פרטים אישיים זה טוב ../images/Emo9.gif ../images/Emo8.gif
ואני ממש שמחה שאתה כבר מרגיש איתנו בנוח.
לא שמתי לב לכרטיס האישי, אני בדרך כלל אוהבת לשמוע דברים ישירות מהאנשים עצמם. מבחינה חברתית, אני יכולה להזדהות איתך, למרות שאני לא חולה בטרשת... לכל אחד יש משהו. תאמין לי. ומתוך היכרות שלי עם חולים כאן ובכלל, אני ממש מזדהה עם ההרגשה וה"פחד" בלספר. אז לפני הכל אני חושבת שאנשים אולי נרתעים ברגע שדברים לא ברורים להם. כך שצריך לבחור את התיזמון הנכון והאנשים הנכונים לספר להם, כך שלא ייגרם לך עוול. סתם דוגמה אישית, לא ממש קשורה, אבל אולי תבהיר את הנקודה: אמא שלי לא סיפרה למשפחה שלה (אמא ואחות) שבארנגטינה. היא חשבה שמיותר לספר כי גם ככה הן בטח לא יבינו וסתם ילחצו. כשהגיע אלינו קרוב משפחה לביקרו, כבר אי אפשר היה להסתיר ולמרות שהשבענו אותו שלא יספר - סיפרנו אנחנו כדי שלא ישמעו את זה מצד ג´. אמא שלי צדקה במקרה הזה. סבתא שלי כבר מבוגרת ולא בדיוק מבינה מה זה טרשת נפוצה. היא בסך הכל רוצה שהבת שלה תלך ותעבוד כפי שתמיד עשתה... וה"בורות" הזאת בעצם פגעה באמא שלי, בזמנו. כתבתי לסבתא שלי מכתב ארוך ביותר (בספרדית הצולעת שלי בכתיבה
) ונראה לי שהיא הבינה. וברגע שהבינה... הכל השתנה. היא יותר דואגת למצבה של אמא שלי מאשר לוחצת עליה "תתאמצי, תלכי תעשי וכדומה...". אני מקווה שהבהרתי את הנקודה בצורה ברורה. אני חושבת שבמקרה ולא צריך לספר, לא צריך... אבל חיים טוב יותר כשלא מסתירים דברים מהחברה הקרובה (לדעתי בכל אופן). אבל שוב - צריך לדעת איך לספר ולמי והכי חשוב - מתי! שינוי נושא... תופעות הלוואי של הזריקות: אמא שלי סבלה מסחרחורות יום אחרי זריקה במשך כמה חודשים. זה לא היה משהו נורא שלא עבר בעזרת כדור... בנוסף, תחושה דמויית שפעת... ובשביל זה לוקחים אקמול לפני הזריקה. אה... וחולשה. לוקח לגוף כמה חודשים להתרגל... ואז הכל רגיל אחרי הזריקה. קרה אפילו שהיינו מתאמים דברים לפי הזריקות... עד שעבר קצת זמן וכבר לא מרגישים פיזית שזה יום אחרי... שוב - מקווה שאני עוזרת ולא מבלבלת אותך יותר. ים של בריאות רומי
