טובה, גם אני חדשה כאן
וחשבתי שאולי מחשבותי יענינו אותך. אני בת 44, גרושה בלי ילדים מתוך בחירה. בהתחלה הבחירה היתה "עוד לא" ואחר כך "רק מתוך זוגיות שזה יהיה מתאים בה" - מה שלא קרה. רבות חשבתי על הסיבות לאי רצוני בילדים. לאחרונה ההסבר הנפוץ אצלי הוא שחששתי שכמו בכל הזוגות שאני רואה סביבי (כולל הורי), אשאר עם האב רק בגלל הילדים המשותפים. אצלך המצב שונה, את כן רצית ילדים במהלך הנישואים, אבל בכל זאת את מתארת את השנים האחרונות ככאלה בהן נישואים וילדים אינם חסרים לך. החששות שלך הן מחרטה ובדידות. ובכן, חרטה היא בכל מקרה רגש מיותר ושבעצם מכסה על חוסר קבלה עצמית. חייך לבד ייתנו לך מספיק זמן ושקט נפשי לבחון את עצמך ולהשתחרר מכך ולהיות יותר מודעת לעצמך כך שתוכלי להפיק את המיטב מכל סיטואציית חיים ולא לחשוב "מה היה אילו". ובאשר לבדידות, אני מאוד מבינה את זה אבל גם מאוד חושבת שילד לא עושים מבדידות. זה מטיל על הילד משא הרבה יותר מידי כבד אותו יישא כל חייו - "אתה חיית השעשועים שאמורה לשחרר אותי מבדידותי". וגם אם, וכמובן שכך, לא תאמרי זאת לעולם, הרי שזה יהיה קיים שם בינכם תמיד. ובכלל, החשש הן מחרטה והן מבדידות נובעים מכשל מסוג "דאוס אקס מכינה". כלומר, נלד ילד ואז יחלפו כל בעיותינו. ובכן, זה לא קורה. אנחנו ממשיכים להיות אנחנו ובעיותינו ממשיכות להיות בעיותינו. לא יודעת אם עזרתי. הדבר האחרון שהייתי אומרת, כי זה מה שגם אני עשיתי, תעצמי את העיניים ותדמייני את עצמך כאמא - האם זה מסתדר לך? האם התמונות יפות בעיניך? האם הן מעוררות בך שמחה או חרדה? ולפי זה תפעלי.