חוזרת בשביל לפרוק

poly1982

New member
מעודד מאוד, תודה


אני חושבת שלקבל את העצבים זה חלק ממה שאני צריכה להשלים איתו. מצד שני, כמו שכתבה mother cat באחת ההודעות הקודמות כאן - צריך לבחור את הקרבות שלנו. עם כל הכבוד לזה שאני הריונית הורמונלית וכו', אולי אין טעם להתעצבן מכל פעם שהיא תעשה לי פרצופים. אני גם משתדלת לא להראות לה שאני נפגעת, אבל החוכמה הגדולה באמת היא פשוט לא להיפגע, וכמו שכתבת, לא להיסחף לדרמות. יש לי עוד מה ללמוד כאן...

ברור שמותר לה (וגם לי) להוריד הילוך. היא עשתה את זה, אני בתגובה התאמצתי כנראה יותר מידי לשמור על הקיים. זה לא הולך בטוב כרגע אז השיעור שלי כאן הוא באמת ללמוד להירגע, ולשחרר. מצד שני, אין לי כוונה לוותר על הקשר המיוחד שנוצר ביננו. ביולוגית או לא, אני אוהבת אותה אהבת נפש, אם זה לא היה ברור מהשרשור.

אבל אני כן חייבת להשחיל הערה אחרונה (בחיי) לעניין נושא חפיפת הראש, הצמות וכו'. אמרת - "לא יקרה מצב ששבוע לא יחפפו ראש וגם לא שלושה ימים"... זה בדיוק המצב שתיארתי, היא לא חופפת את הראש אלוהים יודע כמה זמן ומגיעה אלינו עם ראש דביק ומסריח (לא נעים לומר את זה, אבל זו המציאות). ממש אין לי איזו אובססיית נקיון ואני לא דורשת ממנה דברים לא הגיוניים בתחום הזה, אבל הגיינה בסיסית נראית לי כמו חלק אינטגרלי משמירה על בריאות הילדה. ולזה אני כן מחויבת, ולו מתוקף העובדה שהיא חיה אצלי בבית בערך חצי מהשבוע.
מה יהיה כשהיא תקבל מחזור - נעבור את הגשר כשנגיע אליו. לשמחתי האנדוקרינולוגית שראינו איתה לאחרונה (יש לה קצת בעיות צמיחה לגובה) אמרה שזה לא צפוי בשנה-שנתיים הקרובות.
אז לשמחתי עכשיו אבא שלה מטפל בכל נושא המקלחות, אני ירדתי מזה עד להודעה חדשה. מה שטוב זה שהוא הסתנכרן איתי, עם עד עכשיו הוא היה פחות מתעקש איתה ואני הייתי זו שצריכה ללחוץ, מאתמול הסיטואציה השתנתה ועכשיו הוא זה ששולח אותה להתקלח. משהו אחד פחות לריב עליו איתי...

ואגב, אני מעולם (מעולם!) לא הערתי לה על בגדים שלא מוצאים חן בעיניי. לשמחתי היא לא אוהבת להתלבש חשוף מידי או בוגר מידי לגילה, אבל יש לה בהחלט בגדים שהייתי מוכנה לתרום לסניף ויצ"ו הקרוב לביתנו, ועדיין - היא ילדה מספיק גדולה בשביל להחליט מה היא לובשת, ולמעט מקרים נדירים של חוסר התאמה למזג האוויר, זה באמת לא ענייני. כך שאף פעם לא ראיתי לנכון להתערב בעניין הזה.
 

poly1982

New member
שמחה לשמוע שהשרשור תרם לך


גם לי הוא תרם הרבה נקודות לחשוב עליהן.
ועדיף שלא אפתח את נושא האמא של הילדה - נקודה כואבת... אם זה היה מסתכם בנושא חפיפת השיער, הייתי פחות מוטרדת מזה וכאמור נותנת לה לנהל את החינוך של הילדה כראות עיניה, אבל זה ממש לא המצב.
 

poly1982

New member
אם קראת את השרשור

אז בטח כבר הבנת שהבעיה היא לא הצמות, אלא שהילדה פשוט לא חופפת את הראש ושזה כבר ברמה לא הגיינית.
שתלך לבראנצ' איך שהיא רוצה, עם צמות, בלי צמות, לבושה איך שבא לה (אף פעם לא התערבתי בנושא הזה) - אבל היא לא תסתובב עם ראש מלוכלך. אני בכלל לא מבינה למה זה צריך להיות נושא לויכוח.

בכל מקרה, זה הכל water under the bridge כי כמו שכבר כתבתי כאן לכמה שענו, התובנה שהגענו אליה בסוף (אני ובן זוגי ביחד) היא שאני לא מעירה יותר בנושא הזה. כמו שאמרתי כאן כמה פעמים - יש לה אבא והוא אחראי עכשיו על "למשטר" אותה.
עליי זה מקל, עליו כמובן פחות, אבל עד שהעניינים ירגעו - זה הפתרון הכי טוב בשביל כולנו.

נראה לי ש-case is closed כמו שאומרים :)
 

poly1982

New member
חוזרת בשביל לפרוק

אחרי שכולכן כתבתן כאן בפורום כמה אני מקסימה וכו'... ממש חבל לי לקלקל לכן את הדימוי... אבל

(סליחה, הולך להיות ארוך. למי שאין סבלנות לקרוא - לא מאשימה)
היה סופשבוע קשה. חייבת לפרוק כי כרגע אני במועקה די נוראית.
ביום שישי האחרון הלכתי להחליף מתנה בקניון וידעתי שבן זוגי והבת שלו יאספו אותי משם אח"כ, בדרך חזרה מביה"ס שלה. מכיוון שהיה "חג האהבה" החלטתי לחרוג ממנהגי ולקנות משהו שישמח את כולם (בדגש על כולם). זאת, למרות ששנינו נוטים לא להתייחס ל"חגים" מוכתבים מראש, אבל זכרתי שהיא פעם אמרה לי שהיא אוהבת את החג הזה... וחשבתי שזה ישמח אותה.
לא היה עליי הרבה כסף - קניתי שוקולד ממקס ברנר, בצורת לב, אחד לה ואחד לו. סימלי לגמרי, לא משהו יקר או מפוצץ, אבל חשבתי שהעיקר הכוונה.
אז אספו אותי. נכנסתי לאוטו - קיבלתי פנים חמוצות ממנה. נתתי לה את השוקולד, אפילו לא אמרה תודה. החלטתי לנסות לא להתרגש מזה. ראיתי שעשו לה "צמות אתיופיות" בבית הספר והחמאתי לה עליהן, ואז שאלתי בתמימות איך היא תחפוף איתן את הראש (יש לנו אישיו בזמן האחרון עם חפיפה, שזה מוזר לי כי היא ילדה עם מודעות אסתטית מאוד גבוהה אבל את הראש היא לא חופפת כמו שצריך או לא בכלל, והשיער היפה שלה נראה תמיד מלוכלך ודביק. לי זה נורא מפריע). בתגובה - קיבלתי התפרצות עצבים.
הגענו הביתה, הלכה והסתגרה בחדר. אבא שלה לא התערב, ואני נשארתי עם טעם מר בפה - ניסיתי לעשות משהו נחמד בשביל כולם ובסוף חטפתי על הראש.
היינו צריכים לצאת די מהר לצהריים אצל אמא שלי, היא כל הדרך לא דיברה איתי וכשהגענו היתה ממש לא נחמדה גם לאמא שלי ולבעלה. בשלב הזה כבר איבדתי את הסבלנות ואמרתי לה שהיא מתנהגת לא לעניין. זה כמובן גרר טריקת דלת ועצבים. אמא שלי דווקא אמרה לי להניח לה, ואח"כ נתנה לה את מתנת יום ההולדת שלה, מה שהרגיע את הרוחות. אבל מבחינתי את הצהריים זה קלקל.
בערב היה בסדר, אבל בבוקר - שוב דרמה. אחרי שערב קודם היא לא התקלחה (אותי זה מחרפן הקטע של להיכנס למיטה לא נקיים, אבל אבא שלה מאפשר לה, ואני לא רוצה להיות האמא החורגת הרעה מהאגדות אז אני לא נלחמת בזה) היא לא רצתה לפרק את הצמות ולחפוף את הראש. היינו מוזמנים לאירוע משפחתי וכאן כבר התעצבנתי ואמרתי לה שאם היא לא הולכת לחפוף אנחנו מחזירים אותה הביתה לאמא שלה והיא לא תבוא איתנו לאירוע. אמרתי את זה בשקט אבל היה ברור שאני כועסת. היא צייתה אבל בפנים חמוצות מאוד, ואח"כ שמעתי אותה מדברת בטלפון עם אמא שלה (האקסית של בן זוגי) ו"מקטרת" עליי. לא שמעתי מה אמא שלה אמרה לה, אבל ברור שזה היה הרבה דברים (היא היתה הרבה זמן עם הטלפון, ושמעתי "כן... אההה").
לא ניסיתי לצותת, היא היתה בגינה ושמעתי אותה דרך החלון בזמן שהתארגנתי לצאת, היא דיברה בקול רם והיה קשה לפספס.
במהלך הבראנצ' המשפחתי היא לא החליפה איתי מילה, ניסיתי לפנות אליה והיא פשוט התעלמה ממני.
האמת היא שיותר ממה שאני פגועה מההתנהגות שלה, אני בעיקר מאוד מופתעת שהיא פנתה לאמא שלה לתמיכה. עד עכשיו היא לא עשתה את זה אף פעם ולמעשה אני תמיד הייתי ה"כותל" שעליו בוכים, ואני לא רגילה להיות הצד הרע בסיפור...
חוץ מזה, פתאום נלחצתי מהשיחה ביניהן. אני חוששת שאמא שלה מסיתה אותה נגדי, וכנראה בגלל ההריון שלי שקשה לה איתו, בשילוב עם גיל ההתבגרות, בפעם הראשונה היא מצליחה בזה.
לצערי יש לי על מה להתבסס - לא זוכרת אם סיפרתי כאן בהודעות הקודמות שלי, אבל אמא שלה ניסתה כמה פעמים להגיד לה שכשאני אהיה בהריון אני אוהב אותה פחות וכו', וגם בעבר היו קטעים שהיא דפקה "סצינות קנאה" לגביי.
היא פעם צרחה עליה "את אוהבת את (הכוונה אליי) יותר ממה שאת אוהבת את אמא שלך?!" מול בן זוגי, בגלל שהיא ביקשה שאני אבוא לאסוף אותה מביה"ס וזה לא התאפשר אז הילדה התאכזבה ובכתה... והיו עוד מקרים כאלה, פחות דרמטיים. תמיד הייתי גאה כל כך בה, שהיא לא נותנת לזה להשפיע עליה, ועל היחסים שלנו. ועכשיו... אני מפחדת שתשע שנים של עבודה קשה על הקשר שלי איתה הולכות לרדת לטימיון.
קשה לי ועצוב לי. ניסיתי לשתף את בן זוגי והתשובה שקיבלתי היא הקבועה שלו - הכל יסתדר... לא מאוד מרגיע.

אני מנסה להכיל ולקבל, אבל למען האמת - קשה לי. אני גם בנאדם, לא מלאך, וההתנהגות שלה מתחילה להתיש אותי. חוץ מזה אני באמת חוששת לקשר שלנו... כמה זמן נחזיק מעמד בצורה הזו? גם ככה אני מפחדת שברגע שיגיע הצוציק מפלס הסבלנות שלי ירד לאפס. אני לא רוצה שנגיע ללידה חבולים ופצועים...
אוף
 
לא מנסיון

כי אין לי ילדה בגיל הזה...
להתעלם לחלוטין מפרצופים. להגיד משהו כמו כשתרגישי שאת מסוגלת אנחנו נשמח שתצטרפי אלינו.

ובהמשך לדיון מתחתיך לגבי ללכת לאבא - בחיים בחיים לא לאיים שתחזירו אותה לאמא. יש זמן שהיא אצלכם, ואז היא אצלכם, לא משנה מה. קשה לכם בגבולות איתה? תתמודדו. לא זורקים ילד מהבית כשהוא לא נענה להצבת גבולות.

את בנאדם ולא מלאך. יכול להיות שעד עכשיו היו לך יותר אנרגיות, זמן, ופנאי רגשי כדי להתנהג איתה כמו מלאך, ואולי תהיה לה תקופת הסתגלות לזה ששתיכן מגלות שאת בנאדם. זה טבעי.
יש משהו בסיסי שאת צריכה לסמוך עליו. יש לך בנזוג אוהב, יש לו בת, יש את המורכבות המשפחתית, ואת צריכה לסמוך על זה שכל זה הוא בסיס איתן מספיק גם כדי לעמוד בטלטלות של תקופות שהן פחות טובות.
כל עוד השאלה שתנחה אותך היא "איך אנחנו עושים את זה" ולא "האם אנחנו עושים את זה", את תהיי בסדר, כי התשובה תמצא.
 

poly1982

New member
ממש לא התכוונו לזרוק אותה מהבית

חס וחלילה.
ה"איום" על ההחזרה לאמא היה בהמשך למשהו שהתחיל בעבר. לא חשבתי על זה שהייתי צריכה לתת את הרקע הזה - בפעם הקודמת שהיתה מריבה על נושא המקלחת / חפיפה דווקא אבא שלה אמר לה שאנחנו לא לוקחים אותה לשום מקום עם שיער מלוכלך. לא היה איום בהחזרה לאמא אלא באיום בהשארה בבית, מתוך נסיון לגרום לה להבין שאי אפשר לצאת ככה לציבור... בהגזמה, כן? אבל אני מאמינה שבסופו של דבר אנחנו אחראים עליה גם במישור הזה. זה חלק מחינוך, מבחינתי.
מכיוון שבן זוגי כבר השתמש ב"קייס" הזה פעם, וזה עבד, חשבתי שזה יהיה אפקטיבי. אבל כנראה שהניסוח שלי היה גרוע במיוחד. באותה מידה יכולתי להגיד "אם לא תלכי לחפוף את הראש לא נצא / אבא ישאר איתך ואני אלך לבד" או משהו בסגנון. אני מניחה שלא חשבתי על ההשפעה של המילים שלי עד הסוף

העניין הוא שדווקא בגלל שהיחסים ביננו היו כ"כ יציבים כל השנים האלה לא הייתי צריכה ללכת על ביצים כל הזמן, אז לא חששתי מכל מילה שאני מוציאה מהפה לכיוונה...
אגב, אף פעם לא הייתי מלאך, אני פשוט אוהבת אותה מאוד, ועד עכשיו היה לנו קל להסתדר גם כי היא ילדה טובה מיסודה וגם כי היה לי חשוב שזה יעבוד. בשנים הראשונות באמת הייתי צריכה להיות מאוד זהירה ומחושבת אבל הקשר שלנו מאוד טבעי וזורם כבר הרבה מאוד שנים, ודווקא בגלל זה אני אומרת - גם בתקופות פחות טובות, וגם כשהיה ברור לי שעשיתי שגיאות במהלך הדרך - עד כה לא הרגשתי שהיא "מחפשת" אותי עליהן. עכשיו כן, וזו התמודדות אחרת לגמרי מכל מה שאני מכירה בהקשר של היחסים איתה.
אם היינו רק אנחנו הייתי יודעת להתמודד עם זה איכשהוא. היה לוקח זמן ומאמץ אבל היינו באמת מוצאים פתרון. החשש שלי הוא מפני אמא שלה והנסיונות שלה לחבל בקשר (שעכשיו יותר ויותר ברור לי שמצליחים). ראיתי את קורה אצל כל מיני הורים גרושים, נשים ש"הרעילו" את הילדים נגד הגרוש / אישתו - כולם הפכו להיות אומללים מזה. אני מפחדת נורא שזה יקרה גם לנו
 

mother cat

New member
סורי, לא נפלתי מהכסא מה"רע" שלך...

גם אם את חושבת שהיית רעה וחסרת סבלנות עדיין לא שמעתי פה משהו נוראי. נשמע לי לגמרי לגמרי טבעי איך שהתנהגת.

האמת - איך שהיא התנהגה מזכיר לי מאד את ביתי החורגת. בטוחה שלא שמת מצלמות בבית שלי וסיפרת סיפורים שלי? ממש בול מה שאני מקבלת ממנה בבית, והיכולת שלי להכיל תלויה בהמון משתנים - בין היתר סוג היום שהיה לי בעבודה, כמה שעות הקטנים נתנו לי לישון בלילה, מתי בפעם האחרונה הנערה הוציאה אותי מהכלים, ועוד ועוד...

תשמעי, הפרצופים החמוצים הם גיל ההתבגרות. גם הצורך להנעל בחדר. גם הקטע עם ההגינה האישית... מה שאני ממליצה לעשות זה להגדיר, יחד עם בעלך, קוים אדומים, ולהסביר לה אותם, ואז לעשות מה שעושים עם פעוט בשלב "גיל שנתיים הנורא" (חכי חכי, זה יגיע גם אליך...) - choose your battles. ואני אסביר דרך מה ש*אני* הייתי עושה, אבל את יכולה להחליט כמובן על סדרי עדיפויות שונים:
קוים אדומים זה כל מה שמהווה סכנה או נזק לעצמה או לסביבה, או לבריאותה. הגיינה אישית לדעתי נכנס בקטגוריה הזו. מתקלחים פעם ביום, חופפים פעם ב-X ימים, מצחצחים שיניים פעמיים ביום, שמים דאודורנט. נקודה. לא נתון לדיון. לא עושה את זה? את לא באה איתנו לאן שלא הולכים אלא נשארת בבית (לא נשלחת חזרה לאמא, נשארת לבד בבית). הייתה לי תקופה כזו עם הגדול של בעלי שסרב לצחצח שיניים - הודעתי שזה לא מקובל. בלי דיונים ובלי משחקים - אתה לא מצחצח שיניים, אתה לא נמצא איתנו וזהו. עבר לו. לפעמים אני עדיין צריכה להזכיר אבל הוא מיד הולך לצחצח שיניים ולשים דאודורנט כשאני שולחת אותו... אם הבת של בעלי המאבק הוא תמיד על להתלבש חם מספיק - כי באמת באמת באמת שהיא נהיית חולה מלצאת מהבית בחורף לא לבושה, אז זה מבחינתי קו אדום. לא התלבשת לפי מה ש*אני* מגדירה כמתאים למזג האויר, את לא באה. נקודה.
כל היתר - לא להלחם, לא להתעצבן. עושה פרצוף חמוץ ולא מדברת איתך? סבבה. להגיד משהו בסגנון של "אני רואה שאת במצב רוח רע. אם תרצי לדבר איתי אני כאן בשבילך" ולעזוב אותה. חשוב להעביר מסר שאת שם, שהיא יקרה לך, שכלום לא השתנה. אבל לנשום עמוק ולא להראות שאת כועסת...

אני יודעת שזה קשה. זה קשה גם עם פעוט בן שנתיים שזורק את עצמו על הרצפה וצורח במשך חצי שעה כי לא הסכמת לתת לו עוד שוקולד שהוא רוצה ע-כ-ש-י-ו... אבל אין ברירה. הדרך היחידה להתמודד עם ההתנהגויות האלה הן לא לריב על כל דבר, לא להראות שכועסים, ובהרבה עקביות להמשיך להיות שם ולאהוב...

תגידי, המלצנו לך בעבר על טיפול או הדרכת הורים? אולי כדאי? לא כי אני חושבת שיש פה איזה בעיה יוצאת דופן, אלא כי אולי זה יעזור לשים את בעלך באותו עמוד איתך לגבי איך מתנהלים...
 

chili3

New member
אני קצת מרגישה שאת נכנסת למקום לא 'שלך'

מצד אחד את נותנת לה בראש כמו הורה לכל דבר
ומצד שני מצפה שהדברים לא ידבקו אליך כי את 'רק' הבת זוג של אבא.
ילדים כועסים ומתמרמרים כשהורים שלהם דורשים מהם דברים.
הבת שלי יכולה לצעוק עלי 'אני רוצה לאבא !' כשאני דורשת ממנה להכנס להתקלח.
ככה זה ילדים ואנחנו כהורים לומדים לסנן את זה ולדעת זה לא בה ממקום אמיתי.

אם לומר את האמת
אני חושבת שאת בכלל לא צריכה להעיר לה
התגובה שלך ברכב על הצמות, הובילה תגובה מתבקשת וצפויה מראש (נתת לה מחמאה, אבל באותה נשימה העברת עליה ביקורת)
אני לא רואה שום דבר חריג בהתנהגות שלה
אני כן חושבת שאת צריכה לקחת צעד אחורה
אם לאבא שלה לא משנה אם היא חופפת או לא, למה את שמה את עצמך במקום של זו שדורשת במקומות שההורים שלה לא?
 
אל תחששי

אני לא יודעת בת כמה הילדה, אבל נשמע לי שהיא בסביבות ה-12, בתחילת ההתבגרות שהיא התקופה האיומה והנוראה ביותר בכל הקשור לתקשורת עם ההורים. אז דבר ראשון, הירגעי, זה עובר. גיל ההתבגרות אמנם ארוך, אבל ההתחלה שלו היא הקשה מכל.
את אומרת שאת חוששת לקשר שלכן, את חוששת שאמא שלה משפיעה עליה לרעתך. יכול להיות שזה נכון, אבל אני למדתי שהילדים מאוד חכמים ובעלי יכולת גבוהה לזיהוי אמת אצל מבוגרים. אם אמא שלה מלכלכת עלייך מתוך קינאה או מאיזה אינטרס, או סתם מרוע, הילדה תרגיש את זה ותדע להתעלם מהדברים, היא יכולה להגיד "כן, כן, כן" לאמא שלה, אבל כל עוד החוויות שלה איתך חיוביות, כל מה שאמא שלה תגיד יכנס לאוזן אחת ויצא מהשנייה. לכן, אם הקשר ביניכן, קשר בין תשע שנים(!), הוא חיובי והדדי אז אין לך מה לדאוג, גם אלוהים לא ישכנע את הילדה אחרת.
חוץ מזה, ייתכן מאוד שהיא בכוונה דיברה עם אמא שלה במקום שממנו תשמעי אותה, ואמרה בדיוק את הדברים שילחיצו אותך, שוב, מתוך גאונות למצוא את המילה המתאימה, בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון, כמו חץ שכל תכליתו - לפגוע בך לרגע. ולא מתוך רוע, אלא, אולי כקריאה לתשומת לב, משהו שיעורר את הקשר ביניכן לטוב או לרע, העיקר שיהיה קשר חי וקיים.
בקשר לחפיפה, עזבי אותה. אני התמודדתי פה בבית עם ילדה שהיתה כל כך מסריחה בקיץ, שאי אפשר היה לשבת לידה. היא היתה נראית טיפ טופ, יושבת עם הסטרייטנר שעות, לובשת את מיטב האופנה, מתאפרת, מתבסמת ומה לא, רק מה? להתקלח כמו שצריך לא היה לה זמן. הייתי כל כך מיואשת מזה עד שפניתי לורדה רזיאל ז'קונט (כן, כן) והיא הציעה לי לרדת מזה לגמרי. ירדתי, עזבתי, הילדה גדלה ולמדה להתקלח ולחפוף את השיער, ואפילו ללבוש בגדים נקיים (לא תמיד), היא בת 16, אגב. אז אני מציעה לך גם להרפות מהעניין, החמיאי לה כשהיא יפה ונקייה, קני לה מוצרי הגיינה כשאת קונה לעצמך, עזבי את השאר.
 

עקשנית25

New member
מאחת שהסיפור שלה דומה

כבר אז אמרתי לך שהסיפור דומה אבל מאוד שונה...

הבן של בעלי הקטן יותר בן 11.9 וממש לא מרוצה מההריון. אבל עם הזמן הוא הולך ומתרגל

אבל וזה אבל גדול, לעולם האבא שלו לא נותן לי להתמודד איתו לבד. לעולם לא.
האמת? אני לא מתמודדת איתו בכלל. האבא שלו אמון על כל הצד החינוכי שלו.

כשלא היה לו קל עם ההריון, והוא מוציא את חוסר הנוחות כלפיי גם, הלכנו לייעוץ.
האבא לא מאוד רצה אבל המטפלת חלק נכבד מחיינו.
היא ייעצה והסבירה לו מה לעשות ואיך להתמודד, והיא גם מכירה את הילד.
הסבירה לי איך להתמודד, הסבירה לו מה אני מרגישה במילים אחרות.
וזה שווה זהב. תאמיני לי אתם לא יודעים הכל. אתם אולי צריכים עזרה בסיטואציה.
ואם הוא מסרב לבוא איתך, לכי לבד! פשוט ככה.

את באמת לא צריכה להתמודד עם הבת שלו לגמרי בעצמך. וזה עלול להחמיר כשהילד מגיע.
אצלי, אפילו הוא הביא לתינוק חולצה שהייתה לו בארון בבית של האמא בשבוע שעבר.
והצהיר על רצונו לטפל ברך הנולד. אז מה? אז יש שיפור. עדיין לא קל לו אבל יש שיפור.

תטפלי בזה עכשיו
 
מסכימה עם צ'ילי...

את לא נמצאת במקום נכון מבחינת הילדה.
את לא הורה שלה, ולא תפקידך להתערב.
אני שמתי לעצמי כלל שאם אני מתערבת זה רק
לטובת הילדים.
לילדה יש שני הורים, וגם אם אמא שלה לא לטעמך, עדיין
היא אמא שלה, ובעלך אביה.

ומוסיפה יותר מזה:
יש לי חשש על סמך התאור שלך שאת, עם הרבה רצון טוב, אבל עדיין -
קצת עומדת בין הילדה לבין אמא שלה.
לדעתי את צריכה לשמוח שהילדה מתאחדת עם אמא שלה, גם אם זה
כדי לקטר עלייך. השאיפה שלך אמורה להיות שהילדה תתקרב לאמא שלה.
אני יכולה להבין שהאמא מרגישה מאויימת.

ולבסוף - לא רואה משהו קיצוני בהתנהגות של הילדה. ודרך אגב - רסטות לא
מפרקים כלל ! חופפים אותן בהתאם לצורך, לפעמים גם במשך חודשים. האם
לאפשר זאת או לא? שוב - לא עניינך.

רוצה רק לציין שאני מגיעה ממקום דומה לשלך - הגעתי לנישואין עם בעלי ללא
ילדים, וגם אני בהתחלה הרגשתי שאני אמורה למלא את מקום האמא. דוקא
הקבלה שהפגינה האמא של הילדים הראתה לי את מקומי. (אבל, כאמור, גם אם האמא
שלה לא מלאך, עדיין היא האמא).

ולסיום - החדשות הטובות - קרוב לוודאי שהאמא צודקת - כשיוולד הילד שלך במזל טוב,
מאוד ייתכן שכמובן לא תפסיקי לאהוב את הילדה, אבל כן תקבלי יותר פרופורציות לתפקידך
כאמא חורגת, ולשונות שלו משל האמא. זה דוקא פועל לטובתך לקחת צעד אחורה ולפנות
את התפקיד (המאוייש) של ההורה לטובת תפקיד בת זוגו של אבא.
 

1Shir

New member
אני הייתי מאלה שהחמיאו לך בפוסט הקודם
אבל

אני מקווה שלא תכעסי אם אשפוך כאן את דעתי בשיא הכנות?


לדעתי הפעם לא הפכו אותך לאיש הרע בסיפור
אלא הפעם את באמת הרעה בסיפור...
סיפקת לאמא תחמושת וחבל
אני לא מאשימה הפעם את האמא, דווקא כי סיפרת שלא תמיד יש לה בהכרח השפעה...

זה קצת "פולני" להיפגע בגלל תגובה חמוצה לשוקולד ולכוונה הבאמת-באמת-באמת! מקסימה ביותר שלך.
את הבוגרת, היא הילדה, זה מקנה לה סוג של לגיטימיות להיות קצת חמוצה. יש כאן גבול עדין שלא נשמע לי שהיא עברה אותו. אולי היא עברה דברים קשים באותו יום וקשה לה.
עכשיו, כל הנושא הזה של חפיפת הראש, בשיא הכנות, לא ברור לי. בגיל 12 מותר לילדה להחליט באיזו תדירות לחפוף ראש. גם אם היא חופפת כל חודשיים, זה הגוף שלה, וזה רחוק מלהיות טרגדיה היגיינית בעיני. לא הייתי כותבת דבר כזה על למשל משהו כמו צחצוח שיניים, שכאן יש באמת סכנה בריאותית. מה יקרה אם היא תסתובב עם שיער מלוכלך? חסרים אנשים שמסתובבים עם שיער לא חפוף - קרה להם משהו? את כופה עליה את הדעה שלך, ובכנות, לו אני הילדה בת ה-12 הזאת, היתה מלחמת עולם. לא רק שאין סיכוי שהייתי חופפת כי את (שבכ"ז - לא הורה שלה!!! בחלק מהמקרים זה לא רלוונטי, כאן לדעתי כן) אמרת לי, הייתי רוצה לרצוח אותך על עצם הבקשה. סליחה על ההתבטאות, אני באמת מנסה לשקף לך מה הילדה הזאת אולי הרגישה, ושתביני אותה. מול הורים זה אחרת, בעיקר כי מול הורים אין ברירה
ולצערי יש ילדים להורים פחות טובים שמקבלים בלית ברירה גם דינים בעייתיים באמת, רק כי אין להם ברירה...
אני באמת חושבת שזה ממש לא עניינך מה היא עושה עם השיער שלה. השיער מסריח את הסביבה או משהו? אחרת, באמת שלדעתי אין לך נגיעה לזה.
אני חושבת שאת צריכה אפילו למצוא זמן של תקשורת חיובית ביניכן, ואפילו להתנצל בפניה על הקטע הזה... ולו רק כדי להימנע ממה שאת חוששת ממנו, ולא לספק לאמא תחמושת אמיתית נגדך
 

poly1982

New member
תודה לכולכן על התובנות

כמה תשובות לכל מיני שאלות שעלו וצצו.
קודם כל - לגבי ענייני חלוקת התפקידים, מבחינת למה בכלל אני צריכה להעיר על דברים מסוימים וכו'.
היו שנים שבהן היה ברור שאני לא מעירה ולא מבקרת. בכלל. אפילו לא קצת. זה היה בהתחלה כשהיה חשוב לי לבסס את הקשר איתה ורציתי שהיא תרגיש אהובה ללא תנאי. לאט לאט, כאמור, הדברים קיבלו קצב וזרימה משלהם, ובשנים האחרונות אני דווקא כן מרשה לעצמי להתערב כשצריך.
אז מתי צריך? ברור שלא כל הזמן. בדברים ה"קשים" יותר (לימודים, בעיות התנהגות) בדר"כ אבא שלה מטפל ואני תומכת ברקע אם יש צורך (לפעמים מגבה אותה ולפעמים את אבא שלה, תלוי בנסיבות).
מעבר לזה - זה לא שישבנו וקבענו "חוקים" לגבי מה מותר לי לומר ומה אסור לי. עד עכשיו מכיוון שהכל היה ברוח טובה, והילדה גם ביקשה את עצתי במקרים רבים, כן ראיתי לנכון להתערב מתי שהרגשתי שזה חשוב מספיק. mother cat כתבה כאן שהגיינה נכנסת כאן לעניין של טובת הילדה, וגם אני רואה את זה בדיוק ככה. אני לא זוכרת מי מכן כתבה שלא צריך להיות לי אכפת אם היא מסתובבת עם ראש לא חפוף במשך חודשים - מצטערת, על זה אני לא מסכימה. לא מדובר באיזו הקפדה אובססיבית על ביגוד או סירוק (היא גם לא אוהבת להסתרק אבל על זה אני לא רבה איתה), מבחינתי לכלוך = הזנחה וחוסר בריאות. ילד צריך להיות נקי, זה לא נתון לויכוח בכלל.

אגב, מצחיק שמישהי כתבה כאן על צחצוח שיניים כי היתה בדיוק בעיה כזו לפני שנה-שנתיים - הילדה לא אהבה לצחצח שיניים וניסתה להתחמק מזה בכל הזדמנות. אני לא איפשרתי לה (שוב, לא בריבים, לא בצעקות, לא באיומים, פשוט עם הצבת גבולות וקביעת עובדות בשטח) - והיום היא עושה את זה בלי להתווכח.
מבחינתי עניין חפיפת הראש היה המשך לזה, ולכן אני מופתעת כל פעם מחדש מהתגובות ההיסטריות שלה למשהו שקודם עבר יחסית חלק (לקח זמן אבל זה הוטמע). אבל כנראה שזה החלק שלי ללמוד להרפות...

צ'ילי כתבה לי שאני "נותנת לה בראש", אבל אני ממש משתדלת שלא. יש לי חוק שאני לא מרימה את הקול ולא משתמשת במילים מעליבות.
למשל, אם נחזור לדוגמת השיער: אני לא אגיד לה שהשיער שלה דביק ומסריח, גם אם הוא כן. במקום זה אגיד לה שצריך לחפוף כי עברו כמה ימים מאז החפיפה האחרונה. לדעתי ההתעקשות על הטרמינולוגיה הזו חשובה, בעיקר כשאתה לא הורה ביולוגי (וזה הוכיח את עצמו בעבר).
אבא שלה למשל לא מסכים איתי ואם הוא כועס עליה הוא לא בורר מילים... אבל לו מותר כי הוא אבא שלה, ואני לא.

אני ממש לא מצפה שדברים לא יידבקו אליי, פשוט נבהלתי מהמהירות שבה כל האגרסיות והעצבים של גיל ההתבגרות הפכו להיות מופנים כלפיי ורק כלפיי. עד עכשיו זה היה ממש לא ככה וזה התחיל בערך בשניה שסיפרנו לה על ההריון. קשה לי עם זה אבל כנראה שאני צריכה להתרגל למצב...

מה שכן, ניהלתי אתמול בלילה שיחה טובה עם בן זוגי, והחלטנו על אסטרטגיה שבה אני באמת לא מתערבת.
גם בנושא המקלחת - פשוט ביקשתי ממנו שינהל את זה, למרות שזה לא מאוד נוח לו (מאז שהתחילה ההתבגרות הפיזית שלה הוא מנסה להימנע מעימותים איתה על הרקע הזה, זה מביך אותו כנראה).
אגב, למי שתהתה איפה הוא בכל הסיפור... זו התשובה. הוא פשוט הבין שעם כל הכבוד לזה שלא נוח לו, עדיף שהוא יהיה זה שיטפל בנושא הזה מאשר אני.

אז הערב היא ישנה אצלנו והוא זה ששלח אותה להתקלח בסוף. היא נכנסה למקלחת עם לא מעט עצבים, אבל אני לא הייתי מעורבת בשום צורה בויכוח.
רובכן כתבתן וצדקתן בדבר אחד - גם אם עד עכשיו היה לי מקום להתערב ולהביע את דעתי, כנראה שהסיטואציה השתנתה, ואם זה אומר שמעכשיו אני צריכה קצת "לדרוך על ביצים" - סו בי איט. מה לעשות, זה התפקיד שלי כמבוגרת להתנהל מולה באופן נכון ואחראי. מבחינתי - אני לא נגררת איתה לעימותים יותר על שום נושא, גם אם זה אומר שאני אשתוק רוב הזמן.
ועם הפרצופים החמוצים כנראה שאין מה לעשות. גיל ההתבגרות וכו'. נמתין בסבלנות ונקווה לטוב.

ורק הערה אחרונה לגבי אמא שלה: אני לא יכולה להתחיל לפתוח את הנושא עכשיו כי זה חומר לספר שלם וכבר מאוחר... רק אומר בקצרה - אני ממש לא מנסה להיכנס ביניהן ואף פעם לא ניסיתי. אני אהיה הראשונה לשמוח שיש להן קשר בריא וטוב, אבל זה לא בדיוק המצב. חבל לי שהאמא מנצלת את נקודת התורפה הנוכחית בשביל לעשות נזק ליחסים שלנו איתה, ואני יכולה רק לקוות שהילדה תהיה מספיק חכמה בשביל להבין את זה ולא להקשיב לה יותר מידי.

לגבי טיפול, לי אין התנגדות עקרונית אבל בן זוגי לא מוכן לשמוע על זה כרגע. ננסה לנהל את העניין לפי השיטה החדשה שהסכמנו עליה, ואולי לא נצטרך להגיע לשם.
 
אני כן ממליצה על טיפול... ויגיע מי שיגיע...

תתחילי אולי את - כי לך אין התנגדות.

למה טיפול?
כי את מתארת התנהלות מאוד לא מתאימה לגיל 12/14 (לא זוכרת בדיוק),
ההתנהלות שלכם מתאימה (אם בכלל) לגיל צעיר הרבה יותר.
הכלים שאנחנו נותנים לילדים להתנהלות כבר ניתנו בגיל הרבה יותר צעיר, ועכשיו אמור להיות ליווי
ביישום שלהם, תוך עזרה בפתרון בעיות, אם יש.
ובכלל - אני מאוד מתנגדת להתלות בגילאים כדי להסביר התנהגויות -
בן שנתיים, בן 12, בן 16 - הגיל המגעיל, גיל שנתיים האיום -
לדעתי יותר מדי הורים נתלים בכך במקום להתמודד עם הקשיים שעולים.

עוד למה טיפול?
כי אני מתרשמת שאצלכם במשפחה התפקידים לא מוגדרים נכון - לא תפקידך, לא תפקיד
האבא ולא תפקיד האמא. זה יכול מאוד לבלבל את הילדה, בעיקר (וכאן אני כן משתמשת
במושג ) - בגיל ההתבגרות.

עוד למה טיפול?
כי מצב שכבר עכשיו לא מתנהל היטב, יכול עוד להסלים כאשר יצטרף במזל טוב הילד שלך
למשפחה , ועדיף לרכוש כלים עכשיו, לפני הלידה (לא בהסטריה, אבל כן לרכוש כלים).

למה עוד טיפול?
כי אז אולי לא תהיי מבוהלת מנקודות תורפה ומנזק ליחסים, ותוכלי להתנהל תוך לקיחת
אחריות על עצמך והתנהגותך , במקום להאשים את אבא, אמא והילדה. אז גם אולי תוכלי
באמת לאפשר לילדה לקבל את אמא שלה (ואבא שלה) מבלי שזה יאיים עלייך.
במילים אחרות - עכשיו את נשמעת חרדה ומאויימת, שזה מקום נהדר להתחיל בו טיפול.

אז, לדעתי, כדאי שתקחי אחריות ותתחילי טיפול, ובהחלט ייתכן שבעיצה עם המטפל יצטרפו
אחר כך אבא, הילדה ואולי גם האמא (בקונסטלציה כזאת או אחרת).
בהצלחה.
 

poly1982

New member
לגבי חלוקת תפקידים

רק שיהיה ברור, אני לא מאשימה לא את הילדה ולא את בן זוגי במה שקורה - ברור לי שהיא במצוקה בגלל השינויים הצפויים בהרכב המשפחתי, וברור לי שגם אני נסחפתי לתוך הדרמה שלה.

אבל אני תוהה בקשר למה שכתבת - מהי חלוקת תפקידים שמוגדרת נכון? האם יש איזה הגדרות גורפות שנכונות תמיד לכל המשפחות המורכבות? לטעמי לא. מה גם שעד כה חלוקת התפקידים ביננו עבדה מצויין, עובדה שהקשיים התחילו באמת רק לאחרונה, אחרי המון שנים של מצב שהיה קרוב מאוד לאידיליה.
ברור לי שהשינוי דורש גם ממני תקופת הסתגלות - אני קצת בחרדות בלי קשר, ההריון הוציא ממני פן חרדתי רדום בלי קשר לילדה.

בהקשר הזה אני מסכימה שטיפול זה רעיון לא רע, העניין הוא שאם המטרה היא טיפול משפחתי (בניגוד לטיפול שמיועד עבורי, להתמודדות שלי עם הנושא) - אני באמת תוהה מה ההגיון ללכת לבד. בן זוגי לא יצטרף, תאמיני לי. ואם הוא לא יגיע גם הילדה לא, בטח בהתחשב במצב הנוכחי שבו אני "המרשעת".

מה שמחזיר אותי לנושא התפקידים - אני יכולה לשנות את הגדרת התפקיד שלי, ואני יכולה להשפיע על אבא שלה במידה מסוימת. אבל את תפקיד האמא בחיי הילדה לא אני צריכה להגדיר. אני לא יכולה לגרום לה לקבל או לא לקבל את אמא שלה ואני גם לא יכולה לקחת אחריות על היחסים שלהן (כמו שאני לא יכולה לקחת אחריות על הנזקים שלדעתי היא גורמת לה, הייתי מפרטת אבל אני לא חושבת שזה מכבד - נשאיר את זה ככה בינתיים).
אז כן, מלחיצה אותי האפשרות שהיא מסיתה את הילדה נגדי, אבל אין לי מה לעשות בנוגע לזה, חוץ מאשר לספק מינימום "תחמושת" נגדי, ולסמוך על הילדה שהאינסטינקטים שלה בריאים מספיק ושהקשר החזק שבניתי איתה לא יתקלקל ביום אחד. גם לא בתשעה חודשים. על זה אני עובדת כרגע עם עצמי.

אגב, אתמול הילדה ישנה כאן ומכיוון שלא פציתי פה פחות או יותר לאורך כל הערב, בשום נושא שהוא (לא מקלחת, לא שיעורי בית, לא שום דבר) - הבוקר זכיתי לחיבוק ולחיוך. בחיי שהרגשתי כאילו שזכיתי בלוטו. אם זה הפתרון הוא פשוט לסתום את הפה לתקופה, אני יכולה לחיות עם זה.
 
לפי התאור שלך...

את לוקחת את תפקיד האמא - חד וחלק !

מהות העבודה שלך עם עצמך היא להבין ולהפנים איך את מתיישמת
כבת הזוג של אביה של הילדה.
ומתוך כך משתנה התחושה שאת סותמת הפה, או שזה עניין תקופתי.

אין בעיה בהתנהגות של כל אחת מכן - הילדה לא מגיבה מתוך "מצוקה",
אלא מתוך היותה היא,
ואת לא "נסחפת לתוך הדרמה שלה", אלא מגיבה מתוך עצמך.
זאת חלק מההבנה שאת אמורה להגיע אליה, לדעתי.

לגבי טיפול משפחתי - את צודקת שהמיטב יהיה אם כל אחד מכם יגיע
לטיפול ויעבוד על חלקו ב"פאזל" המשפחתי, אבל תופתעי לראות את
ההשפעה העצומה שיכולה להיות על המערכת כולה, גם אם רק אחד
ה"חלקים" (את, במקרה הזה) עובד על עצמו.
 

poly1982

New member
אולי לא הסברתי מספיק טוב את התפקיד שלי בבית

אבל אני לא רואה את עצמי כלוקחת על עצמי את תפקיד האמא.

קודם כל, יש לילדה אמא, והיחסים ביניהן קרובים אבל טעונים (סתם דוגמא: אם הילדה לא עונה לה לטלפון הנייד, אפילו אם זה בגלל שהיא לא שמעה או לא הספיקה לענות, האמא מאוד כועסת עליה, לפעמים בצרחות). לא נכנסתי ל"חלל ריק" ולא ניסיתי להחליף אף אחד.

חוץ מזה יש לה גם אבא מאוד מעורב ופעיל. אבל מכיוון שאנחנו יחד כבר המון שנים, ולילדה יש כאן בית לכל דבר ועניין (היא אצלנו כמעט חצי מהזמן ) - מבחינתי, יש לי אחריות כלפיה. אי אפשר לצפות שהוא יקח על עצמו את כל האחריות ההורית ואני לא אתערב בכלל.

לפי ההגדרות שלך, אם הבנתי נכון, מכיוון שאני בת הזוג של אבא אני לא אמורה להתערב בשום אספקט של חייה למעט להיות נחמדה ולחייך? מצטערת, לא מסכימה. אנחנו יחד כבר תיכף עשור, הילדה היא חלק נכבד מחיי ואני מרגישה מחויבת כלפיה. המחויבות הזו באה עם חלקים מאוד נעימים, וגם עם חלקים יותר "שגרתיים" ברמת היומיום. וכן - ילדים בגיל הזה - לדעתי, עדיין צריכים מסגרת, צריכים שיגדירו להם גבולות. לפעמים אני זו שמגדירה אותם ולפעמים בן זוגי.

אין ביננו "חלוקת עבודה" קבועה, למעט העניין של הסדר והניקיון שחשוב לי יותר מאשר לבן זוגי וש(כפי שגיליתי עכשיו) קצת מביך אותו לעסוק בזה מולה. הוא גם יותר מעורב בנושאי הלימודים כפועל יוצא מכך שהוא בקשר רציף עם בית הספר ולא אני. העניין הוא שהחלוקה הזו נוצרה באופן טבעי, לא הוחלט עליה מראש. בכל שאר העניינים - אין "כן מתפקידי" או "לא מתפקידי", כי אני חושבת שההפרדה הזו מלאכותית ולא תורמת.

אגב, זה נכון גם כשמדובר בבילויים משותפים: לפעמים אנחנו עושים משהו שלושתינו, לפעמים רק אני לוקחת אותה לסרטים או קניות ולפעמים היא מבלה לבד עם אבא שלה, הכל בהתאם לצורך ולסיטואציה. הגיוני יותר לטעמי שאני אקח אותה לשופינג (עשיתי את זה בשבוע שעבר) ולא אבא שלה, כמו שסביר בעיניי שאבא שלה יקח אותה לפעילות ספורטיבית בפארק בשבת בבוקר (הם אוהבים לקום מוקדם ועכשיו כשאני בהריון... רק תני לי לנמנם במיטה אם אפשר
)
אבל שוב - זה לא הרמטי. אנחנו מאוד לא נוקשים בעניין הזה, כי אני לא רואה שום סיבה להיות נוקשה. אני מאמינה גדולה במשפט "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו", ומנסה לחיות על פיו. כאמור, עד ממש לאחרונה, זה הוכיח את עצמו.

לגבי מה שכתבת קודם על גיל ההתבגרות - צר לי אבל לדעתי בנושא הזה, את טועה. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה. כלללללל המבוגרים סביבי (למעט סבא וסבתא האהובים עליי) נראו לי כמו חבורת טרחנים זקנים שלא מבינים שום דבר. אני זוכרת את עצמי בשנים האלה מנסה לנפנף מעליי בעיקר את אמא שלי, והיום אנחנו מאוד מאוד קרובות ויש ביננו יחסים מעולים.

כך שיש התנהגות תלויית גילאים, ונערכו על כך גם מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות. בנות בגילאים מסויימים מגיבות אחרת מילדות קטנות יותר או נערות בוגרות יותר. צריך פשוט לקבל את זה, עד גבול מסוים כמובן (והגבול הוא התנהגות שפוגעת בילד או בסביבה). הילדה בפירוש לא מתנהגת כמו שהיא התנהגה לפני שנה, והשינוי בהתנהגות התחיל לפני שסיפרנו לה על ההריון. העניין הוא שמאז שהיא שמעה את החדשות, אני הפכתי ל"מוקד" הבעיה.

מנקודת המבט שלי (ואני מכירה אותה לא מעט שנים) - הילדה כן במצוקה. אחרת איך את מסבירה את השינוי הדרמטי ביחסים שלה איתי מיד אחרי הבשורות על ההריון? קשה לה להתמודד עם המחשבה שתהיה לה תחרות. אני משתדלת להבין, אמנם לי אין אחים קטנים אז אני לא מכירה את זה באופן אישי, אבל אני עושה את המקסימום לתת מקום לחששות ולפחדים שלה. ניסיתי לדבר איתה על זה, אגב, והיא דחתה את היוזמה באופן שלא משתמע לשום פנים.

אני זו שצריכה להפנים את מהירות השינוי בה, שקרה בבת אחת. יחד עם ההריון שלי שהוא בעצמו שינוי גדול), הכל נראה לי קצת קיצוני. מודה ומתוודה - נבהלתי ואני עדיין חוששת.

יכול להיות שמבחינה הזו טיפול זה רעיון טוב עבורי, אבל אני לא מצפה שזה יפתור את כל הבעיות, בטח לא אם אני היחידה שמשתפת פעולה. ובכלל נראה לי שיש כאן נטיה לשלוח כל עוברת אורח לטיפול, על כל בעיה שצצה. אני דווקא כן מאמינה שעם מספיק מודעות ורצון טוב אפשר לפתור דברים גם בלי "עזרה מקצועית". אני כמובן לא מדברת על מקרים חמורים כמו חלק מהדברים שעלו כאן, אבל לא נראה לי שאנחנו נופלים לקטגוריה הזו.
 
אוקי, אז אם הכל "סבבה"...

המשיכי בדרכך. (כמובן שאלו הם חייך).
ניסיתי רק להציע התבוננות אחרת.

לגבי גיל התבגרות / הורמונים לפני הריון ועוד -
כמובן שהם קיימים, כמובן שלילדה קשה כרגע.
הצעתי היתה לא להתלות ב"קולב" הזה כסיבה לקשיים,
אלא לקחת את הדברים צעד אחד קדימה.

לגבי טיפול / עזרה מקצועית -
מנסיון - מטפל מקצועי - תורם מאוד (!),
גם במקרים שאינם תחת קטגוריה "חמורים".

בהצלחה.
 

poly1982

New member
ממש לא הכל סבבה

וגם לא ניסיתי לטעון כך.
מה שניסיתי להסביר הוא שאם היתה בעיית חלוקת תפקידים, היא היתה אמורה לצוץ הרבה קודם.
אנחנו תשע וחצי שנים יחד. עד עכשיו עבד לנו טוב. עכשיו זה לא עובד טוב, בעקבות שינוי בנסיבות (הריון) ושינויים טבעיים (גיל ההתבגרות וכיו"ב). אז אולי הבעיה היא לא בחלוקת התפקידים אלא במשהו אחר?

אגב, האישיו הוא בכלל לא נושא ההגיינה, לטעמי. איכשהוא הדיון התפתח לכיוון הזה יותר ממה שתכננתי. אבל אם כבר נכנסתי לפינה הזו, אני יכולה לומר שלקחתי לתשומת ליבי את ההצעה של אחת מהבנות כאן - לסגת מהנושא לחלוטין ולא להתערב בו יותר.
רק שהפתרון מבחינתי הוא לא לתת לילדה להסתובב עם ראש לא חפוף במשך ימים, אלא להעביר את הסמכות בטיפול בנושא בלעדית לאבא שלה. לשמחתי הוא כאמור אבא פעיל ומעורב, ולכן ברגע שדיברתי איתו יישרנו קו וכרגע העניין בטיפולו. אפרופו חלוקת תפקידים וכו'.

אני לא מנסה לחפש קולבים לתלות עליהם קשיים אלא פתרונות, קיוויתי שאמצא כאן פתרונות לא דוגמטיים (הצעות חוזרות ונשנות ללכת לטיפול = מבחינתי פתרון דוגמטי, בעיקר אחרי שציינתי כבר שזו לא אפשרות ריאלית כרגע).
במקרה הזה, כמו שכבר אמרתי: אני חושבת שבלי שיתוף פעולה מצד כולם, מסגרת של טיפול משפחתי תהיה לא יעילה עבורנו. ואגב, גם אם היה לי שיתוף פעולה כזה, מנסיוני עם מטפלים מקצועיים - לא תמיד הם מצליחים לסייע. כבר נתקלתי באופן אישי בכאלה שלא תרמו לי ולאחרים בשום צורה שהיא (בלי לפגוע באף אחד מהמשתתפים כאן, במקרה שיש כאן מטפלים).

כמובן שפגשתי גם פסיכולוגים / יועצים טובים ומוצלחים, אבל טיפול זו לא מילת קסם, וקצת מפליא אותי שכולן כאן חושבות משום מה שזה הפתרון היחיד לכל מצב משפחתי סבוך.
 
למעלה