נשארו שירים או סיפורים לילדים שמה שקוראים זה מה שמקבלים? פשוטו כמשמעו?
סיפורים שאין בהם מסר נוראי מוסווה במתיקות?
כמה אהבתי את
"בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר."
ויהי ערב / פניה ברגשטיין, לפי אנדרסן.
וכיום? ביקורת קטלנית על הציורים, על הצבעים, על המילים.
סיפור על דיכוי, חוסר פרטיות, ילדה נוראה, מצוקה..
חששתי לספר לילדי.
עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר…
maritbenisrael.wordpress.com
אגב, הבלוג של מרית בן ישראל פועל וחי למעונינים.ות בו.
תראי, התלונה שלך צודקת. [ בניגוד לההערה המטופשת על חובבי ספרות משועממים].
אם יש משהו שסוסיר לימד אותנו, זה שמילה היא סימן במקרה הטוב אך ברוב הזמן סמל ווקאלי וגראפי. הפוסטמודרניזם, בטח בתרבות [מד"ח, מד"ר] ביסס את התיאוריה שלו על ה"היעדר" של "אמת מילולית אחת ויחידה!", ואין מילה משקפת את הדבר לכשעצמו. נכון, קהילות שיח מקיימות קונצנזוס בסיסי סביב הלקסיקון הרשמי [ אבן שושן, ספיר, אבניאון], וכן אם מסכימים שיש למשורר "כוונה", אז אולי ישנה פרשנות אחת לטקסט, אולי יותר.
אבל כבר עורכי התנ"ך הבינו שלמחבר אין משמעות ואין זיקה עודפת ביחס לטקסט, רק לאידיאולוגיה יש תפקיד. גם גישה זו רוסקה על ידי משוררי ספרד, שציטטו בשיריהם פסוקים איומים וקשים בתוך שירי שעשוע וצחוק, והפער בין ההקשר המקורי [ איכה, למשל] לשיר שיכורים מלא זימה הוא סיבה לגיחוכים של מלומדים. [אולי בגלל זה היום מעדיפים במשרד החינוך ללמד רק קינות?]
מי שהמית סופית של המחבר/המשורר או את בעלות המשורר וכוונותיו היה בארת' בחיבורו על "מות המחבר".
ונחזור לשירת הילדים -
בוודאי לשירה העממית, שלעולם אינה "תמימה" [ כל מחקרי הספרות על שירי ערש מגלים עולם אכזר ומסוייט המושר לילד לפני השינה], שירים אחרים הינם זוועה פדגוגית "סיר הסירים" או שירה של שמר "אלף-בית" וישנם אחרים. אולי, ואת תצדקי, שלקרוא טקסט מחוץ להקשרו ההיסטורי זה עיוות שלו, אבל עדי צמח כבר כתב במבוא לספרו על שירת אבן גבירול, שהוא מעדיף לקרוא את השירים כקורא בן המאה ה- 20 ולא כבן המאה ה- 11. וכאשר הטקסט מאפשר זאת, מדוע לא?! שירי ילדים הינם שירים שמטרתם סוציאליזציה של הילד. השירים הינם סוג של "שטיפת מוח" בלתי מורגשת [אסור לטפס על עצים, אסור לצאת מהבית כשמקוררים, חייבים להקשיב לאבא], בטח השירה המגויסת של ראשית המאה העשרים והמפעל הציוני הענק, ופרוייקט התחדשות השפה.