היי ליברטי, יש לי כמה דברים לומר לך
קודם כל, את לאמגמגמת בגלל בטחון עצמי נמןך, פחדים וחרדות. את מגמגמת בגלל שכך המטען הגנטי שלך. הטריגר להתפרצות הגימגום משתנה מאדם לאדם, אצלי לדוגמה הטריגר היה שלקראת גיל חמש עשו לי ניתוח פוליפים ללא הרדמה... עד עכשיו אני זוכרת את הכאב הפתאומי הנורא, את הדם הרב שנזל לי מהפה ומילא את פי ואת האף כך שלא יכולתי לנשום אפילו. מיד אחרי הניתוח המזעזע הזה התחלתי להסתיר את הפה בשעת דיבור. הורי שלא הבינו מה קורה לי כל הזמן העירו לי שאוריד את היד מהפה... (זה לא היה בארץ- נולדתי באחת ממדינות מזרח אירופה). החרדות, הפחדים וחוסר הבטחון העצמי נובעים מהגימגום. תנסי לדמיין לעצמך מה היה קורה אם היית יודעת בוודאות שלא תגמגמי. האם גם אז היית סובלת מחוסר בטחון עצמי? אני מאמינה גדולה בשילוב של גופנפש. אני חושבת שכל טיפול טוב צריך להכיל את שני המרכיבים האלה (טיפול טכני ללמידת צורת דיבור שניתן ליישם אותה וטיפול נפשי) מכיוון שהגימגום בעצמו הוא שעטנז בלתי אפשרי של שני אלה. אסביר קצת יותר, נאמר לך כאן שאם מצב דיבור מסויים מלחיץ אותך, אין סיכוי להפעיל את הטכניקה במצב כזה. זו שאלת הביצה והתרנגולת והסרת כל אחריות מעצמך בקשר לרצון להצליח. אם מראש מחליטים שבמצב כזה אין סיכוי להצליח, בוודאות לא נצליח. לעומת זאת בעבודה עצמית מתמדת (בעזרת טיפול תומך נכון), אפשר להצליח כמעט בכל דבר. חלק מהמשתתפים כאן אמרו לך שקודם טיפול פסיכולוגי ועבודה על הבטחון העצמי וחלק אמרו לך בדיוק ההיפך שקודם תרגול טכני. אני חושבת שאת צריכה לנסות בעצמך מה עוזר לך הכי טוב, כיוון שקומבינציה שנתנה מענה לאחד כאן תהיה בסתירה גמורה לשני. אבל העיצה הכי טובה שאוכל לתת לך זה פשוט להפסיק לפחד לנסות. חפשי לך טיפול טוב ובעל קבלות ולכי עליו. עשי את כל מה שהוא מציע ליישם אפילו אם זה קשה או מייגע ומשעמם. מנסיוני, כל כמה שהקושי בטיפול ובתרגול אחריו היה גדול ועצום, עדיין ותמיד זה היה רק רבע מהקושי להמשיך לגמגם, לחיות באופן מתמיד בחרדות ופחדים ולפספס את החיים. שיהיה לך המון המון המוני הצלחות.
קודם כל, את לאמגמגמת בגלל בטחון עצמי נמןך, פחדים וחרדות. את מגמגמת בגלל שכך המטען הגנטי שלך. הטריגר להתפרצות הגימגום משתנה מאדם לאדם, אצלי לדוגמה הטריגר היה שלקראת גיל חמש עשו לי ניתוח פוליפים ללא הרדמה... עד עכשיו אני זוכרת את הכאב הפתאומי הנורא, את הדם הרב שנזל לי מהפה ומילא את פי ואת האף כך שלא יכולתי לנשום אפילו. מיד אחרי הניתוח המזעזע הזה התחלתי להסתיר את הפה בשעת דיבור. הורי שלא הבינו מה קורה לי כל הזמן העירו לי שאוריד את היד מהפה... (זה לא היה בארץ- נולדתי באחת ממדינות מזרח אירופה). החרדות, הפחדים וחוסר הבטחון העצמי נובעים מהגימגום. תנסי לדמיין לעצמך מה היה קורה אם היית יודעת בוודאות שלא תגמגמי. האם גם אז היית סובלת מחוסר בטחון עצמי? אני מאמינה גדולה בשילוב של גופנפש. אני חושבת שכל טיפול טוב צריך להכיל את שני המרכיבים האלה (טיפול טכני ללמידת צורת דיבור שניתן ליישם אותה וטיפול נפשי) מכיוון שהגימגום בעצמו הוא שעטנז בלתי אפשרי של שני אלה. אסביר קצת יותר, נאמר לך כאן שאם מצב דיבור מסויים מלחיץ אותך, אין סיכוי להפעיל את הטכניקה במצב כזה. זו שאלת הביצה והתרנגולת והסרת כל אחריות מעצמך בקשר לרצון להצליח. אם מראש מחליטים שבמצב כזה אין סיכוי להצליח, בוודאות לא נצליח. לעומת זאת בעבודה עצמית מתמדת (בעזרת טיפול תומך נכון), אפשר להצליח כמעט בכל דבר. חלק מהמשתתפים כאן אמרו לך שקודם טיפול פסיכולוגי ועבודה על הבטחון העצמי וחלק אמרו לך בדיוק ההיפך שקודם תרגול טכני. אני חושבת שאת צריכה לנסות בעצמך מה עוזר לך הכי טוב, כיוון שקומבינציה שנתנה מענה לאחד כאן תהיה בסתירה גמורה לשני. אבל העיצה הכי טובה שאוכל לתת לך זה פשוט להפסיק לפחד לנסות. חפשי לך טיפול טוב ובעל קבלות ולכי עליו. עשי את כל מה שהוא מציע ליישם אפילו אם זה קשה או מייגע ומשעמם. מנסיוני, כל כמה שהקושי בטיפול ובתרגול אחריו היה גדול ועצום, עדיין ותמיד זה היה רק רבע מהקושי להמשיך לגמגם, לחיות באופן מתמיד בחרדות ופחדים ולפספס את החיים. שיהיה לך המון המון המוני הצלחות.
