חידושי פסיקה - על חובת הזהירות
חובה לנקוט משנה זהירות כשמדובר בזכוכית שקופה, גם בבית המערער נפגע במהלך שהותו בבית של ידידיו, כאשר התנגש בדלת זכוכית שקופה. בתביעה שהגיש לבית משפט השלום טען כי נגרמה לו נכות בשיעור כ-11%. בימ"ש השלום דחה התביעה בנימוק, שבעלי הבית לא התרשלו בכך שלא החליפו את הזכוכית בבית, שהיתה מותקנת בה עוד כשרכשו את הבית, לזכוכית שאינה נשברת כתוצאה ממכה ובכך שלא קבעו סימון על הדלת. המערער לא השלים עם פסק הדין ולפיכך הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בקבעו כי "אופייה המיוחד של הזכוכית - היותה שקופה לחלוטין, וכוחה, כשהיא נשברת, לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית." במקרה זה דובר במשטח זכוכית שקופה לחלוטין שאפשר ללא קושי מעבר של אדם מבעד לפתח שנחסם באמצעות אותה זכוכית. "כל אדם, לרבות בני הבית עצמם, עלול, בהיסח הדעת, לטעות ולסבור כי הפתח פתוח שעה שאין הדבר כך." "מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה". במצב דברים זה קבע בית המשפט "יש לקבוע כי על בעל המקום לנקוט, למצער, באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח האמור חסום ע"י זכוכית שקופה." שופטי המחוזי חלקו על דעת שופטת השלום שקבעה כי מאחר שמדובר בבית פרטי אין ללמוד גזירה שווה ממקרים דומים אשר אירעו במקומות ציבוריים. "העובדה שמדובר בבית פרטי, במובחן ממבנה ציבורי, אינה יכולה לשנות ממסקנה זו, שכן יש להבטיח מפני הסכנה האמורה אפילו את בני הבית עצמם. יש לצפות את האפשרות שמי מהם, או מאורחיהם, יטעה לחשוב שהפתח אינו סגור, כי הדלת הוזזה, וכי ניתן לעבור ללא חשש. פני המציאות, כפי שהיא משתקפת בעיני המתבונן, אינם בהכרח משתנים כאשר הדלת סגורה או כשהיא פתוחה לרווחה. בשני המצבים המתבונן עלול לסבור, בטעות או בהיסח הדעת, שהפתח פתוח. דווקא הרגשת הביטחון אותה חשים באי הבית בהיותם בבית המוכר להם היטב, והעובדה שבבית פרטי אין נטייה להתנהל בזהירות מיוחדת מפני הלא ידוע ויש הנחה כי לא קיימים מכשולים מסוכנים, מחזקות את הצורך לנקוט אמצעי זהירות מפני אותו מכשול שיכול להיות קטלני ממש, ואשר עלול להימצא בכל מקום בו קיים פתח רחב דיו למעבר אדם שנחסם באמצעות זכוכית שקופה לחלוטין שאין עליה כל סימון." בסופו של יום נפסק פיצוי בסך 42,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע (בשנת 2000), בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ. (ע"א 15906-05-10)
חובה לנקוט משנה זהירות כשמדובר בזכוכית שקופה, גם בבית המערער נפגע במהלך שהותו בבית של ידידיו, כאשר התנגש בדלת זכוכית שקופה. בתביעה שהגיש לבית משפט השלום טען כי נגרמה לו נכות בשיעור כ-11%. בימ"ש השלום דחה התביעה בנימוק, שבעלי הבית לא התרשלו בכך שלא החליפו את הזכוכית בבית, שהיתה מותקנת בה עוד כשרכשו את הבית, לזכוכית שאינה נשברת כתוצאה ממכה ובכך שלא קבעו סימון על הדלת. המערער לא השלים עם פסק הדין ולפיכך הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בקבעו כי "אופייה המיוחד של הזכוכית - היותה שקופה לחלוטין, וכוחה, כשהיא נשברת, לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית." במקרה זה דובר במשטח זכוכית שקופה לחלוטין שאפשר ללא קושי מעבר של אדם מבעד לפתח שנחסם באמצעות אותה זכוכית. "כל אדם, לרבות בני הבית עצמם, עלול, בהיסח הדעת, לטעות ולסבור כי הפתח פתוח שעה שאין הדבר כך." "מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה". במצב דברים זה קבע בית המשפט "יש לקבוע כי על בעל המקום לנקוט, למצער, באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח האמור חסום ע"י זכוכית שקופה." שופטי המחוזי חלקו על דעת שופטת השלום שקבעה כי מאחר שמדובר בבית פרטי אין ללמוד גזירה שווה ממקרים דומים אשר אירעו במקומות ציבוריים. "העובדה שמדובר בבית פרטי, במובחן ממבנה ציבורי, אינה יכולה לשנות ממסקנה זו, שכן יש להבטיח מפני הסכנה האמורה אפילו את בני הבית עצמם. יש לצפות את האפשרות שמי מהם, או מאורחיהם, יטעה לחשוב שהפתח אינו סגור, כי הדלת הוזזה, וכי ניתן לעבור ללא חשש. פני המציאות, כפי שהיא משתקפת בעיני המתבונן, אינם בהכרח משתנים כאשר הדלת סגורה או כשהיא פתוחה לרווחה. בשני המצבים המתבונן עלול לסבור, בטעות או בהיסח הדעת, שהפתח פתוח. דווקא הרגשת הביטחון אותה חשים באי הבית בהיותם בבית המוכר להם היטב, והעובדה שבבית פרטי אין נטייה להתנהל בזהירות מיוחדת מפני הלא ידוע ויש הנחה כי לא קיימים מכשולים מסוכנים, מחזקות את הצורך לנקוט אמצעי זהירות מפני אותו מכשול שיכול להיות קטלני ממש, ואשר עלול להימצא בכל מקום בו קיים פתח רחב דיו למעבר אדם שנחסם באמצעות זכוכית שקופה לחלוטין שאין עליה כל סימון." בסופו של יום נפסק פיצוי בסך 42,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע (בשנת 2000), בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ. (ע"א 15906-05-10)