אבח"י
Well-known member
החודש מלאו 17 שנה למותה של נעמי שמר. להלן רשימה שכתבתי עליה ובהקשרהּ כמה ימים אחרי מותה, ביוני 2004. ממי שקרא פעם את הרשימה הזאת אני מבקש לקרוא שוב, כי מאז הפירסום הראשון קצת שיכתבתי ו"הידקתי" אותה.
.
.
השרה והדליה והרינה
===============
.
היא היתה משוררת לגמרי לא רעה, ומלחינה לגמרי לא רעה, ובעיקר היה לה את הסִינרְגִיָה, את השלם הגדול מסכום חלקיו. פזמונאות היא אמנות התפר, בכך היתה גדולתה.
.
לגבי החומרים השיקריים האלה של "ההתיישבות העובדת" – שירי "ארץ ישראל האבודה והיפיפיה והנשכחת" – בטווח הארוך אני מאמין שהיא תִּזָּכֵר כמי שהיתה יותר קורבן מאשר נצלנית של הרגבים האלה, של אחיזת האוזניים שבבסיס ההתרוננויות של המיגזר הזה, שלפעמים מאוד צרם לי איך שהיא משחקת-אותה כוהנת שלו. האיכות האמנותית שלה מסירה מבחינתי כל ספק לגבי תום ליבה, ואסור גם לשכוח שמבחינתה מדובר היה גם בנעוריה האישיים, בכאילו בית הוריה, נוסטלגיה פרטית היא חולשה שאין אנושית, אף משוררית ממנה, גם כאשר המשורר משקר את עצמו, ואפשר תמיד להתעלם ולמצוא בשיריה הרבה ועוד פעם הרבה מהדבר האמיתי, העוצר נשימה.
.
בכל הנוגע למדינה הזאת ולעם הזה (העם היהודי) הפסטורליה הפמיניסטית שהיא זימררה היא שיקרית גם כאשר היא מסתמכת על התנ"ך. הזיית (שלא לומר מזימת) ה"בית קט עם גג אדום" זהה להזיית ה"תות שדה מרמת השרון" לא רק בגלל הצבע הזה, שהוא אגב דווקא הצבע של ה"שמאל".
.
ייפוי המציאוּת במכוּון זה משהו שכשלעצמו הוא החטא הכי כבד שיכול להיות בשירה, זוהי הגדרת הדמגוגיה – דוקטרינציה כאמנות... לצ'זבט לאותם "גדלו הילדים" על אותה האמא (האמא הפרטית שלה!) שבאה הנה יפה וצעירה, ואותו האבא (כנ"ל) שעל גבעה בנה לה בית... מיתולוגיה שכזאת... לשטוף את מוחו של הישראלי באמירה שההורים הפרטיים של ה"מיזמוראית" (הגדרה שלה) הם... ושעל כן "נועה" היא יורשת העצר הטבעית... אומרים שהיא הודתה במפורש בייפוי המציאות. קשה לי להאמין בכך, אולי היא אמרה משהו שעלול להתפרש כהודאה אבל כאמור אין לי ספק שהיא כתבה בתום-לב ורק שהחומרים שלה סובלים מבעיה של חוסר חיבור מהותי לאמת של ילידי הארץ. הנגיעה שלה בתמצית הקיום הישראלי, בגרעין האישיותי-חוויתי, היתה מיזערית למדי.
.
כנראה שלשיטתה היא היתה מחנכת, מאמנת, משווקת, מעודדת – שיר במובן צ'יר, צ'יר-לידֶר מצ'רמנת... סליחה, סליחה, אבל כבר די הרבה שנים אני קם מחר בבוקר עם שירים חדשים בלב, שירים שהולכים שפי, שחלילה לי "לשיר אותם בכוח" – מה פתאום לשיר בכוח, גם אם אכן, המילה הזאת "בכוח" מופיעה במקורותינו היהודיים בהקשרים דומים.
.
אבל אידיאולוגיה-בדיעבד זה לא ממש דמגוגיה אלא חולשה נפשית. ובכנרת-של-מעלה האויר מן הסתם "צלול כיין".
.
מחמת זיקנתי הייתי נוכח בהופעות הבכורה של "חורשת האקליפטוס". ב"בהאחזות הנח"ל בסיני" צָפיתי ממש באותה האחזות שעליה היא כתבה את הפזמון הזה ("נח"ל ים"), ביחד, תאמינו לי ביחד עם אותן "השׂרות והדליות והרינות". גם אני-הקטן התארחתי שם, ואני זוכר היטב את התעקמות אפי לנוכח השיקריוּת. האחזותה זאת של שמר עברה כל גבול בתלישותהּ, מבחינה אלטרואיסטית החומר האנושי של הנח"לאים באותה תקופה היה ירוּד מִשל הממוצע הצה"לי, ואני לא יודע אם מותר לי לגחך או שמחמת המעמד הקלאסי שהמיזמור הזה קיבל ("שירת רָבּים"!) אני צריך רק לבכות. ואיך היא מסיימת את ההתרגשנות הזאת: "אשר ראיתי בעיניי, במו עיניי, במו עיניי"...
.
לחינוך המוזיקלי שהקיבוצים בימי זוהרם נתנו לבניהם לא היה בסיס כספי. אז במקרה הטוב נרשם חוב: "ההתיישבות העובדת" הזאת, הגבירה בחוּם-ירוק הזאת, המדינה- זה-אני הזאת העמידה את בעלהּ המדינה- הסוכנות- ההסתדרות בפני עובדות, שזו תופעה שבהומור של שנות ה-50 תחילת ה-60 נקראה "שוּלמָן ישלם". עד שלבסוף, אחרי ובגלל שצאצאיה נחלו את הארץ היא הזדכּתה על השחיתוּת הזאת בדרך הנקראת "הסדר הקיבוצים".
.
אבל לא רק שיעורי נגינה סידרו להם המשועממים השוּלִיִים בהתנשאותם האבסורדית (חוסֵי מוסד סוציאלי – במקרה הטוב פלאחים – על תקן של אריסטוקרטיה... ). אני מתכוון בעיקר לאותה שלוות-נפש שאותם פליטי מזרח-אירופה בזזו-עירפדו לעצמם ולילדיהם הביולוגיים, ילדי כנרת-כנרת אכן היו סתוּרי שיער כמו דקלים שפלי צמרת, אבל רק בכאילו, כלומר הם היו רק כאילו תינוקות שובבים כי הם היו קודם-כל ובעיקר ילדי הרשות המבצעת ("אנו חברי מועצת העם"... ), שהרי הוריהם התנערו לא רק מפרנסתם אלא אף מגידולם, בדרך של ניעורם ל"בתי ילדים", כמו שכתוב בספרות הקלאסית על משפחות האצולה הפרבוסלאוויות-רוסיות, אז, שם, עוד לפני שה"אדומים" ירשו אותן...
.
וכך אירע שאותה בועת פסטורליה הצמיחה נטעים זרים, כן, נטעים זרים כמו למשל שירים על עונות השנה הקלאסיות ועל ים של שיבולים ושאר ירקות ההנדסה גנטית אלף לילה ולילה. העונות והירקות האלה הם תוצאה של זריעה בלב-ליבו של מימסד חממות הפלסטיק.
.
איכותם של כמה וכמה וכמה מהמיזמורים שלה מצמררת- מדהימה אותי עד היום. למשל הלחן שהיא כתבה ל"קומי צאי" של ביאליק בביצוע יהורם גאון, למשל "אחותי רוחמה" ("מור וקינמון") ששרו "הגששים", למשל "אם בשער יש אורח" בביצוע "הכל עובר חביבי". אבל הפזמון שנקרא "ירושלים של זהב"?? כמה מילידי הארץ באמת-באמת התרגשו ממנו, אי-פעם?!
.
היא תירגמה, כלומר דיבררה היטב את ברל וברסנס, אומרים שלפעמים תרגומיה עולים על המקור, אבל לא קשה לנחש מה שני הבועטים בביצים האלה היו אומרים על "הו רב חובל"...
.
אז למה היא תירגמה אותם? כי בממלכת המיזמורים ברל וברסנס היו הקונצנזוס, הבּשלטון, חברי המיטבחון המצומצם, וכיוון ש"ילדים זה שמחה" אז "חביבי לקק", לקק לא רק את "כל האותיות בדבש" – שגם את זה היא עשתה, ועוד איך, כאילו שהציונות היא דת – אלא גם את אשתו של ה"רב חובל", את "אשת ראש ענף צנזורה", כפי שכתב אותו ברסנס בתרגומו של נסים אלוני. ואם כבר לצטט מברסנס בתרגום אלוני אז איך אפשר שלא לנסות להגדיר את נעמי שמר כ"חצוצרת התהילה".
.
.
.
השרה והדליה והרינה
===============
.
היא היתה משוררת לגמרי לא רעה, ומלחינה לגמרי לא רעה, ובעיקר היה לה את הסִינרְגִיָה, את השלם הגדול מסכום חלקיו. פזמונאות היא אמנות התפר, בכך היתה גדולתה.
.
לגבי החומרים השיקריים האלה של "ההתיישבות העובדת" – שירי "ארץ ישראל האבודה והיפיפיה והנשכחת" – בטווח הארוך אני מאמין שהיא תִּזָּכֵר כמי שהיתה יותר קורבן מאשר נצלנית של הרגבים האלה, של אחיזת האוזניים שבבסיס ההתרוננויות של המיגזר הזה, שלפעמים מאוד צרם לי איך שהיא משחקת-אותה כוהנת שלו. האיכות האמנותית שלה מסירה מבחינתי כל ספק לגבי תום ליבה, ואסור גם לשכוח שמבחינתה מדובר היה גם בנעוריה האישיים, בכאילו בית הוריה, נוסטלגיה פרטית היא חולשה שאין אנושית, אף משוררית ממנה, גם כאשר המשורר משקר את עצמו, ואפשר תמיד להתעלם ולמצוא בשיריה הרבה ועוד פעם הרבה מהדבר האמיתי, העוצר נשימה.
.
בכל הנוגע למדינה הזאת ולעם הזה (העם היהודי) הפסטורליה הפמיניסטית שהיא זימררה היא שיקרית גם כאשר היא מסתמכת על התנ"ך. הזיית (שלא לומר מזימת) ה"בית קט עם גג אדום" זהה להזיית ה"תות שדה מרמת השרון" לא רק בגלל הצבע הזה, שהוא אגב דווקא הצבע של ה"שמאל".
.
ייפוי המציאוּת במכוּון זה משהו שכשלעצמו הוא החטא הכי כבד שיכול להיות בשירה, זוהי הגדרת הדמגוגיה – דוקטרינציה כאמנות... לצ'זבט לאותם "גדלו הילדים" על אותה האמא (האמא הפרטית שלה!) שבאה הנה יפה וצעירה, ואותו האבא (כנ"ל) שעל גבעה בנה לה בית... מיתולוגיה שכזאת... לשטוף את מוחו של הישראלי באמירה שההורים הפרטיים של ה"מיזמוראית" (הגדרה שלה) הם... ושעל כן "נועה" היא יורשת העצר הטבעית... אומרים שהיא הודתה במפורש בייפוי המציאות. קשה לי להאמין בכך, אולי היא אמרה משהו שעלול להתפרש כהודאה אבל כאמור אין לי ספק שהיא כתבה בתום-לב ורק שהחומרים שלה סובלים מבעיה של חוסר חיבור מהותי לאמת של ילידי הארץ. הנגיעה שלה בתמצית הקיום הישראלי, בגרעין האישיותי-חוויתי, היתה מיזערית למדי.
.
כנראה שלשיטתה היא היתה מחנכת, מאמנת, משווקת, מעודדת – שיר במובן צ'יר, צ'יר-לידֶר מצ'רמנת... סליחה, סליחה, אבל כבר די הרבה שנים אני קם מחר בבוקר עם שירים חדשים בלב, שירים שהולכים שפי, שחלילה לי "לשיר אותם בכוח" – מה פתאום לשיר בכוח, גם אם אכן, המילה הזאת "בכוח" מופיעה במקורותינו היהודיים בהקשרים דומים.
.
אבל אידיאולוגיה-בדיעבד זה לא ממש דמגוגיה אלא חולשה נפשית. ובכנרת-של-מעלה האויר מן הסתם "צלול כיין".
.
מחמת זיקנתי הייתי נוכח בהופעות הבכורה של "חורשת האקליפטוס". ב"בהאחזות הנח"ל בסיני" צָפיתי ממש באותה האחזות שעליה היא כתבה את הפזמון הזה ("נח"ל ים"), ביחד, תאמינו לי ביחד עם אותן "השׂרות והדליות והרינות". גם אני-הקטן התארחתי שם, ואני זוכר היטב את התעקמות אפי לנוכח השיקריוּת. האחזותה זאת של שמר עברה כל גבול בתלישותהּ, מבחינה אלטרואיסטית החומר האנושי של הנח"לאים באותה תקופה היה ירוּד מִשל הממוצע הצה"לי, ואני לא יודע אם מותר לי לגחך או שמחמת המעמד הקלאסי שהמיזמור הזה קיבל ("שירת רָבּים"!) אני צריך רק לבכות. ואיך היא מסיימת את ההתרגשנות הזאת: "אשר ראיתי בעיניי, במו עיניי, במו עיניי"...
.
לחינוך המוזיקלי שהקיבוצים בימי זוהרם נתנו לבניהם לא היה בסיס כספי. אז במקרה הטוב נרשם חוב: "ההתיישבות העובדת" הזאת, הגבירה בחוּם-ירוק הזאת, המדינה- זה-אני הזאת העמידה את בעלהּ המדינה- הסוכנות- ההסתדרות בפני עובדות, שזו תופעה שבהומור של שנות ה-50 תחילת ה-60 נקראה "שוּלמָן ישלם". עד שלבסוף, אחרי ובגלל שצאצאיה נחלו את הארץ היא הזדכּתה על השחיתוּת הזאת בדרך הנקראת "הסדר הקיבוצים".
.
אבל לא רק שיעורי נגינה סידרו להם המשועממים השוּלִיִים בהתנשאותם האבסורדית (חוסֵי מוסד סוציאלי – במקרה הטוב פלאחים – על תקן של אריסטוקרטיה... ). אני מתכוון בעיקר לאותה שלוות-נפש שאותם פליטי מזרח-אירופה בזזו-עירפדו לעצמם ולילדיהם הביולוגיים, ילדי כנרת-כנרת אכן היו סתוּרי שיער כמו דקלים שפלי צמרת, אבל רק בכאילו, כלומר הם היו רק כאילו תינוקות שובבים כי הם היו קודם-כל ובעיקר ילדי הרשות המבצעת ("אנו חברי מועצת העם"... ), שהרי הוריהם התנערו לא רק מפרנסתם אלא אף מגידולם, בדרך של ניעורם ל"בתי ילדים", כמו שכתוב בספרות הקלאסית על משפחות האצולה הפרבוסלאוויות-רוסיות, אז, שם, עוד לפני שה"אדומים" ירשו אותן...
.
וכך אירע שאותה בועת פסטורליה הצמיחה נטעים זרים, כן, נטעים זרים כמו למשל שירים על עונות השנה הקלאסיות ועל ים של שיבולים ושאר ירקות ההנדסה גנטית אלף לילה ולילה. העונות והירקות האלה הם תוצאה של זריעה בלב-ליבו של מימסד חממות הפלסטיק.
.
איכותם של כמה וכמה וכמה מהמיזמורים שלה מצמררת- מדהימה אותי עד היום. למשל הלחן שהיא כתבה ל"קומי צאי" של ביאליק בביצוע יהורם גאון, למשל "אחותי רוחמה" ("מור וקינמון") ששרו "הגששים", למשל "אם בשער יש אורח" בביצוע "הכל עובר חביבי". אבל הפזמון שנקרא "ירושלים של זהב"?? כמה מילידי הארץ באמת-באמת התרגשו ממנו, אי-פעם?!
.
היא תירגמה, כלומר דיבררה היטב את ברל וברסנס, אומרים שלפעמים תרגומיה עולים על המקור, אבל לא קשה לנחש מה שני הבועטים בביצים האלה היו אומרים על "הו רב חובל"...
.
אז למה היא תירגמה אותם? כי בממלכת המיזמורים ברל וברסנס היו הקונצנזוס, הבּשלטון, חברי המיטבחון המצומצם, וכיוון ש"ילדים זה שמחה" אז "חביבי לקק", לקק לא רק את "כל האותיות בדבש" – שגם את זה היא עשתה, ועוד איך, כאילו שהציונות היא דת – אלא גם את אשתו של ה"רב חובל", את "אשת ראש ענף צנזורה", כפי שכתב אותו ברסנס בתרגומו של נסים אלוני. ואם כבר לצטט מברסנס בתרגום אלוני אז איך אפשר שלא לנסות להגדיר את נעמי שמר כ"חצוצרת התהילה".
.
