חיבוטי נפש

[ANZ1]

הטבע האנושי

ככה הטבע האנושי עובד, בני אדם רוצים להיות דומים ושייכים לחברה מסביב.
מאה שנה יהודים היגרו לישראל מכל העולם וניסו בכל כוחם למחוק את כל מה שהם באו איתו ולהיות צברים גם אם זה אמר למחוק חלק גדול מהזהות שהם באמת אהבו.
אתה יודע שאתה תשאר מהגר, הילדים שלך יהיו אוסטרלים בני מהגרים , והילדים שלהם יהיו רק אוסטרלים.
יכול להיות שאתה רק נהנה מהויכוח, או שאתה באמת מישהו מאד שונה מאחרים.
שלא תבין לא נכון, זה בסדר גמור להיות עם חברים לשעברים, אבל זה לא מבחירה וכן רוב האנשים שמהגרים לכל מקום מצפים להיות כמו המקומיים, כמה עלבון יש בן האתיופים או הרוסים בישראל בגלל ההבנה שהגיעה שהציבור המקומי רואה אותם פחות טובים ואחרים.

 

[רוקד עם שבלולים]

תראה מה זה,

אתה טוען שהטבע האנושי לרצות להתערות, ו-slepax מעלייך טוען ההיפך: שאנשים רוצים להישאר כמה שיותר במרחב התרבותי המוכר שלהם, אפילו בארץ החדשה.
&nbsp
ואני טוען ששניכם צודקים: גם הדחף הזה קיים, וגם היפוכו. וכל אחד מנסה להגיע לאיזון המתאים לו, וכל אחד מצליח במידה מסויימת ונכשל במידה אחרת, והדבר היחיד שאפשר להמר עליו הוא שבעוד דור, מקסימום שניים, הצאצאים של המהגרים ירטנו על המהגרים החדשים שמה הם חושבים לעצמם ושהם יהרסו את המדינה, ואולי גם יפטירו "ינעל דין באבור אילי ג'בהום"

 

[רוקד עם שבלולים]

ההתחבטויות הללו משותפות לאנשים רבים,

וכל אדם - וגם כל משפחה - מתמודדים ומעבדים את זה בצורה אחרת. כמובן שאין פה אדם שיוכל לומר לכם מה נכון לכם, ואני רואה שאתם מבינים את זה, ולא זה מה שאתה שואל.
&nbsp
אני טוען שאנשים ששוקלים ברצינות הגירה, מהסיבות שאתה מתאר, למעשה נמצאים בקטגוריה אחרת מאנשים שלא שוקלים הגירה, או כאלה ששוקלים רק כמחשבה חולפת. מי שמוצא את עצמו מסתכל סביבו שוב ושוב ושואל את עצמו באמת ולעומק מה הוא עושה פה ואם לא מוטב לו שיארוז מזוודות - האדם הזה כבר נמצא במקום אחר מבחינה תודעתית.
במקום הזה, אתה כבר קרוע, וגם תישאר קרוע מכאן ועד עולם. הקונפליקט שאתה מתאר לא יעזוב אותך. גם אם בסופו של דבר תישארו בישראל, עדיין תיוותר בליבך הכמיהה והשאלה "מה היה אילו...?". לא כל שכן אם תעברו. ואם תעברו, זה אומר למחוק הרבה ממה שיש לכם ולהתחיל חיים אחרים, כפי שכתב לך כבר ANZ1.
&nbsp
כשלעצמי, אני יכול לומר שאני מאד שלם עם המעבר לכאן. כמובן שיש הרבה געגועים למשפחה, לנוף מולדת ולשפה, אבל קשה לי לדמיין את עצמי חי ומגדל את ילדיי בישראל של היום כפי שהיא משתקפת לי מן התיאורים של בני משפחתי ומעמודי החדשות. אולי הדברים ישתנו עם הזמן, ואנחנו גם לא פוסלים אפשרות לחזור ביום מן הימים, אבל כיוון שאתה שואל כעת, אענה לך שכעת אני מודה מאד לעצמי של לפני עשור שקם ועשה מעשה.
&nbsp
ממה שאתה מתאר, נשמע שאתה כבר מדגדג את מה שבפיזיקה נקרא event horizon - נקודת האל-חזור שאחריה כבר אין לך בחירה לאן תנוע. כל יום שבו אתה ממשיך ומתחבט ומתלבט ותוהה בנוגע למהות וכו' וכו' מהווה למעשה תיגבור של ההחלטה להישאר. אתם מאד גבוליים מבחינת גיל, וכמו שנשמע, המשפחה שלך לא שותפה לרצון שלך להגר. אם להיות איתך כן לגמרי, אני לא רואה איך אתה מגיע ממצבך הנוכחי כפי שאתה מתאר אותו - להגירה בפועל. נשמע שתישאר נטוע באדמת ארץ הקודש, לטוב ולרע.
אתה מוזמן בהחלט להוכיח את ההיפך - אבל זה אומר שמתישהו בשבועות הקרובים אתה תצטרך לקום ולהתחיל לזעזע את אמות הסיפים במהירות ובהחלטיות שלא משתמעת לשתי פנים. כל גרירת רגליים מעבר לטווח הזמן הזה הוא למעשה החלטה להישאר.
&nbsp
&nbsp

 

[The Blues]

דעתי לחיבוטייך מהיבט שלא נכתב עד כה

רשמת שאתה חרד לגורל בנותייך. בהנחה שתצליח לקבל את הויזה המיוחלת לניו זילנד, אוסטרליה או כל מדינה אחרת, נניח בעוד שנתיים מהיום, הבנות שלך יהיו בגילאי 12,15 וזה ממש לא יהיה פשוט עבורן לעזוב את המסגרת המוכרת להן, החברות שהן גדלו איתן, התרבות, השפה, הסלנג. ולעבור למדינה שבה יצטרכו להתחיל מאפס (גם אם הן דוברות אנגלית ברמה גבוהה, עדיין יהיה להן מאוד קשה להתחיל וללמוד במדינה החדשה ממש מהתחלה (ותאמין לי האנגלית המדוברת בניו זילנד היא לא אותה אנגלית שנלמדת בבתי הספר בישראל, מקווה שאתה מודע לזה מהטיול שרעייתך ואתה עשיתם במשך 5 החודשים), לנסות וליצור חברויות, להיכנס לתוכניות הלימודים הקיימות, תוכניות טלויזיה שבנותיך בכלל לא מודעות לקיומן והן חלק מהתרבות הכללית של בני הנוער כאן. פשוט זה לא יהיה ויכול לשבור לא רק את בנותיך, אלא גם את רעייתך ואותך מהתסכול של רצון לתת להן חיים טובים. יכול להיות אחרת, ובנותיך כן יצליחו, אז נהדר. אבל זאת רק טיפה בים שמהגר חווה, כמו שנכתב כאן, גם חיפוש עבודה, חברים וכו' יכול להיות קשה, ושווה לקחת גם את זה בחשבון, או להתחיל ולהתכונן לזה, במידה ואכן אתה סגור על הכיוון הזה, ומשפחתך אכן תתמוך בהחלטה הזאת.

 

[רוקד עם שבלולים]

 

[Nimitzion]

חברים יקרים - עזרתם המון

בדיוק מה שרציתי וקיוויתי - הזווית האחרת ומה שלא חשבתי עליו. המון תודה לכולכם.

הנה מה שאני לקחתי מכאן (בהומור כמובן):
א. אישוש לעובדה שאני באמת זקן
ב. שזה שאין לי המון!! חברים בארץ זה יתרון הגירתי.
ג. שרוב הסיכויים שבסוף אמצא עצמי ממלמל לעצמי בעברית געגועים לארץ הקודש אם ההגירה תצא לפועל ותצליח

לא אבל באמת - כולכם העלתם דברים מאוד חשובים שאו שלא חשבתי עליהם בכלל או שלא חשבתי שהם כה אקוטיים.

נקודה אחת שחשוב לי להבהיר בשם ההגינות הזוגית (וכן עוד במהלך השוטטות בפורום טרם הפוסט יצא לי לקרוא את השרשור קורע הלב וקורע הזוגיות ששלחתם לי) - אשתי מעולם מעולם לא הבטיחה ולא רמזה משהו קרוב לזה בנושא הגירה בכלל ו- NZ בפרט. אני גם ממש ממש מבין את הרתיעה שלה מהנושא ואת העמדה ה...לא חיובית שהיא נקטה בה עד עכשיו. אין בלבי עליה כלל - זו החלטה או נכון יותר רצון שהוא לגמרי פרי יוזמתי, שהנחתתי עליה ושהוא הרה גורל.

אבל מאחר ואני רגיל לסכם ב- action items הנה זה שלי: אני הולך (כבר עשיתי את זה) להזמין אותה לארוחה שקטה, רגועה ומנותקת ממירוץ העכברים והיום יום. (לא רומנטית או משהו כזה אני לא רוצה to trick her into לקבל את ההחלטה) . אני הולך להסביר לה שאני רציני ושזה משהו שאני חושב, באופן הכי רחב והכי כללי שהוא טוב וחשוב למשפחה שלנו, אחרי שקלול כל האלמנטים. אפרוש בפניה את כל ה- pros and cons כפי שאני רואה אותם ואקשיב לשלה. בתשומת לב. אומר לה שאני רוצה שנקבל החלטה ביחד. לכאן או לכאן. בעיקר אומר לה שמה שהכי מפחיד אותי, זה שכמו שרוקד אמר - קיבלנו החלטה בעצם זה שלא קיבלנו החלטה.
אם נבחן הכל ונגיע למסקנה שלא - אז לפחות עשינו את ברצינות, מתוך כוונה ושום שכל.
אם נחליט שכן ונתרסק על מצוקי הנקודות, הגיל או שאר ה- 1562 מכשולים שיהיו בדרך - אז כך נגזר.

הדבר האחרון שאני מוכן שיקרה, הוא שבעוד X שנים או עשורים אסתכל על עצמי ועל משפחתי ואומר לעצמי שאכזבתי אותן בכך שלא נתתי לזה את המחשבה, שיקול הדעת והרצינות הראויים וסתם נתתי ל- tipping point להגיע. ככה לא מקבלים החלטות.

wish me luck

 

[nozrat]

בהצלחה!

 

[רוקד עם שבלולים]

אתה בסדר, אתה.

 

[ניצן חזר הבייתה]

נשמע שגם אם תצליח להגר לא תוכל באמת להתנתק מישראל

הרבה ישראלים שמהגרים לא מצליחים להתנתק ממנה נפשית.
ואם נשמע שאתה קשור אליה, אז תמשיך להיות קשור אליה אפילו בניו זילנד, ולראות את ישראל דרך אתרי החדשות זה מרגיש עוד יותר גרוע.
המצב החברתי שלא נוח לך ימשיך להיות לא נוח לך לא משנה הייכן תגור.

 

[רוקד עם שבלולים]

אני ממשיך לא להבין מדוע 'להתנתק מישראל' אמורה להיות מטרה.

כל אדם שחי את שנותיו המוקדמות במקום אחד ואז עבר למקום אחר ימשיך להרגיש שייכות למולדתו.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", כתב שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי, שנולד ברוסיה ועבר לארץ ישראל בגיל חמישים ושש. את המשפט הזה מצטטים הרבה בהקשר לארץ ישראל, אבל טשרניחובסקי לא כתב בכלל על ארץ ישראל. הנה מובאה מאותו השיר שמורים למורשת ישראל לא מצטטים כל-כך הרבה:
&nbsp
"הָיִיתִי תּוֹעֶה גַּלְמוּד בַּעֲדַת בְּנֵי־עַמִּי,
עֲמוּסֵי בִרְכַּת "קְבָרִים גְּדוֹלִים" וְקִלְלָתָם.
וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,
עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,"
&nbsp
יש אנשים בישראל שהרגש הזה מצלצל להם מוכר....
&nbsp
לסיום, הנה מילות הסיום של שירו של טשרניחובסקי, מוקדשות ל-Nimitzion:
"וַיְהִי בִרְצוֹתִי לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
וַיִּגְדְּרוּ דַרְכִּי הָרִים... וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?
עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי – אֵלֵךְ..."

 

[Nimitzion]

עכשיו תורי להחזיר מחמאה

ציטוטי טשרניחובסקי (ועוד עם הקדשה

) שקולעים גם לאיך שאני מרגיש לצערי הרב לגבי המשך החיים כאן בישראל (הציטוט הראשון) וגם רומזים לכך שאם טשרניחובסקי הגדול החליט ללכת בעקבות מקלו....אולי זה לא רעיון רע כל כך - לזה לא ציפיתי. אתה יותר מבסדר אין ספק

ברשותך - אעשה בכך שימוש בשיחה הקרובה עם זוגתי - אתן לך את הקרדיט הראוי.

באשר לשאלה העקרונית של ניתוק - 5 הסנט (הניו זילנדי?

) שלי הוא שלא רק שאני לא רוצה ולא ארצה להתנתק מישראל - בהחלט אראה עצמי כישראלי שחי בחו"ל ולא להיפך. תאמרו זה סוג של רמייה עצמית כדי להרגיש טוב עם עצמך? תהיו צודקים אבל זו לא הפעם הראשונה שרימיתי את עצמי כדי להרגיש טוב - מניח שגם רובכם חטאתם בכך פעם.

יותר מזה - ועל זה בטח שאני לא יודע מה לחשוב מבחינת אם זה אפשרי או לא ואתם שם בטח יודעים טוב ממני - גם ארצה שהזיקה של בנותי לארץ הקודש תהא קיימת. לא בטוח כמה זה נכון או אפשרי אבל אם כבר משתמשים בטשרניחובסקי הגדול - הרי ש:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,

אז יש סיכוי.

אבל זה עוד בעתיד. בינתיים יש לי ארוחת שכנוע על הראש. אני על זה

 

[כרמיבר]

לדעתי, זה עניין של סדרי עדיפויות.

אני הגעתי למלבורן לפני קצת יותר משנה, (בת 58 עם אזרחות וללא בן זוג, הבן הבכור שלי ואישתו הגיעו כמה חודשים לפני ) , אז כל מה שאומר נוגע לאוסטרליה. פחות קשה כשיש לכם אחד את השני. קשה לתאר את הפער בין החיים כאן לחיים בישראל. כאן זה גן עדן. כמובן שלא הכל טוב ולא כולם נחמדים, אבל זה כל כך שולי, גם לילדים שלי אין עתיד בארץ, ואם גם אתה כמוני חושב על עתידם ופחות חשוב לך להגיע להישגים בקריירה שלך, זה הזמן. יש מחיר לעזיבה והוא נפשי וכלכלי. ההתחלה בהחלט לא פשוטה ומאתגרת, וצריך להבין שמהרבה בחינות מתחילים את החיים מההתחלה. יש מידע באינטרנט לגבי עלויות של חיי היומיום, והכנסה מינימלית. אנחנו בדקנו עליות ( להשוואה) מחיר מוצר ביחס לשכר מינימום לשעה. כך תוכל לראות כמה כסך אתה צריך בשביל לחיות, ולקחת בחשבון שלמצוא עבודה יכל לקחת גם חצי שנה, כך שהעניין הכספי מאד משמעותי. אני חושבת שאחרי בדיקת היתכנות כלכלית, ואם היא תהיה חיובית, תוכל לשוחח אם אשתך ביתר קלות.