וקצת על ההופעה בארץ|אייקון מרושע|
גאנז אנד רוזס, 22.5.93 שנת 93' היתה חסרת תקדים בנוף המופעים הזרים. בתוך חודשים ספורים הפכנו לממלכה של ממש, עם נתינים כמו גאנז אנד רוזס, מדונה, מייקל ג'קסון ומטאליקה. החבר'ה של אקסל רוז הגיעו ראשונים, והביאו לשיא את הפער בין הציפיות לביצועי הבמה. חבר הכנסת בא-גד חנך את ההכנות, בפנייה נרגשת לשרת החינוך, שולמית אלוני. "האם להקות כאלה, פרועות ומסוממות", שאל הפרלמנטר המודאג, "מקומן יכיר בארץ התנ"ך?". אלוני המחויכת הפנתה את בא-גד לאחראי על משטרת הגבולות, שר הפנים אריה דרעי. בינתיים, נמשכו ההכנות הטכניות. "150 רמקולים, כל אחד בגובה של שחקן כדורסל, כבר מסודרים", דווח במעריב, בתוספת עוד סיבה לחיזוק הגאווה הלאומית. מחמאות מדוברת הלהקה: "זה מדהים. הבמה והארגון לא נופלים בכלום ממופעים שלנו בכל מדינה בעולם". תודה רבה באמת. ההרכב נחת בערב יום שישי והועבר מיד לסוויטה של הילטון תל אביב, באמצעות מעלית הכביסה. באמצע הלילה החברים קפצו בחשאי לאולפן ההקלטות "המון" לצורך חזרה וירדו על פיצות. זה הכל. הילדים הרעים של עולם הרוקנרול לא שברו אפילו עציץ במלון. האכזבה נמשכה במופע עצמו. 40 אלף מעריצים היו באקסטזה רבתי, 250 מתוכם התעלפו, ואקסל רוז הצית את הלבבות כשעלה בחולצה ועליה הכיתוב: "גאנז אנד מוזס", אבל הסאונד היה מחורבן, השואו נראה מעושה ואקסל עצמו נראה בהילוך שני. "יותר מדי לחץ, יותר מדי רעש", קבל יוסי חרסונסקי, "ומה נשאר לנשמה? האם זאת הלהקה שנחשבת להצגה הטובה בעולם?". או פשוט, פה באמצע בערך: http://www.nrg.co.il/online/5/ART/999/719.html