חדשה פה... ושאלה או הצעה לדיון 
קודם כל שלום לכולם ממש שמחתי לדלות את הפורום הזה, כבר המון זמן אני תוהה אם הוא יופיע או לא, ועוד יותר שמחתי כשראיתי שיהיה סרט לנסיך כספיאן, שזה נראה לי הספר האהוב עלי בסדרה. ועכשיו למשהו שרציתי להגיד ולשמוע את דעתכם, אבקש שתתיחסו ברצינות למה שאני אומרת ולא תזרקו עלי עגבניות רקובות (אם כבר אז בשלות) לארחונה קראתי את הספרים שוב, אחרי הרבה מאודג שנים שלא נגעתי בהם, כמובן שזה היה מעניין לגלות את הנצרות שנמצאת שם בכל מילה כמעט, וכן את הגזענות, השוביניזם, ושאר ירקות שמאפיינים את ק.ס לואיס, שאם כל אהבתי לסדרה, קשה להכחישם. אבל, שמתי לב לעוד משהו שלא הבחנתי בו כל כך בגיל עשר שקראתי לראשונה את הסדרה. ק.ס לואיס לא סופר טוב, העלילה שלו נחמדה, משעשעת ומתחת, אבל האלגוריות פשוטות וברורות מדי, הדמויות שטחיות להחריד, והדבר שהכי עיצבן אותי בקיראה שניה (ושלישית ורביעית) היא הנטייה המעצבנת של ק.ס לואיס לנתחמק מכל קונפליקט משמעותי שמתעורר בספר, לדוגמא, איך הרגישו ארבעת הילדים אחרי שחזרו לעולם האמיתי בפעם הראשונה (אחרי האריה המכשפה וארון הבגדים) אחרי שהם בעצם חיו חיים מלאים, אחרי שהם התבגרו והיו לנערים ולמלכים, איך הם התמודדו עם לחזור להיות ילדים, איך הם התמודדו אם סמכות? האם הם הצליחו ליצור קשרים משמעותיים? איך הם התמודדו עם החיים באופן כללי בעצם. יש עוד אלפי שאלות שעולות כאשר נוגעים בזה, וזה רחוק מלהיות הקונפליקט היחיד שק.ס לואיס מתחמק ממנו באלגנטיות, יש גם את בעעית הדטרמיניזם שמאפיינת בעיקר את הספר הראשון (האריה וכו') הלדים לא ממש מחליטים להיות מלכים, הם לא ממש מסכימים, אף אחד פשוט לא שואל אותם. נכון, יש איזו החלטה עוד בבית ההרוס של הפאון לךנסות להציל אותו, אבל מכאן עד ללהישאר בנרניה לנצח יש דרך ארוכה מאוד (בסרט אגב, הכניסו את ההטלבתות שלהם ואת ההחלטה להישאר בנרניה.) בקיצור עושה רושם שק.ס לואיס מחפף הרבה בכתיבה שלו, ובעצם מזלזל בקוראיו, הדמויות שלו שטחיות להחריד הקונפליקטים שהוא כן נוגע בהם (כמו של אדמונד למשל) גם הם גסים מאוד ושטחיים מאוד. מה אתם חושבים? נ.ב יש לציין שלמרות כל מה שאמרתי אני ממש אוהבת את הסדרה הזו (למעט הקרב האחרון, אותו אני לא סובלת עוד מהילדות) אבל, בניגוד להנאה שאני מקבלת כאשר אני קוראת נניח את הסיפור שאינו נגמר, שזו הנאה ספרותית וקטרזיס שמקבלים מלקרוא יצירת אומנות, כאשר אני קוראת נרניה אני נהנית כי זה מזכיר לי את הילדות שלי, כי אני מרגישה קצת ילדה ובעצם מתוך סנטימנטים ולא מתוך הנאה מאיכות הספר.
קודם כל שלום לכולם
ממש שמחתי לדלות את הפורום הזה, כבר המון זמן אני תוהה אם הוא יופיע או לא, ועוד יותר שמחתי כשראיתי שיהיה סרט לנסיך כספיאן, שזה נראה לי הספר האהוב עלי בסדרה. ועכשיו למשהו שרציתי להגיד ולשמוע את דעתכם, אבקש שתתיחסו ברצינות למה שאני אומרת ולא תזרקו עלי עגבניות רקובות (אם כבר אז בשלות) לארחונה קראתי את הספרים שוב, אחרי הרבה מאודג שנים שלא נגעתי בהם, כמובן שזה היה מעניין לגלות את הנצרות שנמצאת שם בכל מילה כמעט, וכן את הגזענות, השוביניזם, ושאר ירקות שמאפיינים את ק.ס לואיס, שאם כל אהבתי לסדרה, קשה להכחישם. אבל, שמתי לב לעוד משהו שלא הבחנתי בו כל כך בגיל עשר שקראתי לראשונה את הסדרה. ק.ס לואיס לא סופר טוב, העלילה שלו נחמדה, משעשעת ומתחת, אבל האלגוריות פשוטות וברורות מדי, הדמויות שטחיות להחריד, והדבר שהכי עיצבן אותי בקיראה שניה (ושלישית ורביעית) היא הנטייה המעצבנת של ק.ס לואיס לנתחמק מכל קונפליקט משמעותי שמתעורר בספר, לדוגמא, איך הרגישו ארבעת הילדים אחרי שחזרו לעולם האמיתי בפעם הראשונה (אחרי האריה המכשפה וארון הבגדים) אחרי שהם בעצם חיו חיים מלאים, אחרי שהם התבגרו והיו לנערים ולמלכים, איך הם התמודדו עם לחזור להיות ילדים, איך הם התמודדו אם סמכות? האם הם הצליחו ליצור קשרים משמעותיים? איך הם התמודדו עם החיים באופן כללי בעצם. יש עוד אלפי שאלות שעולות כאשר נוגעים בזה, וזה רחוק מלהיות הקונפליקט היחיד שק.ס לואיס מתחמק ממנו באלגנטיות, יש גם את בעעית הדטרמיניזם שמאפיינת בעיקר את הספר הראשון (האריה וכו') הלדים לא ממש מחליטים להיות מלכים, הם לא ממש מסכימים, אף אחד פשוט לא שואל אותם. נכון, יש איזו החלטה עוד בבית ההרוס של הפאון לךנסות להציל אותו, אבל מכאן עד ללהישאר בנרניה לנצח יש דרך ארוכה מאוד (בסרט אגב, הכניסו את ההטלבתות שלהם ואת ההחלטה להישאר בנרניה.) בקיצור עושה רושם שק.ס לואיס מחפף הרבה בכתיבה שלו, ובעצם מזלזל בקוראיו, הדמויות שלו שטחיות להחריד הקונפליקטים שהוא כן נוגע בהם (כמו של אדמונד למשל) גם הם גסים מאוד ושטחיים מאוד. מה אתם חושבים? נ.ב יש לציין שלמרות כל מה שאמרתי אני ממש אוהבת את הסדרה הזו (למעט הקרב האחרון, אותו אני לא סובלת עוד מהילדות) אבל, בניגוד להנאה שאני מקבלת כאשר אני קוראת נניח את הסיפור שאינו נגמר, שזו הנאה ספרותית וקטרזיס שמקבלים מלקרוא יצירת אומנות, כאשר אני קוראת נרניה אני נהנית כי זה מזכיר לי את הילדות שלי, כי אני מרגישה קצת ילדה ובעצם מתוך סנטימנטים ולא מתוך הנאה מאיכות הספר.
