זוכר את הבגרות בפיסיקה?
זוכר איך המורה שהערצת הבריז ולא היה שם? נכון. עברו כמה שנים מאז, לא מעט. עשית עוד כמה דברים בחיים. הבגרות היא בעצם זכרון די רחוק ומעומעם. יודע משהו, אפילו פגשת את המורה ההוא שלך לפיסיקה (בהלוויה של המורה לאנגלית) ושאלת אותו, פעם אחת ולתמיד, למה הוא לא היה שם, בזמן הבגרות לפיסיקה. נכון שכבר שכחת מזמן, נכון שזה לא שינה כל כך הרבה בעצם, אבל בכל זאת - מסקרן. ואז הוא אמר לך, המורה לפיסיקה, תשמע-תראה, היתה לי הזדמנות של פעם בחיים לבלות בוקר עם איאן אנדרסון. אני ידעתי שאתם תעברו את הבגרויות, איתי, בלעדי. אני ידעתי שעשיתי ממכם בני אדם. לפחות חלק מכם. לפחות ניסיתי. הנה, חלקכם אפילו הלכו להיות מורים. ידעתי שאחרי כל הזמן שהעברנו ביחד ועם כל התכנים שנטעתי בכם, כמה שעות של מבחן בגרות לא ישנו כבר כל כך הרבה. ומצד שני היה את איאן אנדרסון. ואז אתה חיבקת אותו, והערכת אותו קצת יותר, וכולם הסתכלו עליכם מה פתאום אתם מתחבקים באמצע ההלוויה של המורה לאנגלית, ואחר כך הלכתם אליו הביתה (פעם ראשונה) ושמעתם ביחד בוטלגים של המודי בלוז, ותהיתם כמה מהדיוידי החדש הזה שהוציא מייקל פינדר מנוגן באמת וכמה מזה זה פלייבק פשוט. בעצם למה אני מזכיר לך את כל זה? אני מזכיר לך, כדי לתת לך (מראש) את הפרספקטיבה של עוד כמה שנים. אם האיחוד הזה במאי הוא משהו שחלמת עליו כל השנים, אסור לך לפספס אותו. זה לא יהיה המקרה של סנטנה או דיפ-פרפל, זו תהיה ההכאה על חטא של ארתור לי (הדברים יהיו קצת יותר מפורטים במסר ששלחתי לך, שהפרהסיה לא ראויה לו).