חוסר ביטחון שלי? אנא התייחסותכם

[ברלה]

חוסר ביטחון שלי? אנא התייחסותכם

שלום לכם, יש לי ילד בן שנה וארבעה חודשים. אני אמא די רגועה בדרך כלל, כלומר איני מגיעה למצבים שבו אני מתרגזת, מאבדת שליטה וכדומה (אני כזו בלי קשר להורות), אולם יכול להיות שאני אמא חרדה? בני התחיל ללכת לפני חודש בלבד, וזאת, לדעתי הרבה באשמתי, מאד פחדתי שהוא יפול על כל מיני פינות חדות בבית, ומצאתי את עצמי כל הזמן מאחוריו, מגוננת. כאשר אנחנו בחוץ, בדשא, אין לי בעיה שיפול וילמד לקום, אבל בבית זה נראה לי נורא כל פעם מחדש. לאחי ילד הגדול מבני בארבעה חודשים, והוא טוען שאני אמא נוראית. שעלי לתת לו ליפול וללמוד, שלא אצליח הרי למנוע את כל הנפילות שלו. בקיצור, אם פעם חששתי שיש לי בעיה באמהות (כלומר בבחירת הדרך הנכונה בכל נקודת התלבטות, ולא ביכולת להעניק) אז היום חוסר הבטחון שלי התעצם. פעמים רבות אני שומעת: לכי עם האינטואיציה שלך, אבל כאשר יש מבקרים כל כך רבים, ודעות כל כך מרובות, קשה תמיד למצוא את האינטואיציה שלי. היא הופכת דהויה ובלתי בולטת. אשמח להתייחסותכם תודה

 

[רותי ע]

הי ברלה

לדעתי ילד מתחיל ללכת כשהוא מוכן לכך. וכמו שאי אפשר לאמן אותו ללכת מוקדם יותר, אי אפשר לעצור אותו מללכת (אלא באמצעים מאוד קיצוניים). וגיל שנה+4 הוא בהחלט בטווח הנורמה. "לכי עם האינטואיציה שלך" הוא לא סתם אימרה שחוקה אלא האמת וכל האמת, מהנסיון שלי ושל האימהות מסביבי. אבל זה עדיין לא אומר לא לבדוק את עצמך כל הזמן ולפעמים לשנות גישה אם נראה שטעית. מה שאני עושה זה לשמוע מגוון של דעות ואז להחליט מה טוב בשביל הילד שלי ובשבילי. וזה בכל התחומים. את בטוח לא אמא נוראית. ואת בטוח לא אמא מושלמת. את "סתם" אמא נהדרת לילד שלך שחושבת הרבה עליו ועל טובתו.

 

[_גלית_]

אני מסכימה עם רותי ../images/Emo45.gif

ואני מזדהה מאוד עם החרדה שלך. תומר עוד לא התחיל ללכת, אבל אני קצת חוששת מהרגע שבו הוא כבר ממש ילך, ואז, נניח ירוץ לכביש ולא יעצור כשאקרא לו

... (אני ראיתי את זה ממש קורה מול העיניים שלי, עם ילד אחר, ובנס

לא קרה כלום, ויש לי ממש סיוטים מהאפשרות הזאת

) אני מקפידה לבדוק את עצמי כל הזמן, בין היתר בעזרת בן זוגי האהוב, שעוזר לי לשמור על פרופורציות. אל תסכימי שאף אחד יגיד לך שאת אמא נוראית! איזה מין דבר נוראי להגיד! נכון, את לא מושלמת, אבל יש אמרת זן שאני מאוד אוהבת, והיא נכונה לי מאוד בעיקר מאז שיש לי ילד: "במים צלולים מידי - לא חיים דגים

" וזה אומר שהעולם קיים דווקא כי הוא לא מושלם! תמשיכי להקשיב לעצמך, ואל תשפטי את עצמך בחומרה

.

 

[סיגל של שגיא]

אמא נוראית? בגלל שאת חרדה לשלומו

של בנך? כלל וכלל לא. להפך. את נשמעת לי אמא עם יד-על-הדופק. יותר מליגיטימי שאת לא רוצה שבנך יפצע. נראה לי רשלני לאפשר לילד להפצע בבית מפינות חדות/תכשירי ניקוי וכד´ רק כדי לתת לו "להתנסות לבד". אני חושבת שאת נוהגת נכון ואפילו יותר מזה. כל מי שמנסה לערער את בטחונך שאלי אותו: "את/ה לא סומך/ת עלי?" כמעט תמיד התשובה היא: "כן, אני סומך עליך, אבל..." וכאן יש מקום לקטע אותם ולומר: "אז אם אתם סומכים עלי, אל תעירו לי". עוד משפט שאימצתי לי כאן בעקבות המלצת הבנות הוא: "נכון, אני אמא רעה, ובגלל זה הוא בוכה עכשיו/לבוש חם מדי/לבוש קר מדי וכד´". המשפט הזה טוב לאנשים שאת לא מכירה ותמיד משתיק אותם (ניסיתי אותו כבר מס´ פעמיים ואני מודה למי שכתבה לי אותו-ואני לא זוכרת את שמה

). ועוד שאלה: אפשר קצת "להידבק" מהרוגע שלך?

 

[דיאנה1]

רגע, אז אולי גם אני אמא נוראית...

שון הגדולה שלי הלכה בגיל שנה וארבע. בר בן שנה ושלושה חודשים ועוד לא הולך. ומעולם לא העלתי בדעתי שזה בגללי... (חשבתי להאשים את הגנים של בעלי, אבל שם דווקא הלכו מוקדם, אצלי אחרו ללכת

) אז או שאני אשמה ולא ידעתי עד היום, או שאני וגם את אמהות נורמליות לחלוטין והילדים ילכו כשיהיו מוכנים לכך. (אני בוחרת באפשרות השניה).

 

[אמא של תומר]

ברלה יקרה

ראשית ,את אמא נהדרת, ואל תתני לאף אחד להגיד לך משהו אחר. טובת הילד שלך במקום הראשון אצלך, וזה מה שחשוב. אבל אני עם אחיך בעניין של לתת לו להתנסות. אני לא חושבת שבנך התחיל ללכת בשנה ואבע בגלל החששות שלך, אבל באופן כללי בכל מה שהוא עושה, הלימוד הטוב ביותר הוא באמצעות ההתנסות, ולכן אולי כדאי לך "להשתחרר" קצת ולא לרדוף אחריו כל הזמן. (אני כמובן לא מציעה לתת לו לגעת בסיר רותח כדי שילמד שזה חם, או ליפול במדרגות כדי להבין שזה כואב) תומר שלי נפל המון, עדיין נופל, והוא ילד מאוד שובב ובחיבה אנחנו קוראים לו נינג´ה, וטוענים שהוא עבר את החינוך שלו בגדודי אל-עקצה (טרוריסט קטן) אז הוא קיבל כמה מכות פה ושם, והיו לו (ויש כל יום מחדש) סימנים כחולים על הרגליים, אבל מההתנסות שלו הוא לומד שיש דברים מסוימים שטובים לו ודברים אחרים שלא. הרבה פעמים אני נדהמת לראות את האינסטינקטים שלו, ש"אומרים" לו איך ליפול, להזיז את הראש מהפינה, וכו´. אז קצת יותר תסמכי על הילד שלך ועל האינסטינקטים שלו, ואני בטוחה שיהיה כיף לשניכם (רק לא לחטוף התקף לב בדרך...)

 

[ליאת של בר]

הי גם אנחנו נינג´ות! ../images/Emo6.gif

ז"א קוראים לבר נינג´ה..

 

[בבה יגה]

כמה שאני מבינה אותך...

כתבתי לך הודעה ארוכה, והמערכת מחקה אותה

גם לי לקח המון זמן "למצוא" את האינטואיציה שלי. יותר נכון, לקח לי זמן לבטוח באמת בתחושות שלי ולהבחין בהן בינות לשפע המידע הדעות והביקורת. בדיעבד, כשהילדים שלי טיפה יותר גדולים (הגדולה בת 5.5) אני יכולה לראות שלמרות שהרבה פעמים אפילו לא זיהיתי מה אומרת לי האינטואיציה שלי, מה הרגשות והתחושות שלי אומרים לי, בעצם פעלתי לפיהן. דווקא מכיוון שיש כל כך הרבה מידע ודעות, אנחנו יכולים להפתח למגוון של רעיונות שונים, ומתוכם לבחור מה מתאים לנו. יחד עם זאת, חשוב מאד לדעתי לזכור, שמותר לנו כהורים לעשות טעויות, וזה לא נורא (למרות שבזמן אמת זה יכול להראות כך). מותר גם לבחור בדרך אחת, וכשאנחנו לומדים ומתפתחים בהורות שלנו ובעצמנו - גם לשנות את הדרך ולבחור באחרת. כי אם יש לי מסקנה אחת ברורה מגידול ילדי, הרי היא שאין דרך אחת נכונה בחינוך (או כמו שקראתי בטיפת חלב:"פעם היו לי חמש תיאוריות על גידול ילדים, ואף לא ילד אחד. היום יש לי חמישה ילדים, ואף לא תיאוריה אחת...) ולענין הספציפי שהעלית: גיל שנה וחודש הוא גיל נורמלי לחלוטין להתחיל ללכת. למיטב ידיעתי, ילדים הולכים כאשר הם בשלים לכך פיזית, כמעט בלי קשר לה תעשי או לא. קראתי פעם על מחקר שהשווה בין תינוקות שגדלו בבית יתומים, בלי אהבה ויחס אישי, ותינוקות שגדלו בבתים רגילים. המחקר גילה, שלמרות שילדים בבית היתומים התפתחו לאט יותר מבחינה קוגניטיבית (מה שנשמע צפוי למדי), הרי שמבחינה פיזית לא נמצא שוני בהתפתחות: ילדי בית היתומים והילדים ה"רגילים" התהפכו, זחלו עמדו והלכו בממוצע באותו גיל. אם את חרדה רק בענין הנפילות והמכות (על דברים אחרים לא כתבת), אולי את יכולה להתאים את הבית שלך יותר לילד שלומד ללכת. יש בחנויות (שילב, חנויות "עשה זאת בעצמך") כל מיני אביזרי בטיחות, כמו מגינים לפינות חדות. אפשר גם להוציא זמנית - השלב הזה הרי עובר - חפצים שנראים לך מסוכנים, כמו שולחן או שידה. ומעבר לכך - בנזוגי תמיד אומר שהם הרבה יותר עמידים ממה שנראה לנו, ולכל היותר בכל מכה ונפילה הם מאבדים איזה IQ קטן אחד (וכשיגיעו לכיתה א´ כבר יצטרכו חינוך מיוחד

)

 

[בבה יגה]

סליחה - שנה וארבע - וזה כמובן עדיין

לגמרי בנורמה.

 

[ענתש]

דעה של ילדה להורים חרדים

(דוגמא קיצונית) אני ילדה להורים חרדים. האמת - בעיקר אבא שלי. הוא ממש גידל אותנו בצמר גפן... אסור היה סקטים, אסור היה סקטבורד, יצא לנו הנשמה עד שהרשו לנו אופניים, בגן שעשועים הוא היה מחזיק אותנו כשעולים על המגלשה וכמובן מחזיק אותנו גם כשגולשים... אסור על הקרוסלה, אסור לגעת בחיות (מביא מחלות), אזור לרוץ בבית, זהירות במדרגות, לאכול קטן כי אפשר להחנק ועוד ועוד - האמת - זה לא נורא כמו שזה נשמע. היתה לי ילדות מעולה, מאושרת, נפלאה ומלאת הרפתקאות גם ככה. אבל גדלתי להיות אדם פחדן. פחד גבהים, פחד ממחטים, פחד מעכבישים, פחד מכלבים וחתולים, חרדה איומה מליפול (רשימה חלקית). עם חלק מהדברים בחרתי במודע להתמודד ולהתגבר (למשל המחטים והחיות) וחלק אני כנראה לא אנצח (למשל פחד גבהים). אבל המסקנה שלי היא שאי אפשר לגדל ילד בחרדות. אני רוצה להיות הורה רגוע לנגה, כמה שזה קשה לי (כנראה זה תורשתי, אני רואה ילדים ברחוב משחקים על המדרכה ואני כבר מרגישה איך עוד רגע הם רצים לכביש... ואין מה לדבר על גן שעשועים וההתקף לב שזה עושה לי). לכן אבא של נגה ילך איתה לגן שעשועים, לא אני. לכן אני הולכת להביא כלב הביתה בעוד כמה חודשים (ואפילו אני אתן לו לגור בתוך הבית) ולכן אני מחזיקה את עצמי חזק חזק כל פעם שעוברת לי בראש המחשבה של "זהירות, הולך לקרות לה משהו...", נושמת עמוק, משגיחה, אבל לא עושה כלום. לסיכום (מצטערת על המונולוג): אני לא חושבת שיש לזה קשר לאם את אמא טובה או גרועה, ההורים שלי היו (ועדיין) הורים נפלאים ונהדרים. אבל לדעתי עדיף לתת לילדים ליפול, לחטוף קצת מכות מפה ומשם וזה כדי שיגדלו להיות אנשים יותר בטוחים בעצמם. אם את לא יכולה להסתכל על זה כי זה מלחיץ, תנסי לתת למישהו אחר להשגיח (אבא למשל).

 

[רותי ע]

שמעתי אומרים שילד בלי

סימנים של מכות ונפילות-צריך לבדוק מה לא בסדר אצלו. ומנסיון עם זעטוט אקטיבי-יש בזה הרבה. גם אני בהתחלה ניסיתי לגונן וכל הזמן הזהרתי אותו מפני זה...וזה... פתאום שמתי לב שהילד בגן השעשועים מפחד לעלות על מתקנים. עשיתי אחורה פנה והיום אני מחזיקה את עצמי לא להעיר. ואכן יש שיפור במצב...

 

[ליאת של בר]

ברלה - מסכימה עם רותי (פעמיים)..

כנ"ל לגבי ילדים נקיים מדי.... וברלה, בר עכשיו התחילה ללכת (שנה ושלוש) ואם בהתחלה רק יחפה ועם גרביים לא (ואני ישר אמרתי להחורף עיקב אותה) היום היא כבר צעדה עם נעלי הבית המסוכנות. אין לנו שליטה על זה, ולדעתי אין צורך לגונן יותר מדי. מה שכן חשוב זה למגן את הבית כמה שאפשר כדי להפחית את הסכנות (ואת זה את בטח כבר יודעת) וזה מאוד טבעי שאם הילד ליד שולחן זכוכית חד כן תלכי לידו ותשימי יד וכו´, אבל בבית, מה שאפשר עושים ומה שאי אפשר - פשוט נזהרים. אני מנסה לא להצמד לבר עד כמה שאפשר, והיא טפו טפו רוב הזמן יודעת להזהר בעצמה. כמובן שיש מקרים שאני קופצת (כמו זחילה על המיטה והתיישבות בקצה תוך סיבוב... היו לנו כמה הצלות) אבל היא גם נופלת ואין מה לעשות. היו גם מקרים שהיא לא העריכה נכון את המרחקים וניסתה לתפוס משהו ונפלה - אלו דברים שקורים ואי אפשר למנוע אותם צריך פשוט להיות ערניים וזהירים אבל לא היסטריים..

 

[ברלה]

תודה על ההתייחסות הרצינית ../images/Emo39.gif

אנסה להפנים את הדברים שהעליתם כאן. אני מודעת לכך שצריך לתת לילד להתנסות, וללמוד, ואני בשום פנים ואופן לא רוצה לפתח בו פחדים. קשה לי להאמין שאצליח להגמל לגמרי מהחששות שהוא יפול ויפצע (מדובר בעיקר כאשר מתקרב לשולחן הטלויזיה, ומאחר שאנחנו בביתה של אמי עד הטיסה, איני יכולה לעשות רבות בנושא...) אך במקום לרדוף אחריו אנסה לנשוך את הלשון ולעודד אותו לקום לבד. מפינת שולחן הטלויזיה, חייבת להודות, אמשיך להזהר. הועלתה כאן הצעה להתאים את הבית לחיים עם ילד צעיר שהחל לצעוד, ויהיו סכנות נוספות הנובעות מסקרנותו, אך כמו שאמרתי הבית בו אנו נמצאים כעת הוא של אמי, ואנחנו טסים בעוד חודש וחצי, ולא אתחיל לשנות לה את הבית, מה שכן, אלך לשילב או לכל מקום אחר שמתמחה בדברים הללו, ואולי ארכוש לי "פטנטים" לאבזר את הבית בהתאם, ואקח אותם אתי לאוסטרליה. ובינתיים, תודה רבה באמת. כנראה שאמשיך להתייעץ אתכן/ם כשאשהה שם. סוף שבוע נעים לכולם

 

[meira]

רק אינטואיציה

נכון שהספרים עוזרים, והצעות (לפעמים אפילו טובות) מקילות א-ב-ל אין פה מדריך למשתמש עם שלבים של 1-2-3, הכל מאוד אינדבידואלי ומה שאת מרגישה שהכי נכון לך ולילד זה באמת הכי טוב לכם. אם את מרגישה שמה שאת עושה באמת גורם ללחץ מיותר, תנסי לעבוד על עצמך אבל רק מתוך שלמות במה שאת עושה ומאמינה. לפי דעתי האישית, מההתחלה אנחנו צריכים להתרגל למחשבה ולהתאמן על השלב של "LET THEM GO". לתת להם את הבטחון והעצמאות להתמודד יום אחד עם העולם בעצמם. זה מתחיל בלתת להם לעשות דברים לבד (גם עם זה יבוא על חשבון מכה וחבורה) ולכוון אותך למצוא את הדרך בעצמם.