הצדק איתך, ברם...
המשחק שלי, המסיכה הזו שאני "חובש", אינו הצגת תיאטרון שאני שחקן בה וביום שאני חולה יש לי מחליף... המשחק הזה הוא משחק החיים. אני קם בבוקר והמסיכה כבר שם, יוצא מהבית והתפקיד כבר ערוך ומשונן היטב... אני לא בוחר מתי להרים ומתי להסיר את המסיכה, היא שם ואני יודע - יודע מנסיון, לצערי, שיבוא יום והיא תוסר, אבל בינתיים.... בינתיים המקום הכי נוח לי הוא אתר ההנצחה של עז 77 ברמת הגולן. כאן לירון הוא לא אבן שעליה רשום שמו, כאן הוא איתי, במרחב הפתוח. גם אם יש אנשים באתר, שהרי זה אתר הנצחה פתוח, אין בהם כדי להפריע למפגש שלי עם לירון... אבל אי אפשר לשבת כל היום באתר ההנצחה... בשלב זה, אני עדיין קורא הודעות ישנות של משתתפי הפורום הזה ואני נדהם לגלות כאן התלבטויות שאני מתחבט בהן יום יום - כמו העובדה שאיני יכול לעלות לקבר של לירון. הרי תמיד, בימי הזכרון, הייתי רואה את הסרטים הללו בהם ההורים מטפחים את קבר בנם... ואני, אני לא יכול לגשת לשם. הייתי בטוח שמשהו אצלי פגום, עד שקראתי מספר תגובות באתר וגייתי שאני לא מיוחד במינו, יש עוד שסבורים כמוני שאין צורך להגיע לקבר כדי לזכור... את אומרת שסוף סוף מישהו מדבר על הכעס - איני יודע איזה כעס יש לך, אני מתחבט מאד עם הכעס שיש לי על לירון... "אז אם הוא היה נהרג בקרב, או בפיגוע, היית מרגיש יותר טוב???" - אני לא יודע את התשובה לשאלה כזו. מה שאני כן יודע זה שהיו לי שיחות עם לירון גם על נושא התאונות - בתפקידי האחרון בצבא וגם כיום אני אחראי על בטיחות בעבודה - ובעיקר תאונות דרכים ותאונות אימונים. לירון תמיד התבטא בכעס על החיילים שאינם פועלים לפי הפקודות ומסכנים את חייהם. אמנם, התחקיר של צה"ל אינו מצביע על כשל התנהגותי של לירון, אבל קשה לי להבין מדוע הוא בחר דוקא לעלות במסלול התלול ולא במסלול המתון יותר. ועכשיו נעשה לי קשה עוד יותר, אז תסלחי לי אם אפסיק פה...
