Lady Stark
New member
"חוגגת" 6 שנים
לא יודעת למה, אבל אני זוכרת את התאריך הזה. כמו עוד כמה תאריכים שהיו לי קשים במיוחד, טרחתי לזכור אותו, כדי לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת. כדי לא לשכוח מה עברתי.
מחר ה- 23 במאי, אני "חוגגת" שש שנים להתפרצות המחלה הזאת.
היו לי מאז גיל 20 אפיזודות דיכאוניות, וקשות, אבל הן תמיד נשארו רק ברמה המנטלית.
ב- 23 במאי 2007, זה היה שונה. הייתי בתקופה מאוד מדוכדכת כבר כמה חודשים. ולמרות הדכדוך לא עצרתי את עצמי מלנהל את אורח חיי הסוער באותה התקופה. הייתי אשת מסיבות, מתמנגלת, שותה ומעשנת בלי סוף. ומוצאת נחמה בבריחה לשם. למקום הבלייני הזה, שבו הייתי שייכת. הייתי הבחורה הכי חמודה בעיר. כולם ידעו את זה. במיוחד עם כוס משקה ביד. מחבקת, מקשקשת, זורמת.
באותם הימים הבחור שאהבתי היה בטיול בחו"ל, ובאיזו מסיבה ניגש אלי חבר שלו, שלא ידע שהיינו ביחד, וסיפר לי שהבחור שלי מתפרפר לו על איזה חוף ועושה עניינים עם כל מיני בחורות.
כמה ימים אחרי זה, זה היה היום. הייתי בדירה שלי, מנסה לכבות את המחשבות ולהפסיק להתייסר על הבגידה שגיליתי עליה בכזה חוסר טקט. עד היום אני לא יודעת אם זו באמת היתה בגידה, כי כשהוא חזר מהטיול הוא הכחיש את זה.
אבל אני אכלתי לעצמי את הראש והרגשתי מושפלת, לא אהובה, ובעיקר - מסורסת. כי לא היה לי עם מי להתעמת.
זה היה 01:00. פתאום הרגשתי גלי חום. הלב שלי דפק במהירות והגרון נסגר. החדר נעשה קטן יותר, והמוח רץ במהירות שלא הכרתי עד אותו רגע.
זה היה התקף חרדה מכובד מאוד. הראשון שחוויתי בכזאת עוצמה.
התקשרתי לחברתי הכי טובה שקצת הרגיעה אותי בטלפון. התקשרתי לאבא שלי - שמעולם לא הוכיח את עצמו כאבא טוב - וביקשתי ממנו לבוא. הוא בא. לצערי זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא היה שם בשבילי במובן הזה.
הצלחתי להירגע איכשהו וללכת לישון, ויום למחרת התעוררתי בבוקר. בום. שום דבר לא היה אותו הדבר מאז.
מהבחורה שהייתי - שהצליחה להירגע ולמצוא נחמה בהמון דברים - כבר לא יכולתי. לא להירגע ולא למצוא נחמה.
יותר שום דבר לא היה פשוט. השנה הראשונה היתה הכי קשה. כי בה למדתי שאי אפשר לנהל קשר במצב דיכאוני ולא לדבר עליו. כי בה הרגשתי רוב הזמן תיעוב עצמי וחוסר נוחות בתוך הגוף שלי.
המון השתפר מאז. למדתי, תודה לאל, להתמודד עם המצב ולא לפחד ממנו יותר. למדתי להכיר את עצמי טוב יותר ולטפל בעצמי. עברתי מאז עוד כמה תקופות אפילו יותר קשות.
ועכשיו...
אני כבר בדיוק 6 שנים לא יכולה להירגע. אני 6 שנים עם רעידות בכל הגוף, לחץ דם גבוה, על התקפי חרדה ברמה היומיומית. כבר 6 שנים לא ישנתי טוב (רק שני לילות של שינה טובה היו לי בשנים האלו). כבר 6 שנים אני נרדפת על ידי מחשבות טורדניות. לא מצליחה ליהנות באמת או להירגע באמת. הצלחתי ללמוד בזמן הזה, אחרי עבודה קשה, איך להיות מסוגלת ליהנות פה ושם. ליהנות הפך לאתגר, לא למשהו מובן מאליו.
ואלה היו שנים מלאות בתנודות.
הייתי 45 קילו, ואז הייתי 64 קילו. ואז 58 קילו. והיד עוד נטויה.
חיפשתי בהתחלה תמיכה בבני המשפחה שלי ואז גיליתי לאט לאט שהיחסים שלי איתם משמרים את המצב שלי, וכשאני מתרחקת מהם אני מרגישה טוב יותר.
הרגשתי שכל כך מיציתי את החיים שאני מוכנה לצאת לפנסיה בגיל 30, ואז פתאום מצאתי חלום חדש לרדוף אחריו.
שנאתי את עצמי בגלל המצב שלי, ואהבתי את עצמי בגללו. אולי בזכותו.
אני היום לא אהיה שוב נערת מסיבות. כבר לא מרגישה יפה. כבר לא מרגישה נוח עם אנשים.
אבל אני גם לא אהיה חלק מיחסים שאני לא מרגישה בהם טוב. ואני כבר לא אשקר לעצמי שאפשר להתמודד עם ילדות כמו שלי בלי טיפול מסור. ואני לא אנסה לרצות את כל העולם כשזה פוגע בי, כי היום זה עניין של הבריאות שלי, לא של סתם הקרבה קטנה. ואני לא אתחיל זוגיות עם מישהו שאני לא יכולה לסמוך עליו. ואני לא אתפשר על החלומות שלי. כי אני מבינה שכדי להחלים ולמצוא סיכוי לשפיות אני צריכה לרדוף אחריהם.
הדיכאון - וכל מה שהגיע איתו בתסבוכת הזאת - OCD, חרדה - הם האויבים הכי נוראיים שלי. וגם המושיעים שלי במובן מה.
הכריחו אותי לטפל בבעיות מוזנחות. לשנות סדר עדיפויות.
זהו. 6 שנים. מעניין איפה אמצא את עצמי בעוד 6 שנים נוספות.
תודה על ההקשבה למי שקרא. ימי שנה עושים אותי רגשנית קצת.
לא יודעת למה, אבל אני זוכרת את התאריך הזה. כמו עוד כמה תאריכים שהיו לי קשים במיוחד, טרחתי לזכור אותו, כדי לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת. כדי לא לשכוח מה עברתי.
מחר ה- 23 במאי, אני "חוגגת" שש שנים להתפרצות המחלה הזאת.
היו לי מאז גיל 20 אפיזודות דיכאוניות, וקשות, אבל הן תמיד נשארו רק ברמה המנטלית.
ב- 23 במאי 2007, זה היה שונה. הייתי בתקופה מאוד מדוכדכת כבר כמה חודשים. ולמרות הדכדוך לא עצרתי את עצמי מלנהל את אורח חיי הסוער באותה התקופה. הייתי אשת מסיבות, מתמנגלת, שותה ומעשנת בלי סוף. ומוצאת נחמה בבריחה לשם. למקום הבלייני הזה, שבו הייתי שייכת. הייתי הבחורה הכי חמודה בעיר. כולם ידעו את זה. במיוחד עם כוס משקה ביד. מחבקת, מקשקשת, זורמת.
באותם הימים הבחור שאהבתי היה בטיול בחו"ל, ובאיזו מסיבה ניגש אלי חבר שלו, שלא ידע שהיינו ביחד, וסיפר לי שהבחור שלי מתפרפר לו על איזה חוף ועושה עניינים עם כל מיני בחורות.
כמה ימים אחרי זה, זה היה היום. הייתי בדירה שלי, מנסה לכבות את המחשבות ולהפסיק להתייסר על הבגידה שגיליתי עליה בכזה חוסר טקט. עד היום אני לא יודעת אם זו באמת היתה בגידה, כי כשהוא חזר מהטיול הוא הכחיש את זה.
אבל אני אכלתי לעצמי את הראש והרגשתי מושפלת, לא אהובה, ובעיקר - מסורסת. כי לא היה לי עם מי להתעמת.
זה היה 01:00. פתאום הרגשתי גלי חום. הלב שלי דפק במהירות והגרון נסגר. החדר נעשה קטן יותר, והמוח רץ במהירות שלא הכרתי עד אותו רגע.
זה היה התקף חרדה מכובד מאוד. הראשון שחוויתי בכזאת עוצמה.
התקשרתי לחברתי הכי טובה שקצת הרגיעה אותי בטלפון. התקשרתי לאבא שלי - שמעולם לא הוכיח את עצמו כאבא טוב - וביקשתי ממנו לבוא. הוא בא. לצערי זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא היה שם בשבילי במובן הזה.
הצלחתי להירגע איכשהו וללכת לישון, ויום למחרת התעוררתי בבוקר. בום. שום דבר לא היה אותו הדבר מאז.
מהבחורה שהייתי - שהצליחה להירגע ולמצוא נחמה בהמון דברים - כבר לא יכולתי. לא להירגע ולא למצוא נחמה.
יותר שום דבר לא היה פשוט. השנה הראשונה היתה הכי קשה. כי בה למדתי שאי אפשר לנהל קשר במצב דיכאוני ולא לדבר עליו. כי בה הרגשתי רוב הזמן תיעוב עצמי וחוסר נוחות בתוך הגוף שלי.
המון השתפר מאז. למדתי, תודה לאל, להתמודד עם המצב ולא לפחד ממנו יותר. למדתי להכיר את עצמי טוב יותר ולטפל בעצמי. עברתי מאז עוד כמה תקופות אפילו יותר קשות.
ועכשיו...
אני כבר בדיוק 6 שנים לא יכולה להירגע. אני 6 שנים עם רעידות בכל הגוף, לחץ דם גבוה, על התקפי חרדה ברמה היומיומית. כבר 6 שנים לא ישנתי טוב (רק שני לילות של שינה טובה היו לי בשנים האלו). כבר 6 שנים אני נרדפת על ידי מחשבות טורדניות. לא מצליחה ליהנות באמת או להירגע באמת. הצלחתי ללמוד בזמן הזה, אחרי עבודה קשה, איך להיות מסוגלת ליהנות פה ושם. ליהנות הפך לאתגר, לא למשהו מובן מאליו.
ואלה היו שנים מלאות בתנודות.
הייתי 45 קילו, ואז הייתי 64 קילו. ואז 58 קילו. והיד עוד נטויה.
חיפשתי בהתחלה תמיכה בבני המשפחה שלי ואז גיליתי לאט לאט שהיחסים שלי איתם משמרים את המצב שלי, וכשאני מתרחקת מהם אני מרגישה טוב יותר.
הרגשתי שכל כך מיציתי את החיים שאני מוכנה לצאת לפנסיה בגיל 30, ואז פתאום מצאתי חלום חדש לרדוף אחריו.
שנאתי את עצמי בגלל המצב שלי, ואהבתי את עצמי בגללו. אולי בזכותו.
אני היום לא אהיה שוב נערת מסיבות. כבר לא מרגישה יפה. כבר לא מרגישה נוח עם אנשים.
אבל אני גם לא אהיה חלק מיחסים שאני לא מרגישה בהם טוב. ואני כבר לא אשקר לעצמי שאפשר להתמודד עם ילדות כמו שלי בלי טיפול מסור. ואני לא אנסה לרצות את כל העולם כשזה פוגע בי, כי היום זה עניין של הבריאות שלי, לא של סתם הקרבה קטנה. ואני לא אתחיל זוגיות עם מישהו שאני לא יכולה לסמוך עליו. ואני לא אתפשר על החלומות שלי. כי אני מבינה שכדי להחלים ולמצוא סיכוי לשפיות אני צריכה לרדוף אחריהם.
הדיכאון - וכל מה שהגיע איתו בתסבוכת הזאת - OCD, חרדה - הם האויבים הכי נוראיים שלי. וגם המושיעים שלי במובן מה.
הכריחו אותי לטפל בבעיות מוזנחות. לשנות סדר עדיפויות.
זהו. 6 שנים. מעניין איפה אמצא את עצמי בעוד 6 שנים נוספות.
תודה על ההקשבה למי שקרא. ימי שנה עושים אותי רגשנית קצת.
