חברות
רוצה לשתף אתכן במשהו על ליבי וזה מאוד קשה לי, אז החלטתי לכתוב בשם בדוי אני בן אדם שלא מתחבר בקלות. גם בגללי וגם בגלל הסביבה. כמו שערפילית כתבה כשלא מכירים אותה אנשים חושבים שהיא סנובית ופלצנית. אז גם עלי חושבים ככה. (ערפילית – תודה! אני חושבת שבזכותך אני כותבת עכשיו) בילדות היתה לי חברה טובה אחת. לאורך כל ילדותי בתקופות בהן התחברתי עם בנות נוספות, החברות תמיד הגיעו למצב שהן שונאות זו את זו, וכל אחת שואלת אותי על האחרת איך אני סובלת את ההיא ותמיד הן גרמו לי לכך שאצטרך לבחור אחת מהן. כלומר שאהיה חברה של אחת ולא אתחבר לשאר. כנראה שגם לי לא היה צורך ביותר.וכך תמיד נשארתי עם אותה חברת ילדות. כשהגענו לצבא, גיליתי שהחברה הטובה ההיא כבר לא "משדרת" באותו ראש שלי. הרגשתי שאני התבגרתי והיא נשארת ילדותית. הדברים שהעסיקו אותי לא עניינו אותה ולכן נוצר מצב שתמיד כשנפגשנו היינו מדברות עליה. כמו שאתן מבינות עם השנים שלאחר מכן, הקשר בינינו הלך ודעך. בזמן הלימודים שלאחר הצבא, התחברתי עם עוד מספר בנות, אבל לאחר סיום הלימודים כל אחת פנתה לגור באזור אחר בארץ. ועם המרחק השתנה גם סוג הקשר. הביקורים זו אצל זו הלכו והתמעטו. שיחות הטלפון פחתו. במקום העבודה לא הצלחתי למצוא מישהו/מישהי שיהפכו לחבר/ה קרוב/ה, עד למצב של ביקורים זה בבית של זה. החברוּת בעבודה היא על רקע של עמידה במסדרון עם "מה העניינים...מה נשמע..." וסיפורי אנקדוטה שונים שאינם אישיים. באחד ממקומות העבודה, היתה מישהי שאני חשבתי שהיא חברה שלי ובעיקר אני ביקרתי בביתה, אבל היא לא רצתה בי בתור חברה כיוון שקינאה בי מסיבות אישיות שלה. וכשהבנתי את זה, והבנתי למה היא לא מבקרת אצלי בבית, ניתקתי איתה את הקשר. מאז שהכרתי את בעלי, הוא החברה הטובה שלי. אבל הוא טיפוס מאוד שונה ממני. ולא תמיד המחשבות שלי ממש מעניינות אותו. יש לו את העולם שלו ואת הדברים שמעסיקים אותו. כשעבדתי – העבודה העסיקה אותי בבוקר והילדים שלי ממלאים את החוסר בחברות בצורה זו או אחרת בשעות שאחרי העבודה. עכשיו אני בחופשת לידה, ואני מרגישה נורא את הצורך הזה של קשר נשי. בעיקר בבוקר. כשכל בני המשפחה לא בבית. אז אני משוטטת בפורומים, מחפשת לי פורומים שמעניינים אותי, מחפשת נושאים להגיב אליהם, מחפשת חברה, ולא מוצאת. רוב אנשי הפורומים - לפחות זה הרושם שקיבלתי – גרים במרכז הארץ. אני גרה בצפון הארץ וכל מפגש חברתי מצריך נסיעה לא קצרה מבחינתי. זהו. רק רציתי לשפוך את הלב.
רוצה לשתף אתכן במשהו על ליבי וזה מאוד קשה לי, אז החלטתי לכתוב בשם בדוי אני בן אדם שלא מתחבר בקלות. גם בגללי וגם בגלל הסביבה. כמו שערפילית כתבה כשלא מכירים אותה אנשים חושבים שהיא סנובית ופלצנית. אז גם עלי חושבים ככה. (ערפילית – תודה! אני חושבת שבזכותך אני כותבת עכשיו) בילדות היתה לי חברה טובה אחת. לאורך כל ילדותי בתקופות בהן התחברתי עם בנות נוספות, החברות תמיד הגיעו למצב שהן שונאות זו את זו, וכל אחת שואלת אותי על האחרת איך אני סובלת את ההיא ותמיד הן גרמו לי לכך שאצטרך לבחור אחת מהן. כלומר שאהיה חברה של אחת ולא אתחבר לשאר. כנראה שגם לי לא היה צורך ביותר.וכך תמיד נשארתי עם אותה חברת ילדות. כשהגענו לצבא, גיליתי שהחברה הטובה ההיא כבר לא "משדרת" באותו ראש שלי. הרגשתי שאני התבגרתי והיא נשארת ילדותית. הדברים שהעסיקו אותי לא עניינו אותה ולכן נוצר מצב שתמיד כשנפגשנו היינו מדברות עליה. כמו שאתן מבינות עם השנים שלאחר מכן, הקשר בינינו הלך ודעך. בזמן הלימודים שלאחר הצבא, התחברתי עם עוד מספר בנות, אבל לאחר סיום הלימודים כל אחת פנתה לגור באזור אחר בארץ. ועם המרחק השתנה גם סוג הקשר. הביקורים זו אצל זו הלכו והתמעטו. שיחות הטלפון פחתו. במקום העבודה לא הצלחתי למצוא מישהו/מישהי שיהפכו לחבר/ה קרוב/ה, עד למצב של ביקורים זה בבית של זה. החברוּת בעבודה היא על רקע של עמידה במסדרון עם "מה העניינים...מה נשמע..." וסיפורי אנקדוטה שונים שאינם אישיים. באחד ממקומות העבודה, היתה מישהי שאני חשבתי שהיא חברה שלי ובעיקר אני ביקרתי בביתה, אבל היא לא רצתה בי בתור חברה כיוון שקינאה בי מסיבות אישיות שלה. וכשהבנתי את זה, והבנתי למה היא לא מבקרת אצלי בבית, ניתקתי איתה את הקשר. מאז שהכרתי את בעלי, הוא החברה הטובה שלי. אבל הוא טיפוס מאוד שונה ממני. ולא תמיד המחשבות שלי ממש מעניינות אותו. יש לו את העולם שלו ואת הדברים שמעסיקים אותו. כשעבדתי – העבודה העסיקה אותי בבוקר והילדים שלי ממלאים את החוסר בחברות בצורה זו או אחרת בשעות שאחרי העבודה. עכשיו אני בחופשת לידה, ואני מרגישה נורא את הצורך הזה של קשר נשי. בעיקר בבוקר. כשכל בני המשפחה לא בבית. אז אני משוטטת בפורומים, מחפשת לי פורומים שמעניינים אותי, מחפשת נושאים להגיב אליהם, מחפשת חברה, ולא מוצאת. רוב אנשי הפורומים - לפחות זה הרושם שקיבלתי – גרים במרכז הארץ. אני גרה בצפון הארץ וכל מפגש חברתי מצריך נסיעה לא קצרה מבחינתי. זהו. רק רציתי לשפוך את הלב.