חג פסח שמח וכשר

י ו ר ם 7 · 14/4/14

חג פסח שמח וכשר

u r i el · 14/4/14

ידעתי וחיכיתי ....

ידעתי שאם מישהו כאן ישלח הודעת ברכת חג שמח - זה תהיה אתה.
ההתאפקתי מאד שלא להקדים אותך.
למרות שיש לך ״בטן מלאה״ עלי ולי יש ביקורת עליך - אינני יכול להתעלם מנפשך העדינה, במובן זה אין מקומך דווקא כאן.
חג שמח לך ולכל החוגגים.

י ו ר ם 7 · 14/4/14

אני לא יודע על מה אתה מדבר, בבקשה תסמס לי

אחרי החג ,אתה יודע שגם הצדיקים טועים נקודה.
כמובן שאני מחבב אותך או כך נדמה לי וזה שאתה והמורה שוחחתם לא פעם אחת אומר דרשני

אלי כ ה ן · 16/4/14

גם אני לא יודע על מה אתה מדבר...

למה שליורם תהיה בטן מלאה עליך? המירב שזכור לי בין שניכם, זה ויכוחים סטנדרטיים לגיטימיים, שבאופן טבעי קיימים תמיד בקרב חברי הפורום, ותמיד יהיו, וראוי שיהיו...
גם לא ברור לי למה לדעתך אין כאן מקום לבעלי נפש עדינה. אם אכן כך, אז מה *אתה* עושה כאן?

גם אני מאחל חג שמח, לך, וליורם, ולכל מי שחוגג את החג. אגב, שמתי לב שגם אתה הקפדת לסייג את הברכה "לכל החוגגים". אז אם במקרה גולשים כאן בפורום כאלה שלא חוגגים, או אולי אפילו לא-יהודים, אז נאחל להם לילה טוב, חלומות פז, רוגע ושלוה. על כל פנים, אם באמת יש כאן גולשים לא יהודים (בין ערבים, בין רוסים, וכד'), אז מה דעתכם לתת צילצול, לפחות שנדע שאתם קיימים... (אני יודע לפחות על אחד כזה שהיה כאן, מיוצאי חבר העמים, אבל מאז הוא כבר הספיק להתגייר).

u r i el · 16/4/14

אלי כ ה ן · 16/4/14

בקיאותך בכתביו של יורם צור מעוררת השתאות

u r i el · 16/4/14

יש לי הצעה.

אולי תשתף אותי באיזה וורט יפה לישיבה סביב שולחן הפסח. אין כל הכרח שינדוף ממנו בהכרח ריח ליבוביציאני חריף ( הגם שאין כל פסול בכך, כמובן ) אולם חשוב לי שהדברים יביעו רעיון יפה, אולי עמוק, אולי "סתם" איזה לימוד מעשיר ובלבד שיהיה קשור לפסח ולמסורת ישראל.

מה'ת'אומר ?

אלי כ ה ן · 17/4/14

מה, שוב משפחתך-הדתית הפילה עליך תיק-דבר-תורה?

אני הייתי מתמקד בזה ששמו של משה לא מוזכר בהגדה. אני סומך עליך שתדע לפתח את זה בכיוון הרצוי, שבו תתגלה הרמוניה מלאה בין התפיסה הדתית הקלאסית לבין התפיסה הדתית האנטי-אנתרופומורפיסטית של ליבוביץ.

u r i el · 17/4/14

א. עלי לא מפילים שום תיק.

ב. הנושא ידוע ונדוש וההגדה עצמה מתייחסת אליו.
ג. כל כוונתי הייתה לנסות שוב להגיש מסכת חמצן לפורום הגווע.
ד. תודה.

י ו ר ם 7 · 17/4/14

מרגיש "חירות" או שנדמה לך שאתה בחופש

הפורום הוא טיפה קטנה חסרת חשיבות בהקשר של המורה
אבל עדיין טיפה ובבקשה לא לזלזל בטיפה אחת קטנה אולי יש כאן זרע גדול.

iricky · 17/4/14

הנה קבל שני וורטים חדישים לחג

אחד של בחור בשם מנחם נאבת שכתב את זה בעמוד הפייסבוק שלו. השני של מיודענו ליאור טל שפתח זה עתה בלוג חדש (שיהיה בהצלחה). אפשר להתחיל לדסקס אותם, לטוב ולרע. השורה התחתונה - כל אחד יכול לדלות מהחג הזה מה שבא לו, ממש הפקר. העיקר שמסיימים ב"פסח כשר ושמח" אצל הדתיים, או סתם שמח אצל הכופרים.

1) מנחם נאבת
"שני אלמנטים סותרים לכאורה מסמלים את הגאולה בליל הסדר. הראשון הוא המצה. המצה היא העדר החימוץ, הסמל של החיפזון, של הלחץ, של חוסר הזמן, של הטירדה וחוסר המנוחה המאפיינת את היציאה לחירות. האלמנט השני הוא ההסיבה. ההסיבה מסמלת את הנירוואנה, את השלווה הסטואית, מנוחת הנפש, את החירות של המנוחה. שני האלמנטים הללו לכאורה סותרים זה את זה ובכל זאת רובצים הם זה עם זה. המצה נאכלת בהסיבה.
משום שגאולה שתכליתה היא החלטיות מוגמרת, עולם סטטי, חד גוני, 'ללא זכות וללא חובה', היא גאולה צורמת. ובעצם, היא גאולה חסרה. לחשוב ששלמות באה לידי ביטוי כאשר המציאות רדומה זאת חשיבה בוסרית. גאולה של 'ניצחון הטובים' איננה גאולה, היא דיכוי. דיכוי הנפש, דיכוי הרוח, הפיכת ההוויה לריקה. השלווה של הגאולה, המנוחה והתחושה של גאולה יכולים להתגשם אך ורק כאשר הם חדורים בהוויה 'טרודה', הוויה שתמיד רוצה להספיק עוד, הוויה החשה בתחושה ששום דבר עדיין לא נגמר, שאי אפשר לבזבז זמן. רק הוויה המבקשת לחיות, לחיות את החיים, להתפתל עמן, לסעור בסערותיה, רק היא יכולה להיות הוויה של גאולה. גאולת מצרים היא גאולה של סופה, של סערה, ואות היא למושג הגאולה. נירוואנה שותקת איננה גאולה אלא מחיקה. גאולה אמיתית היא בהתמודדות חיה, בסער ובגעש של החיים.
'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' כאשר תופנם הוויה זו של גאולה. המלחמות אינן אלא הרצון לשלטון, להעצמה, להפוך צד אחד לגדול יותר מן השני, ל'נכון' יותר מן השני. הן נובעות מן הניסיון לקבוע באופן החלטי את ה'אני ואפסי עוד' של הגאולה האוטופית. לקבוע בכוח שרק ככה ולא אחרת.
פרדוכס המצה וההסיבה הוא פרדוכס הגאולה עצמה, המלחמה והשלום. משום שהשלום הוא פרדוכסלי כמו גם המלחמה. הרצון של המלחמה הוא להפוך את הכל בכדי ליצור סדר 'אמיתי'. להילחם באויב בכדי לנצחו, לדכא את האחר בכדי להשליט את הטוב. וזאת איננה אלא מלחמה, חורבן. ואילו השלום, שפרדוכס זה מובלע גם בתוכו אולם בשינוי כיוונים מוחלט, מעוניין בהפסקת המלחמה בכדי לתת מקום לאחר, בכדי להעניק אפשרות למי שאינו כמוני להיות בצדק. להיגאל הרי זה להיות בוגר, להיות בוגר הרי זה להבין מורכבות, עולם של גוונים, של דו משמעות, של אפשרויות, ולהכיל אותו, לקדם אותו בברכה. האחדות שבשלום היא אחדות של כבוד, היא לא אחדות של זהות אלא אחדות שבה כולם חולקים כבוד לזולת, להיותו של הזולת שונה. לדון את האדם לכף זכות, לראות את העולם באור חיובי.
ובסופו של דבר גאולת האדם תלויה בגאולה שהוא מעניק לזולת. כאשר האדם דן את חברו לכף זכות, אזי הוא דן את עצמו לכף זכות, משום שבמידה שאדם מודד מודדין לו. בעל לשון הרע מנקז את הרע אליו, עין רעה, אבל בעל הגאולה, זה המכבד את זולתו, גואל את עצמו. זה הוא אפוא שילוב הידיים האמיץ שבין מצה להסיבה.
פסח כשר ושמח!"

2)ליאור טל
[URL]http://www.lior-t.blogspot.co.il/2014/04/blog-post[/URL]_13.html#more

iricky · 17/4/14

בקישור של ליאור יש להקליק על "דף הבית"

u r i el · 18/4/14

תודה.

לא אהבתי את מנחם נאבת. תחילת הדברים, בעצם הצבת זה מול זה את שני האלמנטים מצה והסיבה יוצרת צפיה למשהו הרבה יותר הרמוני וזורם מאשר ההמשך המאולץ לטעמי. נראה שמנחם נאבת העמיס על שני האלמנטים הללו חומרים שמעסיקים אותו גם מבלי שהם שייכים זה לזה ו/או לסתירה לכאורה שעליה הצביע.
ליאור טל זורם הרבה יותר והדברים נקשרים זה לזה. הוא גם הרבה יותר "מסורתי" בדבריו, לא פומפוזי, גם אם מסתתר מאחוריהם מסר פוליטי עכשווי. כמובן, למרות שהדברים מתובלים ביהדות מסורתית יש גם ( אולי ) קריצה לעבר ליבוביץ שלא יסכים כנראה לדברים היפים שהביא מביאליק : " "גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה". דברים אלו חדשים לי, יפה שלמדתי אותם דרך תגובתך אם כי ניתן להתווכח האם מאמר זה אכן עומד במבחן המציאות.
בזכות ציטוט זה הגעתי למאמר "הלכה ואגדה" של ביאליק שהוא האנטיתזה הליבוביציאנית במיטבה לפחות על פי הפתיח המרשים :
" להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף, מעשה; וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבֹשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד – שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש."
נהדר.

iricky · 18/4/14

כן, גם אני לא אוהב את נאבת

עם הפומפוזיות שלו, אף כי הוא מתנסח בבהירות וברהיטות, וגם אם ניכר מהדברים שהוא כותב שיש בו אלמנטים ליבוביציאניים רבים. אבל אתה צודק שהוא משעבד את הטקסט לרעיונות שלו אפילו עד כדי סילופו. זה ממש מגוחך בעיני לדלות מהפסח הטפה לשלום כשכל האירוע של שעבוד מצרים ויציאת מצרים הוא אלים בצורה קיצונית ונוטף דם, הרבה דם, תרתי משמע.

אבל אני גם לא אוהב את ליאור, שמשעבד את הטקסט לצרכים שלו. הוא אמנם אינו מסלף את הטקסט אבל מאוד סלקטיבי בציטוטים שלו. כל הפואנטה של הפסח היא יציאה מעבדות לחירות- חג החירות, מעבדות לבשר ודם לחירות של עבודת השם, ואילו ליאור מעמידו רק על ההתיחסות לזר ולחלש. אם מתיחסים אל הטקסט כולו אי אפשר להמנע מן המסקנה שהטקסט הזה הוא דתי ולא סוציאלי-מוסרי, אף על פי שקיים בו גם ההיבט הזה, אבל זהו רק אחד ההיבטים ולא המרכזי שבהם.

מעניין במיוחד הוא באמת הציטוט מביאליק. לא הבנתי על יסוד מה קבעת שליבוביץ לא יסכים כנראה עם הביאליק המצוטט ע"י ליאור, שהרי בפסוק זה מעמיד ביאליק את ההלכה כעיקר וכתכלית, ואת האגדה רק כאמצעי המביא אליה, ואגדה ללא הלכה אוננית היא וסופה בטלה. דומני שליבוביץ היה דווקא מצדד בדברים האלה.
אבל בניגוד גמור לביאליק הזה, עומד הביאליק שאתה מביא, שבו הוא מהלל ומשבח את האגדה ואילו ההלכה מצטיירת בפנים זועפות וחמוצות. מעניינת במיוחד ההשואה שעורך ביאליק בין ההלכה לקליפה, המעוררת אסוציאציה עזה ביותר עם הקליפה של ליבוביץ (אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה).
והנה תמוה שליאור בחר להביא דווקא את הביאליק המשבח את ההלכה ולא את הביאליק שלך. זאת על אף שביאליק עצמו לא קיבל עליו את ההלכה, ומפעלו התורני הגדול איננו עוסק כלל בהלכה אלא באגדה דווקא (ספר האגדה). התמיהה גוברת עוד יותר לנוכח העובדה שליאור עצמו אף הוא אינו מקבל עליו את ההלכה, ומה טעם ראה דווקא בביאליק ההוא? טוב, זה ברור. הוא ביקש את ביאליק כתנא דמסייע לטענתו (של ליאור) ש"ניצחונם של חכמי הסיפור על זקני ההלכה לא נבע מכך שהתרבות היהודית מעדיפה סיפורים על עשייה, אלא נעוצה בכך שסיפור טוב מוליד גם עשייה רחבה ומשמעותית". אבל מה מוזר לשמוע טענה כזאת ממי שרואה דווקא בסיפור (=בטקסט) את העיקר ואין לו שום עניין בעשייה (הדתית), ומוזר לא פחות שהוא נשען על מי שנהג בדיוק כמוהו. הסתירה בין דבריו של ביאליק לבין עולם המעשה שלו ושל ליאור כאחד אינה מטרידה כנראה את ליאור. בפועל, במעשה, הוא דוחה את דברי ביאליק שאגדה ללא הלכה אוננית היא וסופה בטלה, אבל זה אינו מונע ממנו להשען דווקא על הביאליק הזה. זה סיפור טוב מכדי לפספס אותו.

u r i el · 18/4/14

ביאליק וליבוביץ.

אם לשפוט ע"פ המאמר "הלכה ואגדה" של ביאליק הרי שלאורכו מסתמנת המגמה לכרוך את שתיהן יחד כמקשה אחת, למרות שהאחת חופשית ומזמרת והאחרת משועבדת, נוקשה ומשפטית. אעפ"כ מסתיים המאמר בקריאה "בואו והעמידו עלינו מצוות" - יתכן שביאליק חש את התרופפות עולם ההלכה כנגד פריחת הלשון והספרות ( אם כי הוא מלין על ספרות זו שהיא דלה ורדודה ), למרות שלעתים נדמה לי שלבו חרד לגורלה של הספרות, למשל באמירות כגון : "...ריקה היא כמצולה שאין בה דגים...". וצריך עיון מה הרקע התרבותי שבו היה ביאליק נתון כאשר פרסם דברים אלה. אם לשפוט הלכה למעשה, נדמה לי שבאורח חייו של ביאליק הבוגר הוא הכריע חד משמעית לטובת האגדה בעוד שליבוביץ שמש דוגמה למי שמכריע לטובת ההלכה ותהא האגדה אשר תהא, או לא תהא כלל - כי זו ההלכה היא התגלמותה של היהדות. במובן זה ניסוחיו של ביאליק נוטים לדעתי לצד האגדה שכלפיה הטרמינולוגיה היא "פנים שוחקות" ואילו להלכה "פנים זועפות".
נראה לי מעניין לקרוא את המאמר במלואו למרות אורכו. ביאליק היה נתון אותם ימים וודאי בסערת נפש ולא כל כך ברור לי בינתיים איך מתיישב סופו של המאמר עם אורח החיים שלו למעשה. כאמור, צריך עיון.

קרא כאן.

נ.ב.
ראיית ההלכה ככרוכה כמקשה אחת עם הנארטיב היא - כידוע - הושמעה על ידי בפורום לא אחת. התגלמותה של היהדות היא לפיכך - לדעתי - השילוב הצמוד של השתיים.

u r i el · 18/4/14

תיקון : משועבדת צ.ל. משעבדת.

iricky · 18/4/14

אכן, אכן

"הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת ארץ, חבת שפה, חבת ספרות – מה מחירה של חבה אוירית?

חבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.

יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית. "

אלי כ ה ן · 18/4/14

תקן תחביר: "ראית ההלכה...היא כידוע הושמעה..."

המילה "היא" - הרסנית (בהיותה מנוגדת לכללי התחביר העברי), בעוד שמיקומה של המילה "כידוע" - טעון תיקון אף הוא. הייתי מנסח כך: "כידוע, ראיית ההלכה ככרוכה כמקשה אחת עם הנארטיב, הושמעה...". אגב, הייתי ממליץ גם להחליף את "ככרוכה" עם "כרוכה" (או להחליף את "כמקשה" עם "בתור מקשה") , אבל זה כבר לא ממש חובה - אלא המלצה בלבד (אשר כמובן מיועדת למנוע צמידות של שתי מלים רצופות המתחילות עם כ' השימוש).

לגופו של עניין: ראיית הנארטיב - כפילוסופיה החזלית של ההלכה, בד בבד עם ההמלצה החמה שלא לערבב - בין ההלכה - לבין הפילוסופיה שלה (כמו גם בין כל תחום-תָּחוּם לבין הפילוסופיה שלו), הושמעה על ידיי בפורום לא אחת. התגלמותה של היהדות - לפחות אליבא דליבוביץ - היא לפיכך בהלכה לבדה, אלא שלהלכה עצמה - יש פילוסופיה (כמו שלאמנות יש פילוסופיה וכמו שלמדע יש פילוסופיה וכו' וכו'), בעוד אשר ליבוביץ וחז"ל נחלקים רק לגבי הפילוסופיה של ההלכה - לא לגבי ההלכה עצמה - אשר (כאמור) רק בה מתגלמת היהדות (לפחות אליבא דליבוביץ). אמור מעתה: לליבוביץ לא תהיה שום בעייה עקרונית להוסיף ולטעון, שאין שום מחלוקת בינו לבין חז"ל באשר לשאלת אופי התגלמותה של היהדות.

u r i el · 20/4/14

לא. ולגופו של עניין -

לא הסכמתי אתך אז, לא מסכים אתך היום ולא אסכים אתך מחר.

עוד לפני כל דיון, או ברור, או חקירה, כבר מבחינה סמנטית - עצם השימוש במילים כגון : ׳הלכה׳ או ׳מצווה׳ או ׳חוק׳, 'פקודה', 'הוראה', 'הנחיה' וכיוצ״ב, מחייב בהכרח מיניה וביה לכידות הרמטית עם נארטיב. כבר ברמה האלמנטרית ביותר, אינך יכול להגדיר מילים אלה ללא נארטיב. אין מחוקק או מצווה ללא נרטיב ואין מצֻווים או מקיימי חוק או הלכה ללא נרטיב. אולי רק חוקי המתמטיקה חקוקים על ״לוחות השמים״ ללא נרטיב.

השימוש במילה 'פילוסופיה' לעינינו זר ומיותר. הפילוסופיה חיצונית לעניין, והיא איננה אלא שעשוע אינטלקטואלי של אקדמאים. לחכמים היה בראש רק עניין אחר - לעבוד את ה'.

חבל על זמנך מולי בנדון - רד מזה.

ובאשר לניסוח של אותו משפט - אכן, כבר כשקראתי אותו מיד לאחר ההקלדה חשתי שהוא לא ״יושב״ טוב אבל התעצלתי להתעסק אתו, והעדפתי לנצל את הזמן עד לכניסת השבת לכיסוח הדשא ואפיית עוגת תפוחי-עץ עם שברי אגוזים.

אלי כ ה ן · 20/4/14

לא מה?

לא ביקשתי שתסכים איתי. רק ציינתי, שכשם שהושמעה דעתך (על הנרטיב של ההלכה) - כך הושמעה גם ביקורתי על דעתך הנ"ל. במילים אחרות: רמזתי לך, כי כשם שאתה רשאי בכל עת להזכיר את דעתך הנ"ל, ככה גם אני רשאי לשוב ולהזכיר בכל עת את ביקורתי על דעתך הנ"ל - במיוחד בכל עת שאתה שב ומזכיר את דעתך הנ"ל.

לגבי המלצתך שאחמול על זמני מולך בנדון ושארד מזה. גם אני ממליץ לך: חבל על זמנך מולי בנדון, אבל - בשונה ממך - לי דווקא אין שום בעייה עקרונית אם לא תרד מזה, כי ממילא גם אני לא ארד מביקורתי על דעתך הנ"ל כל אימת שתזכיר אותה.

לגופו של ענין: אני הקפדתי להשתמש במונח "הלכה", לא במונח "פקודה/הוראה/הנחיה", ככה שנשמט הבסיס של רמיזתך שכביכול ליבוביץ כפוי לקבל את הנרטיב של חז"ל על ההלכה.

לגבי טענתך שהשימוש במילה פילוסופיה הוא "זר": רק אני מוסמך לקבוע מה מיותר במילים שבהן אני משתמש (כשם שרק אתה מוסמך לקבוע מה מיותר במילים שבהן אתה משתמש).

לגבי טענתך שהשימוש במילה פילוסופיה הוא "זר", ושהפילוסופיה "חיצונית לענין": זר ביחס אל מה? וחיצונית לאיזה ענין? הרי לא דיברתי אליך מנקודת מבטם של חכמי ישראל שראו בפילוסופיה זמורת כרם זר וחוכמה חיצונית, אלא דיברתי אליך מנקודת מבטו של פילוסוף. אז כפילוסוף אני אומר לך, שלכל תחום ישנה הפילוסופיה שלו. כעת, אם בשלב הזה תבוא ותטען, שהפילוסופיה של ההלכה זרה וחיצונית להלכה - באותה מידה שהפילוסופיה של האמנות זרה וחיצונית לאמנות - ושהפילוסופיה של המדע זרה וחיצונית למדע, אז לא תהיה לי בעייה עקרונית לקבל זאת, אבל זה עדין לא מערער את העובדה, שלכל לכל תחום ישנה הפילוסופיה שלו: ישנה הפילוסופיה של האמנות, וישנה הפילוסופיה של המדע, וישנה הפילוסופיה של ההלכה. זאת עובדה.

ועובדה נוספת: הנרטיב החזלי של ההלכה, הוא הפילוסופיה החזלית של ההלכה. גם את זה אני אומר לך מנקודת מבט של פילוסוף, לאו דווקא מנקודת מבטם של חכמי ישראל. אמור מעתה: גם אם נניח (כטענתך) שכל חכמי ישראל מערבבים בין ההלכה לבין הנרטיב שלה - עד כדי ראיית ההלכה והנרטיב שלה כמקשה אחת, זה עדין אומר רק, שהם מערבבים בין ההלכה לבין הפילוסופיה החזלית שלה - אבל זה עדין לא מחייב את ליבוביץ לערבב גם הוא בין ההלכה לבין הפילוסופיה החזלית שלה - כלומר בין ההלכה לבין הנרטיב החזלי שלה. ליבוביץ אף יוסיף ויטען, שהמחלוקת היחידה שבינו לבין חז"ל היא רק לגבי הפילוסופיה של ההלכה - אבל לא לגבי ההלכה עצמה. לכן הוא גם יוכל להוסיף ולטעון, שגם אין מחלוקת בינו לבין חז"ל לגבי טיבה של היהדות - ובלבד שמקבלים את הגדרתו של ליבוביץ ליהדות: יהדות=הלכה. אגב: גם אין מחלוקת בין ליבוביץ לחז"ל לגבי הגדרת המונח "יהדות": לא תמצא אצל חכמי ישראל משהו שמתנגש עם ההגדרה הנ"ל של ליבוביץ, הואיל וכשהמונח "יהדות" מוזכר אצל חכמי ישראל (כגון בשו"ע ועוד) - הוא מוזכר בהקשר של ההלכה - לא בהקשר של הנרטיב של ההלכה.

חג פסח שמח וכשר

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member

New member