אתמול לא הצלחתי להעלות את חלקו השני של המאמר, הנה הוא עכשיו.
"מלאו אסמינו בר, ויקבינו יין, בתינו הומים, הומים מתינוקות, ובהמתנו פורה"... אפשר בנקל לטעות ולייחס את המילים האלה לשמר, כי היא לא התקוממה ואפילו די זרמה עם הטירוף הבַּכְּחנַאלי הזה, הטוען למשהו כמו קץ ההיסטוריה היהודית, כי היא מתגלגלת לנוצרית, שהרי המשיח כבר כאן.
.
מבין המשת"פים של תועבת ההתלקקות עם הציונות המפא"יניקית-בטחוניסטית, המיזמוראית הנדונה היתה הכי מוכשרת אבל לגמרי לא היחידה, וחלק מסוגיית נעמי שמר הוא חסך במיצלול ייחודי, בטביעות האצבעות האישיות שיש בלחניהם של כל אחד מהמלחינים הבולטים מהדור שאחריה – מתי כספי, יוני רכטר, זילבר, סנדרסון, ועוד. גם כשמאזינים לשיריו של יאיר רוזנבלום – שגם הם נחשבים ל"ארץ ישראל היפה" – אפשר בקלות לזהות את המלחין מבלי לדעת מראש. וזה נכון גם בהשוואת תמלילים (מאיר אריאל, רוטבליט, יעקב גלעד, קובי אוז, שוב סנדרסון... ). אין בה לא מוּבהקוּת ולא זכויות ראשונים, המיזמורים שלה הם לפעמים קצת פסאודו-רחל, לפעמים קצת-הרבה פסאודו-אלתרמן, ואת החריש המוזיקלי עשו ארגוב ו-וילנסקי וזעירא ועוד, כלומר את "אני גיטרה" היא כתבה כאילו על מישהו אחר אבל בעיניי ה"מיזמור" המחונן- מכל- בחינה הזה הוא בעצם על עצמה.
.
במיזמורהּ "אהבת פועלי הבנין" היא כותבת: "אתְ אולי קטנה/ אבל כתפנו איתנה/ וכל חיוך שלךְ אצלנו חג". ואכן אצלנו ואצל הורינו, פועלי הבנין התל-אביביים והחיפאים, בִּתָּם של חוסי המוסד הסוציאלי קירְיירָה חג, יום יום חג.
.
ואם כבר המשל הזה על פועלי הבנין אז למה שלא אמשיך ואעשה ממנו פיגוּם לאמירת האמת, כי הרי האמת היא שכתפנו היתה איתנה רק בראשלה, בפנטזיות הלונה-גל שבהן היא קוּלחה, והמעשה שהיה כך היה: זאת שנועדה להיות ה"מקשטת בשבילנו את הנוף"/ נפלו עלינו קישוטיה עד שנפלנו, "מגובה המנוף".
