חיבוטי נפש
שלום לכולם,
אחרי הרבה מחשבות והתחבטויות ביני לבין עצמי, חשבתי שאולי זה יהיה נכון לפנות אליכם, אותם אלו שעשו את הצעד ולשמוע את הזווית שלכם.
כבר כמה וכמה שנים שהמחשבה על להגר לניו זילנד יושבת לי על הלב ועל הראש ולא נותנת לי מנוח.
אני ישראלי בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אוהב את מדינת ישראל באמת ובתמים עם כל הקבלות להראות על כך (שירות צבאי קרבי, מילואים עד הסוף, למודים והקמת משפחה בישראל וכיו"ב).
אני גם מודה בפה מלא שאני אחד מברי המזל. לא גדלתי בבית עשיר אבל בטח לא בבית עני חס וחלילה, לא זוכר מחסור משמעותי בכל ימי חיי, התברכתי ביכולת ללמוד ולהתפרנס מאוד מאוד בכבוד ובאמת שקיבלתי מהמדינה שלי גם בחזרה – לא רק נתתי.
מצד שני, ככל שחולף הזמן, המצב הכלכלי, הבטחוני אבל גם בעיקר מאוד החברתי מתדרדר והולך, אני מרגיש קצת זר בארצי שלי. אני מסתכל על שתי בנותי ובצורה מאוד מוחשית ואמיתית חרד לגורלן ולעתידן. אני לא מדבר רק חס וחלילה על פגיעה גופנית בפיגוע וכיו"ב אלא גם חרד לעתידן הכלכלי וכן אפילו לעתידן התרבותי חינוכי. אני פשוט כבר מאוד לא משוכנע שישראל היא מקום כל כך טוב לגדל בו ילדים.
וכך אני, כבר זמן מאוד משמעותי, בקונפליקט פנימי מאוד גדול שאינו נותן לי מנוח. לא עוזרת לי העובדה שכשחלקתי את מחשבותי עם רעייתי נדחיתי על הסף. אבל כל עוד אני לא מגובש לגמרי על עצמי – קשה לי להעלות טיעונים...בואו נאמר בלהיטות הנדרשת.
קצת עלינו:
זוג בני 43 ו- 40 (כן אני יודע לא כ"כ צעירים). רעייתי בעלת תואר שני בפיזיותרפיה מאוניברסיטת ת"א עם יותר מ- 10 שנות נסיון, בעיקר שיקום ילדים וטיפול בילדים אוטיסטים. אני עו"ד יועץ משפטי של הסניף המקומי של חברה בינ"ל גדולה מאוד. כן היא פעילה גם ב- NZ.
יש לנו שתי בנות בנות 13 ו- 10.
למה NZ? כי זה המקום בו רעייתי ואני בילינו אחרי הצבא 5 חודשים נהדרים, הכי טובים בחיינו. נקודה.
אם כבר לעזוב את ישראל – אז לשם (וכן אני יודע שאני מסתכל על NZ דרך משקפי מטייל וורודים בתוספת נוסטלגיית נעורים, אבל צורך הדיון NZ היא לא המהות – שהרי את אותה החלטה קיבלו אנשים גם על אוסטרליה, קנדה וארה"ב ועוד ועוד).
הסיבה שאני כותב לכם היא לקבל את הפרספקטיבה שלכם כמי שקיבלו את ההחלטה, ביצעו אותה וחיים אותה כבר זמן (מי יותר מי פחות). האם גם לכם היו החיבוטים הללו? איך הכרעתם בסופו של דבר כפי שהכרעתם? על סמך מה? האם בדיעבד ההחלטה השפיעה לטובה יותר על חייכם? האם הייתם מקבלים אותה החלטה היום, knowing what you do?
ד"א – יש שיאמרו – קודם תבדוק אם זה בכלל רלוונטי (מבחינת התנאים, הניקוד וכיו"ב) ואז תתחבט. אני חושב שזו גישה מאוד נכונה, אבל ניסיתי ולא יכול. כל פעם שהתחלתי, אפילו קצת, להתעסק עם הפרטים –המהות הכריעה אותי.
אני חייב לקבל החלטה – או שזה משהו שאני רוצה – ואז נרוץ על הפרטים ועל השכנוע בכל הכח כפי שאני יודע, או שלא – ואז תודה לכולכם על זמנכם ותשומת הלב והמון הצלחה והמשך חיים מאושרים. אני אשאר כאן ואשמור על הגחלת
המון תודה על כל תשובה והמון סליחה על החפירה.
שלום לכולם,
אחרי הרבה מחשבות והתחבטויות ביני לבין עצמי, חשבתי שאולי זה יהיה נכון לפנות אליכם, אותם אלו שעשו את הצעד ולשמוע את הזווית שלכם.
כבר כמה וכמה שנים שהמחשבה על להגר לניו זילנד יושבת לי על הלב ועל הראש ולא נותנת לי מנוח.
אני ישראלי בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אוהב את מדינת ישראל באמת ובתמים עם כל הקבלות להראות על כך (שירות צבאי קרבי, מילואים עד הסוף, למודים והקמת משפחה בישראל וכיו"ב).
אני גם מודה בפה מלא שאני אחד מברי המזל. לא גדלתי בבית עשיר אבל בטח לא בבית עני חס וחלילה, לא זוכר מחסור משמעותי בכל ימי חיי, התברכתי ביכולת ללמוד ולהתפרנס מאוד מאוד בכבוד ובאמת שקיבלתי מהמדינה שלי גם בחזרה – לא רק נתתי.
מצד שני, ככל שחולף הזמן, המצב הכלכלי, הבטחוני אבל גם בעיקר מאוד החברתי מתדרדר והולך, אני מרגיש קצת זר בארצי שלי. אני מסתכל על שתי בנותי ובצורה מאוד מוחשית ואמיתית חרד לגורלן ולעתידן. אני לא מדבר רק חס וחלילה על פגיעה גופנית בפיגוע וכיו"ב אלא גם חרד לעתידן הכלכלי וכן אפילו לעתידן התרבותי חינוכי. אני פשוט כבר מאוד לא משוכנע שישראל היא מקום כל כך טוב לגדל בו ילדים.
וכך אני, כבר זמן מאוד משמעותי, בקונפליקט פנימי מאוד גדול שאינו נותן לי מנוח. לא עוזרת לי העובדה שכשחלקתי את מחשבותי עם רעייתי נדחיתי על הסף. אבל כל עוד אני לא מגובש לגמרי על עצמי – קשה לי להעלות טיעונים...בואו נאמר בלהיטות הנדרשת.
קצת עלינו:
זוג בני 43 ו- 40 (כן אני יודע לא כ"כ צעירים). רעייתי בעלת תואר שני בפיזיותרפיה מאוניברסיטת ת"א עם יותר מ- 10 שנות נסיון, בעיקר שיקום ילדים וטיפול בילדים אוטיסטים. אני עו"ד יועץ משפטי של הסניף המקומי של חברה בינ"ל גדולה מאוד. כן היא פעילה גם ב- NZ.
יש לנו שתי בנות בנות 13 ו- 10.
למה NZ? כי זה המקום בו רעייתי ואני בילינו אחרי הצבא 5 חודשים נהדרים, הכי טובים בחיינו. נקודה.
אם כבר לעזוב את ישראל – אז לשם (וכן אני יודע שאני מסתכל על NZ דרך משקפי מטייל וורודים בתוספת נוסטלגיית נעורים, אבל צורך הדיון NZ היא לא המהות – שהרי את אותה החלטה קיבלו אנשים גם על אוסטרליה, קנדה וארה"ב ועוד ועוד).
הסיבה שאני כותב לכם היא לקבל את הפרספקטיבה שלכם כמי שקיבלו את ההחלטה, ביצעו אותה וחיים אותה כבר זמן (מי יותר מי פחות). האם גם לכם היו החיבוטים הללו? איך הכרעתם בסופו של דבר כפי שהכרעתם? על סמך מה? האם בדיעבד ההחלטה השפיעה לטובה יותר על חייכם? האם הייתם מקבלים אותה החלטה היום, knowing what you do?
ד"א – יש שיאמרו – קודם תבדוק אם זה בכלל רלוונטי (מבחינת התנאים, הניקוד וכיו"ב) ואז תתחבט. אני חושב שזו גישה מאוד נכונה, אבל ניסיתי ולא יכול. כל פעם שהתחלתי, אפילו קצת, להתעסק עם הפרטים –המהות הכריעה אותי.
אני חייב לקבל החלטה – או שזה משהו שאני רוצה – ואז נרוץ על הפרטים ועל השכנוע בכל הכח כפי שאני יודע, או שלא – ואז תודה לכולכם על זמנכם ותשומת הלב והמון הצלחה והמשך חיים מאושרים. אני אשאר כאן ואשמור על הגחלת
המון תודה על כל תשובה והמון סליחה על החפירה.
