שאלות בענין שילוב פרטני
ריקי, אני חוששת שאין מדובר ב"עוד" משכורת אחת. את מתארת מבנה של מרכז טיפולי. וכאלה פועלים כמעט בכל ישוב. נניח והפתרון שלך באמת בר ביצוע, זה אומר להכפיל ויותר את סל המשאבים. הרי לא יעלה על הדעת שבית ספר רגיל הקולט נניח, שניים שלושה ילדים אוטיסטים לא יקבל שעות יעודיות (סל שילוב) לצורך כך. אז ינתנו שעות בבית הספר וינתנו שעות אחר הצהריים והינה המשאבים הוכפלו. ותקציב זה הרי שורש הבעיה. ומה עם שרותי סייעת ? אם בבית ספר לחינוך מיוחד ניתן להכניס שתי סייעות כתה של שמונה ילדים ולתת מענה, הרי שבבית ספר רגיל יש צורך להחזיק שתי סייעות עבור שני ילדים. ומה לגבי שרותים של רופא, לעיתים מספר רופאים (פסיכיאטר, נוירלוג,) ועובדות סוציאליות? ומי ידריך את הצוות בכתה הרגילה? ומי יעבוד עם הילד מחוץ לכתה הרגילה, על פי תוכנית הלימודים האישית שלו? או שאת חושבת שניתן להעלות על הדעת שילד כזה ישב שש-שבע שעות בכתה הרגלה וילמד על פי תוכנית הלימודים הרגילה ללא שום יאיים במשך היום? ומה לגבי ישוביים קטנים הממוקמים בפיזור ג"ג גדול? כמו בצפון למשל.. האם ניתן להקים מרכז כזה ולהסיע אליו ילדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים? כאשר משך זמן הנסיעה יכול להגיע לשעה ויותר? הרי לא יהיו מספיק ילדים עבור מרכז בכל יישוב. או שמא הגיוני לצפות כי יוקם מרכז עבור כל שני ילדים? ומי יסיע? מי יממן את עלות ההסעה למרכז? הילדים הרי אינם שייכים לחינוך המיוחד ואינם זכאיים להסעות. זה אומר שוב התגייסות של ההורים ומה לגבי הורים שאינם יכולים לממן מכיסם הסעות? ומה דין שנת לימודים מוארכת? האם ניתן לצפות שבבית ספר רגיל ימשיכו ללמוד שני ילדים בלבד? ריקי, הדברים ממש לא פשוטים. קיימים יתרונות רבים במסגרות של חינוך מיוחד, אין להקל ראש ביתרונות אלה, הן לגבי הילדים והן לגבי ההורים. אך אני מאלה החושבים שיש לפעול באופן מעשי על מנת בכל זאת לקדם את השילוב הפרטני הלכה למעשה. אך חייבים להודות כי זו לא משימה כה קלה או פשטנית לביצוע. דיאנה
ריקי, אני חוששת שאין מדובר ב"עוד" משכורת אחת. את מתארת מבנה של מרכז טיפולי. וכאלה פועלים כמעט בכל ישוב. נניח והפתרון שלך באמת בר ביצוע, זה אומר להכפיל ויותר את סל המשאבים. הרי לא יעלה על הדעת שבית ספר רגיל הקולט נניח, שניים שלושה ילדים אוטיסטים לא יקבל שעות יעודיות (סל שילוב) לצורך כך. אז ינתנו שעות בבית הספר וינתנו שעות אחר הצהריים והינה המשאבים הוכפלו. ותקציב זה הרי שורש הבעיה. ומה עם שרותי סייעת ? אם בבית ספר לחינוך מיוחד ניתן להכניס שתי סייעות כתה של שמונה ילדים ולתת מענה, הרי שבבית ספר רגיל יש צורך להחזיק שתי סייעות עבור שני ילדים. ומה לגבי שרותים של רופא, לעיתים מספר רופאים (פסיכיאטר, נוירלוג,) ועובדות סוציאליות? ומי ידריך את הצוות בכתה הרגילה? ומי יעבוד עם הילד מחוץ לכתה הרגילה, על פי תוכנית הלימודים האישית שלו? או שאת חושבת שניתן להעלות על הדעת שילד כזה ישב שש-שבע שעות בכתה הרגלה וילמד על פי תוכנית הלימודים הרגילה ללא שום יאיים במשך היום? ומה לגבי ישוביים קטנים הממוקמים בפיזור ג"ג גדול? כמו בצפון למשל.. האם ניתן להקים מרכז כזה ולהסיע אליו ילדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים? כאשר משך זמן הנסיעה יכול להגיע לשעה ויותר? הרי לא יהיו מספיק ילדים עבור מרכז בכל יישוב. או שמא הגיוני לצפות כי יוקם מרכז עבור כל שני ילדים? ומי יסיע? מי יממן את עלות ההסעה למרכז? הילדים הרי אינם שייכים לחינוך המיוחד ואינם זכאיים להסעות. זה אומר שוב התגייסות של ההורים ומה לגבי הורים שאינם יכולים לממן מכיסם הסעות? ומה דין שנת לימודים מוארכת? האם ניתן לצפות שבבית ספר רגיל ימשיכו ללמוד שני ילדים בלבד? ריקי, הדברים ממש לא פשוטים. קיימים יתרונות רבים במסגרות של חינוך מיוחד, אין להקל ראש ביתרונות אלה, הן לגבי הילדים והן לגבי ההורים. אך אני מאלה החושבים שיש לפעול באופן מעשי על מנת בכל זאת לקדם את השילוב הפרטני הלכה למעשה. אך חייבים להודות כי זו לא משימה כה קלה או פשטנית לביצוע. דיאנה