינה ש"עליתי על משהו" וגם היא התיישבה מולי כקפואה.
"הו טוב. פגשתי את ההוא שתמיד ניסה לחזר אחריי, אבל זה לא ממש עזר לו. אבל הפעם זה עבד".
חשתי שגם אם זה לא קרה פיזית, חטפתי כאן סטירה מצלצלת. וקפאתי. לא פציתי פה ולא עניתי. לא העפתי אותה מהבית וכך המשכנו לשבת זמן מה מבלי לומר מילה.
"יאללה. יאללה. מה קרה? בוא נתחבק. אני רואה שנפגעת, אבל חלאס. תזרום". "תראי. לא התחייבנו שנהיה חברים ואת בעצם לא חייבת לי כלום. את אדם חופשי ואת רשאית לעשות מה שבא לך. אבל מבחינתי? זה כבר לא בדיוק זה". אלא שאט אט, הפשיר הקרח שחצץ בינינו... אבל מאז, הבנתי שהיא כבר לא תהיה ה"אחת והיחידה" שלי ועם הזמן, גם אני הרשיתי לעצמי לחרוג מהמסגרת שנדמה היה לי שנוצרה בינינו... אז איך אומר זאת? זו הייתה נקודת שבירה לא פשוטה עבורי, אבל אט אט, גמני למדתי ש"אפשר".
ראשית,לא אני כתבתי את עניין המשיכה לנשים או אחר,הגבתי לפוסט של יעיש,תקרא את הפוסט שלו,ומעבר לכך,לכל אחד יש את הקו האדום שלו.
 

יעיש התימני

Well-known member
אבל רגע.. רגע. נגיד שיש מורה ותלמיד (פרטי. לא תלמיד בקבוצה או כיתה), ולמורה יש בעצם מספר תלמידים פרטיים שכאלה. האם לא קורה, שהשיח בין המורה לתלמיד יזלוג גם לנושאים שאינם קשורים רק לשינון חוקי הפיזיקה (או המתמטיקה או השירה)? פתאום התלמיד נפתח. מנסה לשתף את המורה בחוויה כלשהי. שואל שאלה כי המורה הרי מבוגר יותר... מנוסה יותר... או שאני לא יודע מה. הרי לא התחייבתי לקבוע, שהתלמיד הוא קטין גם אם גם זו אופציה. ובכ"ז, שום דבר פיזי לא קורה כאן, כי זה עדיין קשר בין מורה ותלמיד שבא רק ללמוד. אז מה? האם המורה ינעל את נצמו כשיגיע התלמיד הבא? אז הנה. קשר בין 2 בני אדם. ו?
אני מבין ל-מה אתה מתכוון.
תראה גם אם המורה והתלמיד הם שני בגירים, מצב של "הטרדה מינית" ידוע - והרי שחקן ומדריך שחקנים ידוע נכנס לכלא על כך והפסיד את עולמו.
הטרדה מינית איננה רק "מגע". למשל: אני מספר בדיחה גסה, התלמיד אומר לי: לא מתאים לי, ואני דווקא ממשיך - זו הטרדה מינית.
הכיצד זה, שאת חושבת (או משערת) שנאמנות מינית שמורה 'רק' לנשים?
כל עוד אישה נשואה (או אישה שיש לה חבר), רועה בשדה זר, הרי שהיא בעצמה אינה נאמנה מינית לבעלה ו/או לבן זוגה.
אז אם היא אינה נאמנה לאחד, למה שתהא נאמנה לאחר? כי מה? במה מיוחד האחר "שלה" מבן זוגה הקבוע?
אם היא העזה לפרוץ את הגבול הכי אישי שהיה לה... היכן נמצא כבר הגבול או ההבדל או ה"דבר" שמייחד את ה"שני" מה"שלישי"?

שמעי סיפור...
בצעירותי, היכרתי מישהי ש"ניסיתי" להתקרב אליה. אבל היא הייתה צעירה ממני ובאותם ימים היא הייתה עדיין קטינה ואני הייתי סתם גברבר צעיר, חסר ניסיון וביישן מאד. אז הכי קרוב שהעזתי להתקרב אליה, היה קטע של התכתבות. חחחחחח... אז עוד שלחו מכתבים חתומים במעטפות ואז עוד היה דואר שהעביר את המכתבים מעיר לעיר תוך יומיים או שלושה. כלומר: פרק הזמן שחלף מקבלת מכתב למכתב ארך בממוצע כשבוע. ולא... לא הגברנו קצב ולא שלחנו (עדיין) יותר ממכתב אחד ברצף, כך שלא קרה שקצב קבלת המכתבים "השתפר".
ואז... היכרתי את זו שיכולתי לפגוש מדי יום ונוצר בינינו קשר שכלל גם מגעים. הקשר הזה גרם לי להבין, שאפילו שהתכתבות עם מישהי אחרת (שאיתה כבר הייה שיתוף "מחשבתי" כלשהו, כי סיפרנו קצת (גם על עצמנו)... זה יותר מדי... אז צמצמתי את הקצב. ואז? המתכתבת כתבה "אולטימטום": "או שאתה ממשיך לשמור על הקצב של 1 לשבוע, או שאין המשך להתכתבות שבינינו". וכן.. הודעתי לה בשחצנות שאני בוחר באפשרות השנייה.

עברה תקופה... החברות עם הראשונה הסתיימה. ואז, ממש במקרה, פגשתי את המכתכבת, שהלכה ברגל לסיפריה (המרוחקת), כדי להחליף ספר. התלוויתי אליה ושוחחנו.. וואו. שיחה! ואז, כשעמדנו בפתח הסיפריה, שאלתי אותה האם תסכים להשאיל לי את הספר במקום שתחזירו ותוכל להחליפו באחר...
"תחיכת מטומטם! לא יכולת להגיד לי את זה כשרק נפגשנו, והיית חוסך מאיתנו את ההליכה עד לכאן ובחזרה לריק"??? ולאחר רגע התרצתה: "טוב. קח. אבל אתה מתחייב להחזירו אלי תוך 3 ימים. לא יותר. ואגב... מה התכניות שלך כשנגיע לנקודה בה נפגשנו"? "מממ.... אלך הביתה ואשמע קצת ביטלס". "וואו! אפשר להצטרף"? "כן. בטח. למה לא"? והיא הצטרפה. ומאז, נפגשנו יום יום. היא כבר לא הייתה קטינה והיא גם (אפילו) העזה. אבל ההעזה שלה לא הועילה לה יותר מדי.... כי המחשבות שלי היו עדיין תקועות במיתולוגית ולא העזתי להיענות... "נו.. טיפשון... זה עבר. מה אתה תקוע עוד בהירורים על העבר שלא יחזור עוד"? טוב נו. בסוף היא ניצחה ואני עדיין חשתי די נאחס עם עצמי כשנעניתי.

אלא שאחרי מספר פגישות, היא נראתה מהורהרת... חשתי בכך מיד וננעלתי... היא הבינה ש"עליתי על משהו" וגם היא התיישבה מולי כקפואה.
"הו טוב. פגשתי את ההוא שתמיד ניסה לחזר אחריי, אבל זה לא ממש עזר לו. אבל הפעם זה עבד".
חשתי שגם אם זה לא קרה פיזית, חטפתי כאן סטירה מצלצלת. וקפאתי. לא פציתי פה ולא עניתי. לא העפתי אותה מהבית וכך המשכנו לשבת זמן מה מבלי לומר מילה.
"יאללה. יאללה. מה קרה? בוא נתחבק. אני רואה שנפגעת, אבל חלאס. תזרום". "תראי. לא התחייבנו שנהיה חברים ואת בעצם לא חייבת לי כלום. את אדם חופשי ואת רשאית לעשות מה שבא לך. אבל מבחינתי? זה כבר לא בדיוק זה". אלא שאט אט, הפשיר הקרח שחצץ בינינו... אבל מאז, הבנתי שהיא כבר לא תהיה ה"אחת והיחידה" שלי ועם הזמן, גם אני הרשיתי לעצמי לחרוג מהמסגרת שנדמה היה לי שנוצרה בינינו... אז איך אומר זאת? זו הייתה נקודת שבירה לא פשוטה עבורי, אבל אט אט, גמני למדתי ש"אפשר".
סיפור מרתק
אבל ההערה של הראש היתה לכך שאני שומר נאמנות לבת זוגי בכך שאינני שוכב עם נשים. זה הפתיע אותה.
 

לא מתפשרת כלל

Well-known member
כשהייתי בן 23 פגשתי את אהבת חיי הראשונה.
גבר בן 27, גבוה, דק גזרה, אמן ולומד בבית ספר הגבוה לאומנויות, שהיה אז, בצלאל.
זו היתה אהבה מבחינתי ממבט ראשון, אהבה שהורידה את כל המגננות, כולל הגופניות. כל מה שרצה קיבל, ואני התכנסתי לתפקיד הפאסיבי, המרצה.
ואז
ערב אחד אני מגיע אל חדרו הקט, ושם יושב לידו בשחצנות גברבר צעיר, בטח ממני. בלונדיני, יפה חיתוך וגס רוח. "אהובי" נפנף אותו בזריזות, אבל החצוף הקטן הודיע: כשאני חוזר אני מקווה שהוא [כלומר אני] לא יהיה כאן.
זו היתה סטירה, כי הכרתי לאמא שלי את הבחור שלי, שזה היה צעד ענק מבחינתי, אחרי שכבר יצאתי מהארון בפני הוריי.
"שכבת אתו" שאלתי?
התשובה החיובית שלו, שיגרה אותי חזרה לבית הוריי. כל התקופה שהיינו יחד מנעתי מעצמי סקס עם אחרים [אני מהשרלילים, אלה שמוציאים לגייז שם רע]. לא חזרתי אליו, ולקח לי זמן לחזור אל שדות "ציד" ולהחליף פרטנרים כמו "גרביים."
זה היה הגבר הראשון והאחרון שהסכמתי להיות בן זוג אקסלוסיבי שלו.
אקסקולסיביות גיליתי תקפה רק עם נשים מבחינתי, או לפחות, הנאמנות המינית, מבחינתי, אינה העיקר [אם כי בת זוגי הציבה תנאי מפורש - שכב עם גברים, אבל לעולם לא עם נשים אחרות.]
בטח היו לי עוד קשרים "כמו חברים", אבל בכולם הבהרתי מייד: אין נאמנות מינית.
אז "בגדתי" ביפיוף החיפני, בעובד ה-הייטק התלביבי, באספן האומנות מכורכר - כלומר, הם ידעו שאין סיכוי שאהיה נאמן מינית לרגע, ובכל זאת נפגעו.
על דבר אחד הקפדתי:
אפס מחלות מין, אין חדירות אליי, ואפס מנדבושקעס [כיני ערווה].
צפה בקובץ המצורף 123442

אף פעם לא הבנתי את הקטע של להצהיר ולהבהיר ולהכניס את ה"רצינות" שלי בקשר לתוך מסגרת. כבר עוד לפני שאתה יודע מה מי מו אתה יודע שתרצה לתת ולקבל בראש מעוד? אף פעם לא קרה לך שהיית עם מישהו ולא עניין אותך מישהו אחר מבלי להגיד אני שלך-אתה שלי? אצלי זה כ"כ לא מחזיק מים
 

יעיש התימני

Well-known member
אף פעם לא הבנתי את הקטע של להצהיר ולהבהיר ולהכניס את ה"רצינות" שלי בקשר לתוך מסגרת. כבר עוד לפני שאתה יודע מה מי מו אתה יודע שתרצה לתת ולקבל בראש מעוד? אף פעם לא קרה לך שהיית עם מישהו ולא עניין אותך מישהו אחר מבלי להגיד אני שלך-אתה שלי? אצלי זה כ"כ לא מחזיק מים
אני בעד שקיפות מירבית.
 

Yakir4179

Well-known member
כשהייתי בן 23 פגשתי את אהבת חיי הראשונה.
גבר בן 27, גבוה, דק גזרה, אמן ולומד בבית ספר הגבוה לאומנויות, שהיה אז, בצלאל.
זו היתה אהבה מבחינתי ממבט ראשון, אהבה שהורידה את כל המגננות, כולל הגופניות. כל מה שרצה קיבל, ואני התכנסתי לתפקיד הפאסיבי, המרצה.
ואז
ערב אחד אני מגיע אל חדרו הקט, ושם יושב לידו בשחצנות גברבר צעיר, בטח ממני. בלונדיני, יפה חיתוך וגס רוח. "אהובי" נפנף אותו בזריזות, אבל החצוף הקטן הודיע: כשאני חוזר אני מקווה שהוא [כלומר אני] לא יהיה כאן.
זו היתה סטירה, כי הכרתי לאמא שלי את הבחור שלי, שזה היה צעד ענק מבחינתי, אחרי שכבר יצאתי מהארון בפני הוריי.
"שכבת אתו" שאלתי?
התשובה החיובית שלו, שיגרה אותי חזרה לבית הוריי. כל התקופה שהיינו יחד מנעתי מעצמי סקס עם אחרים [אני מהשרלילים, אלה שמוציאים לגייז שם רע]. לא חזרתי אליו, ולקח לי זמן לחזור אל שדות "ציד" ולהחליף פרטנרים כמו "גרביים."
זה היה הגבר הראשון והאחרון שהסכמתי להיות בן זוג אקסלוסיבי שלו.
אקסקולסיביות גיליתי תקפה רק עם נשים מבחינתי, או לפחות, הנאמנות המינית, מבחינתי, אינה העיקר [אם כי בת זוגי הציבה תנאי מפורש - שכב עם גברים, אבל לעולם לא עם נשים אחרות.]
בטח היו לי עוד קשרים "כמו חברים", אבל בכולם הבהרתי מייד: אין נאמנות מינית.
אז "בגדתי" ביפיוף החיפני, בעובד ה-הייטק התלביבי, באספן האומנות מכורכר - כלומר, הם ידעו שאין סיכוי שאהיה נאמן מינית לרגע, ובכל זאת נפגעו.
על דבר אחד הקפדתי:
אפס מחלות מין, אין חדירות אליי, ואפס מנדבושקעס [כיני ערווה].

צפה בקובץ המצורף 123442

בגידות זה אופי לא יעזור,למרות שעם נשים תלוי כמה אתה מתעלק חיובי איתה ותקבל ממנה את המגע המיוחל,כל אחת ואחד אך שמדחיק או מבליט וכו,זוגיות פתוחה זה מעולה רק לאישה יותר מחזרים,הגברים נכנסים לרשימת המתנה,ואצל לא מעט הגירושין בדרך,אני לא בגדתי צירפתי רק,כשלא טוב לי אני קם והולך לא פוגע,לחשוב על הבעלים שביבנה והסרטים שעוברים בפרט מי שלקחה מאמן אישי לא קל
 

mיטלמן

Well-known member
זו לא שאלה "כללית" אלא ענין ספציפי וממוקד ביחסים בין שני בני אדם.
ושאלה לתימני (לא מיבנה!)
נדמה לי, יתכן ואני טועה,
שאתה מקרה מיוחד, לא רק במצבך, גם בפתיחות.
כי מה שאומרים דורון והנסיך נובע מאי הכרת המצב.
ומתנצלת, המילה המצב לא בדיוק מתאימה.
 

נסיך.333

Well-known member
ושאלה לתימני (לא מיבנה!)
נדמה לי, יתכן ואני טועה,
שאתה מקרה מיוחד, לא רק במצבך, גם בפתיחות.
כי מה שאומרים דורון והנסיך נובע מאי הכרת המצב.
ומתנצלת, המילה המצב לא בדיוק מתאימה.
ולמה את חושבת שרק את מכירה את המצב?
 
למעלה