שם שכן בנק ארץ ישאל בריטניה.עבדתי שם כנער שליח-אצל יהושע בן ציון שהיה מנהל זוטר..ונשוי לבת של בעל הבנק נחום ויליאמס אנגלי שהיה גם בעלי יקב בבנימינה-יקבי אליעז.בסיום עבודתי שם..לאחר שהיכרתי את כל רחובות תל אביב בנסיעה על אפניים..כולל התקוה ושפירא..ושכונת נורדיה..והגימנסיה עוד עמדה.
אז בסיום עבודתי שם ועוד חצי שנה בעבודה אחרת-הלכתי לקיבוץ..ל-15 שנה..ושם היכרתי את אשתי..שהיתה אז בכיתה ה'..אז רק אחרי זה..
בשכונת התקוה ושפירא של אז-לא גרו עולים חדשים-אלא קו העוני..משנות ה-30-40 שהיום נותרה מהם קבוצת 'בני יהודה'..ואז היה גדנ"ע יהודה. הצפון היה בנוי רק עד הירקון. לא היתה רמת אביב וכביש חיפה הגיע עד נתניה..משם פנו ימינה לבית ליד. נסעו כמעט רק בכביש 4..דרך כפר סבא ורעננה-בעצם סיבוב רעננה שלא היה סלול..אלא סולינג.גם ב-1958 עוד נסעתי בטרמפים ממחנה דורה בנתניה דרך בית ליד.או ברכבת לחיפה. ומשם לעמק. גם היום אין רכבת לעפולה..לא מתל אביב ולא מחיפה..מדינה מפגרת וממשל מפגר.
הבימה היכל התרבות יהודה הלוי.למעט עזריאלי.תיכנס לרחוב בית אלפא ואיזור המוסכים ותראה שכלום לא השתנה.יש עוד מרחק בין רמת השרון לתל אביב. בני ברק גם נשארה אותו דבר.חבל שלא נשארה ראשון לציון הישנה..שבה אני מקלל את הקבלנים..שקלקלו אותה..
אבל האוירה - אחרת. ולעיתים הניגוד הזה בין מה שאתה מקוה למצוא (כי הכל דומה), למה שיש בפועל, מעיק יותר מכל דבר אחר.
מבחינתי אפשר להרוס הכל - הזיכרון עדיף.
החברה הראשונה- נסעתי באוטובוסים-הייתי חייל והיא עבדה בדואר..אחרי השחרור. הכרנו בצבא.ואז היא גרה ביפו בצומת יהודה הימית-שדרות ירושלים
אחרי זה בבת ים..כשבאתי לראות מה איתה לאחר 20 שנה- אמא שלה היתה לבד- והיא היתה מעבר לים. יצא שהקמנו שתי משפחות אבל לחוד. האמת שנפרדנו בשנת 58 כי במשפחה שלה-חשבו שהיא תטפל באמא שלה..שגרה בבת-ים ואני רציתי לקחת אותה לקיבוץ. היא לא טיפלה באמא אבל בדיעבד לא היה לי שכל להילחם איתם עליה.
אחר כך כבר היה מאוחר. עוד הספקנו לשבת בחוף הסלע....אבל כאמור זה כבר לא היה זה..גם כי באו כבר אחרות. וכמובן האשה האחרונה..ל-55 שנה..
זכרונות זה טוב אבל אין מה לעשות איתם. ואף אחד לא יודע מה יהיה בקושי יודעים מה היה. לכן כתבתי על זה סיפור אחד שהתפרסם ב'מחנה נח"ל'..משם באנו. והשני באתר סיפורי הקיבוצים -בשם 'התחייבויות קודמותי..