חייבת לשתף כי מרגישה אשמה

[lmerav]

חייבת לשתף כי מרגישה אשמה

אני חוזרת הביתה מהעבודה בחמש בערב. מחכה בקוצר רוח לחיבוק הנעים שלו ולנשיקה הרטובה. עומדת בפתח הדלת ואומרת שלום , הוא הפעוט, עומד מולי עם מבט כועס.. קרב אלי במקצת וחוזר לשמרטף. קרב אלי שוב ומעיף לי מכה / סטירה/ דחיפה/מה שלא יהיה אני נעלבת אך סבלנית. יושבת בסלון ומחכה. הוא קרב אלי ומניח עלי את ראשו. אני מלטפת בעדינות והוא מחזיר לי סטירה אני נשענת לאחור והוא מבקש שאתקרב אליו ומחבק חזק חזק ומנשק נשיקה רטובה ואני שוב נרגשת ודומעת. אני יודעת שהוא כועס עלי כועס שאני עוזבת אותו והולכת להמון זמן, אבל הוא עדיין לא מבין שאני הולכת להביא לו כסף וכו. אני מודה שאני מרגישה מעט אשמה למרות שרבים יגידו לי עכשיו שאני לא צריכה להרגיש כך אבל .. * המכות שלו הם של ילד בן שנה וחצי אז זה לא ממש כואב פיזית רק ריגשית. אני אוהבת וכואבת אותך , בני. אמא

 

[אמיר.]

לא להגזים.

את לא אשמה. נכון - הוא רוצה יותר צומי. אי אפשר לצפות ממנו להבין את כל הקשיים שבהם חיים המבוגרים (ויותר טוב שלא ידע). אבל את - אל תתרגשי יותר מדי. הרי את יודעת את האמת. קבלי את הכל באהבה ובחיוך. אני בטוח שיש לך שמנים שבהם הוא מקבל ימבה צומי. ותזכרי .... כשהוא יהיה בן 17.. את זו שתחכי לו עד חמש (בבוקר)

 

[דסי אשר]

הוא כועס, כמו שאמרת ואמר

אמיר. אבל, וכאן האבל החשוב מאד, לפי מיטב ידעתי המקצועית/אמהית/אישית: הילד לומד, כבר בגילו הקטן, שמותר לו להרביץ, להכאיב פיזית, לעשות ACTING OUT של רגשותיו השלילים. וכאן אין לי הסכמה עם שניכם. כאשר הילד כועס בביטוי פיזי, צריך להפסיק זאת מידית, בתקיפות, לומר שאת יודעת שהוא מאד כועס, אבל את לא מרשה מכות. זהו תהליך ארוך של חינוך. לגבי מכות או נשיכות, אם מגיבים כך ברגע שזה מתחיל , בפעם הראשונה, זה לא הופך לדפוס לגיטמי. הבן שלך לא רק מקבל ממך עידוד להמשיך בסגנון הזה (בדרך של שתיקה וסבלנות), אלא גם , כמובן קולט את רגשי האשם שלך. אולי,ותאשרי אם זה נכון, אם היה מקבל אותך בתגובה אחרת, מחבקת וחייכנית, לא היו מופיעים רגשי האשם. הילד לא יכול להבין שאת עובדת עד 5.00. גם אם היית עובדת חצי יום -בשבילו הלכת. אולי בכלל קשה לך עם זה שאת עוזבת אותו והולכת לעבוד, והוא מזהה את הקושי, ומגיב בכזו עוצמה. נכנסתי היוןם פעם ראשונה, אני כרגיל בפורום חינוך לגיל הרך. מצאתי כאן מכרים חביבים: ציפורה גנן, אמיר, לאה_מ. ליאת+ ועוד רבים תודה דסי

 

[אמיר.]

צודקת...

צריך להגיד בתקיפות שלא מכים (ואנחנו די נכשלנו בחינוך הזה

) אבל לא זאת הנקודה.. האם צריך להעלב מהמכה ?? לדעתי לא..

 

[דסי אשר]

בטח שלא צריך להעלב,

הי אמיר, אם קראת את דברי, ברור שלא צריך להעלב, כי אין לו דרך אחרת לומר אלא ב ACTING _ OUT את מה שהוא מרגיש, ואין רגשות נכונים ולא נכונים, הוא מרגיש כועס(או עושה מניפולציה על האם משום שמרגיש שיש לה רגשי אשמה), ותפקידנו כהורים ללמד לדבר את הרגשות שלנו, לומר אני כועס, אני עצוב, אני נעלב, ולא לפעול פיזית עם הרגשות שלנו, נכון שילד שעוד לא מדבר, לא יכול לומר, אבל תפקידנו לבטא במקומו את הרגשות שלו, לומר אותם במקומו, כדי שילמד לאט לאט שכך מבטאים רגשות, שאנחנו מבינים מה הוא מרגיש, אבל שאנחנו לא מרשים מכות. התיאור של הילד המכה את אמו, באסוציאציה שלי:ילד המנהג כמו טיראן, הוא הקטן שולט ומשפיל את אמו הגדולה, עמוסת רגשי האשם, הכנועה לכעסו. במשפחתון שלי היתבה ילדה, שהיגיעה אלי בת שנה וחצי, מפותחת מאד מאד, בכל התחומים, אבל כבר בתהליך הכניסה, בלווי המטפלת והאם, נצפתה ילדה נושכת בעוצמות ובכמויות שאינן מיוחסות לתופעת הנשיכות כתופעה התפתחותית. הילדה גם הכתה ונשכה את הוריה, והם לא הגיבו. הילדה למעשה(וזה בשום פנים לא המקרה המתואר כאן, כאן זו תופעה רגילה, שיש לעצור אותה בזמן), הילדה היתה טירנית בבית, שלטה בהוריה העדינים, והיפוך התפקידים הזה עורר בה חרדה עצומה, וכעס, שעל מנת לפרוק אותו היה צורך לנשוך ולהרביץ(מכות רק להוריה). נוסף לכך הילדה כמובן חשה את הכעס העצום, העצור של האם המאד עדינה. איך ילדה כל כך קטנה בת שנה וחצי יכולה להחזיק בתוכה כמויות כאלה עצומות של כעס? אין לה ברירה אלא להוציא את הכעס(עדיף על פני כעס פנימי=דכאון). ההורים הם שהיו זקוקים לעזרה, על מנת להפחית את הכעס שבוטא בנשיכות לכל הסביבה=ילדים והוריה, לא לי, ומכות(להורים).

 

[true]

אמהות עובדות

ההחלטה להביא ילדים לעולם היא לא רק הפעולה הפיזית,הילד/ה שנולדים צריכים ורוצים אמא על ידם כל הזמן ומלוא תשומת הלב(לפחות בשלוש,ארבע השנים ראשונות שבהן הם/ן לומדים,מעתיקים,מקבלים ערכים ודפוסי התנהגות).כשאמהות יוצאות לעבודה ההשפעה ווההתערבות ניתנת לאנשים אחרים,אם זאת הסבתא,השכנה או הגננת. להיות אמא זה לותר על ה"אני" לכמה שנים בעבור הנולד !!!

 

[yael_doron]

האם "להיות אמא זה לוותר על ה"אני"?

אני מסכימה איתך מאד ש"ההחלטה להביא ילד לעולם היא לא רק הפעולה הפיזית": ההורות כרוכה באחריות רבה שנמשכת לאורך כל שנות הילד. זה נכון גם שהשנים הראשונות הן קריטיות, לגבי התפתחות אישיותו של הילד, ודפוס היחסים שיהיו לו עם העולם ועם עצמו בעתיד. יחד עם זאת, אני לא מסכימה עם המשפט "להיות אמא זה לוותר על ה"אני" לכמה שנים בעבור הנולד", ולא עם המסקנה המשתמעת ממנו, כאילו זה לא בסדר להשאיר את הילד לגדול עם אחרים שאינם אמו. זה שנים שאנו יודעים בפסיכולוגיה כמה חמורים עלולים להיות הנזקים הנובעים מ"ויתור על האני". לא יכולה להיות בכך שום בריאות נפשית. להיפך. הרבה פעמים אנחנו מתחשבים באחרים, ומצליחים, ולו לזמן מה, להעמיד את צרכינו אחריהם. למשל, כשמטפלים בהורינו המזדקנים או החולים, או, בטיפול בילדינו. אך המשמעות של דחיית הצרכים שלנו אינה ביטולם או התעלמות מהם. מי שמוותר על האני שלו, ירגיש בסופו של דבר מתוסכל, וזה כשלעצמו יזיק לילד שלו. מחקרים רבים הראו שילד מאושר הוא ילד שאמו מאושרת... וכמובן שאי אפשר להיות מאושר אם מוותרים על ה"אני". חלילה שלא ישתמע מדברי שצרכי האם קודמים לאלה של הילד. לא ולא. ."אם טובה דיה" (זה מה שאנו נדרשות להיות) צריכה להתחשב ולהענות לצרכי ילדה, וגם לתסכל אותו, במידה המתאימה ליכולתו לספוג ולהכיל זאת. ילד שילמד לסבול תסכולים "קטנים" (כמו אמא שהלכה לעבוד וחוזרת כל יום) יוכל להתמודד עם תסכולים גדולים יותר. וזו משימה שאנו כהורים חייבים להעביר לילדנו. ואם אפשר, עוד הערה קטנטונת... נכון שאנחנו יוצאות לעבוד בשביל הכסף, או הסוכריה לילד, כמו הציעו כאן... אבל זה לא חטא גדול לצאת לעבודה גם בשביל המימוש העצמי שלנו, ההנאה והסיפוק מהעבודה. וזה גם מסר חשוב לילד שלנו - זה חשוב שאדם מחפש ומוצא לעצמו עבודה שהוא אוהב, נהנה ממנה, שמח ללכת אליה כל בוקר, ושמח גם לחזור ממנה, מסופק ו"שבע" אל המשפחה שהוא אוהב.

 

[רותי&ע]

כל מילה נכונה ואני הייתי מוסיפה עוד

משהו קטן - עשו סקר בארה"ב והמסקנה העיקרית היתה שלא היה הבדל בהתפתחות של ילדים שגדלו עד גיל 3 עם האמא וכאלו שמגיל כמה חודשים היו אצל מטפל אחר והאם עבדה. מה שחשוב שהמסגרת החלופית תהיה חמה ואוהבת. ואני מאמינה גדולה במשוואה - אמא מאושרת = ילד מאושר. אני אם הייתי צריכה לשבת בבית כל היום עם הילד הייתי אומללה ועצבנית ולא היה יוצא מזה ילד מאושר. אבל מגיל שנה הוא בגן ופורח שם. מאוד אוהב את המסגרת. זה מתאים לשנינו. ויש לי חברה שכבר שנתיים יושבת עם הילד בבית ושניהם מאושרים. ואין הבדל בין הילדים. שניהם מפותחים יפה. ועוד דבר - הגישה של ביטול האני היא לא רק בקטע של יציאה לעבודה. משתמשים בה גם כדי לגרום רגשות אשמה לאם שלא מניקה.

 

[לאה_מ]

מסכימה מאד עם רותי ויעל, ועוד דבר

משום מה, האם נדרשת לוותר על ה"אני" כשנולד ילד, אבל האב רשאי להמשיך בחייו הקודמים האין מפריע! לדעתי זו גישה מעוותת, שמנציחה תפיסות חברתיות שוביניסטיות. מהבחינה הפרקטית, משמעותה של גישה זו היא שנשים שבחרו ללדת ילדים לא יוכלו להתפתח בכיוונים אחרים, ומאחר וגיל הפוריות הוא, בכל זאת, מוגבל, הרי שבהנחה שאשה תלד 2 או 3 ילדים, במרווחים של 3 שנים ביניהם, ותדרש לוותר על ה"אני" שלה למשך מספר שנים מהולדתו של כל תינוק, מתי היא בדיוק תפתח קריירה, או כל דבר אחר שמספק אותה? בפנסיה?

 

[דסי אשר]

ופרופ´ אבי שגיא לא נשאר

בבית לטפל בילדיו, ולא עצר את הקרירה המתפתחת שלו, ואולי למרות שהוא נחשב לחוקר טוב מאד בתחום פסיכולוגיה התפתחותית, ראש מכון לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, אולי הוא לא היה מוצלח כל כך ביכולת להתמודד עם גידולנ ילדיו, והיה עדיף שמשהו אחר יעשה זאת, והא ימשיך וילמד ויחקור? תודה, דסי

 

[דסי אשר]

מסכימה מאד, ולכן אני מבקרת

(לא ישירות, כי אינני קולגה לויכוח), את טיעוניו של פרופ´ אבי שגיא, מאוניברסיטת חיפה, שעשה מחקר בן שלוש שנים במעונות הציבוריים בחיפה רבתי, והגיע למסקנות קשות מאד לגבי איכות הטיפול הרגשי בתינוקות במעונות היום הציבוריים ווהשלכות על יחסי אם ילד. העובדות של המחקר קשות, ואין מה להתווכח אתן, אבל אחת המסקנות שלו, שאמהות תקחנה משכנתא, על מנת לשלם למטפלת אישית, בדיוק כמו שלוקחים לקנית מכונית או בית, או שתשארנה בבית. ואני אומרת האם אם שמטפסת על הקירות כאשר היא נשארת בבית עם התינוק שלה, משום מרכיבי אישיותה וסיבות אחרות, תוכל לתת לתינוק שלה טיפול איכותי? תודה, דסי

 

[ציפי ג]

בודאי שאם כזו תתן לילד שלה

טיפול יותר טוב מאשרת מטפלת שהסיבה היחידה שהיא יוצאת לעבוד עם קבוצת תינוקות, היא המשכנתא שהיא צריכה להחזיר, וחוסר המקצועיות שלה בשום תחום שהוא.

 

[דסי אשר]

ציפי, לא הבנת אותי

כמצטטת את אבי שגיא, פרפ´. לטיעונו, הטענה של האמהות שאינן יכולות להשאר בבית או אינן יכולות לשכור מטפלת פרטית לילד, היא משום עלויותיה הגבוהות של המטפלת או לחלופין אובדן הכנסה, עקב אי חזרה לעבודה והשארות בבית. לטענתו- כל כך חשוב הקשר האישי(והוא לא יכול היה לבדוק איכות עבודת הטיפול של המטפלות האישיות/פרטיות, וזה חלק מהביקורת שלי על המחקר שלו...), שהוא מציע לאמהות, לראות בילד השקעה חשובה לא פחות מבית, ולקחת משכנתא כדי לממן את אובדן ההכנסות בגין השארות בבית/ העסקת מטפלת פרטית בעלות של בין 3500 ש"ח ומעלה... עכשיו זה יותר ברור. דסי

 

[ציפי ג]

דסי ההערה שלי כוונה לשאלה מה

עדיף שהאמא תטפס על הקירות בבית מלעשות משהו שהיא לא אוהבת , או שתשלח את הילד לגן. הרעיון מאחורי ההערה שלי, היה שהשאלה היא איזו אופציה עומדת על הפרק. אם היא משועממת וכל שהיא מוצאת היא מטפלת ששונאת את אשר היא עושה, אז לדעתי עדיף שתשאר בבית. אם היא מוצאת מטפלת שנהנית מכל רגע אז שתלך לעבוד. אבל אי אפשר לשאול את השאלה בלי לראות מה האופציה שעומדת לפני האם המחליטה. אני מתוך חמשת ילדי, נשארתי עם ארבעה בבית עד גיל שנה. אח"כ שמתי אותם במשפחתון, גם אם אני בבית (כמו עכשיו) כי חשבתי שזה לטובתם. את הבן היחיד ששלחתי בגיל 3 חודשים מהבית , שמתי במשפחתון, והייתי מאוד מרוצה. אילו לא הייתי מוצאת מטפלת לרוחי, הייתי נשארת גם איתו, ולו גם היה מדובר באובדן מקום העבודה, וצמצום ההכנסות. סבתי אומרת, שהורים לא מולידים את ילדיהם כדי שיהיו כמו חתולים, נטושים ברחובות. פעם התקוממתי, איך, הרי חתולים הם הורים מאוד מגוננים. לאחר כמה המלטות אצלנו בחצר, נוכחתי דעת שסבתי צודקת. האם ממליטה, ומשאירה את הגורים לבד שעות על שעות. אם ילדתי את הילדים, עלי לקחת אחריות עליהם, ולו גם זה משעמם אותי. ואם אני לא מוצאת מטפלת טובה, אז אני אשאר בבית. כמובן שאני לא מתיחסת לנשים שהעבודה אינה רק מקום רענון נפשי, אלא גם פרנסה משמעותית ושוטפת, שאז חופש הבחירה שלהן מצומצם באופן משמעותי.

 

[דסי אשר]

לציפי, מנסכימה

אתך מאד, וזא אחת הביקורות שיש לי כלפי עמדותיו של פרופ´ אבי שגיא שכתב את המחקר, וטען שאם או מטפלת פרטית (וכמובן, לא היתה לא יכולת לעשות "מחקר" על "איכות הטיפול הרגשי" של המטפלות הפרטיות בישראל..., עדיפות על פני מסגרת קבוצתית.ת בהרצאתו, בה נכחתי, שלל באופן מוחלט כל מסגרת טיפולית קבוצתית, ומאחר והייתי רכזת משפחתונים ציבוריים(ושם נולדה היזמות שלי בתחום המשפחתונים הפרטיים), לא יכותי לעצור בעדי, והפסקתי את הרצאתו ושאלתי האם הוא שולל מסגרות קבוצתיות, מבלי שבדק את המשפחתונים הציבוריים, אותם היה יכול בהחלט לבדו. כמובן, לא היתה לו תשובה. הביקורת שלי על מסקנות מחקרו רבות, אין לי ווכוח עם העובדות, אך כמוך, אני חושבת שאם ש"תטפס על הקירות" רק משום שמצופה ממנה להשאר בבית עם התינוק שלה, והיא לא בדיוק בנויה לכך רגשית, איכות הקשר הרגשי בינה לבין תינוקה תפגע מאד, אולי אפילו יותר מאשר במעונות אותם חקר. אבל מה לעשות, הוא רצה להוכיח משהו , המתיחס לתאוריה לוהטת מאד, תאורית ה ATTACHMENT, המדברת על איכות קשר אם ילד. אני מאד שמחה לפגוש אותך הן בפורום הזה והן בפורום של נעה. האם היית אתנו גם בIOL?, אני לא זוכרת. את בכל אופן, בדרכך שלך, מעשירה מאד את הדיונים. הפורום עכשיו ב"תפוז" שונה באופיו מהפורום כאשר היה בIOL, למרות שגם שם היה טוב מאד. עכשיו ישנם הרבה מאד דיונים ברמה עקרונית ולא רק דיונים בשאלות מעשיות, חשובות ככל שיהיו, כי החיים מורכבים מהדברים הקטנים והפשוטים ביותר. בי, דסי

 

[ציפי ג]

לא ביואל לא הייתי

כי בעיקר נכנסתי שם לפורום הנקה, פמינזם וברית מילה. עכשיו שאני מתנזרת מהשנים האחרונים, והנקה נשאר בוואלה, חפשתי דברים מענינים אחרים, ומצאתי. אחת הבעיות עם קבלת מחקרים בעיניני חינוך, היא שהרבה פעמים הם באים בעקבות איזו תיזה של החוקר, והוא מחפש דרכים לאשש אותה. בכך אני מסכימה עם דיויד שיש איזו זרימה אינסטינקטיבית בין ההורה והילד. אבל אני נהנית לקרוא, כי אולי חלק מהמחקרים יעלו לי רעיונות שאישית לא חשבתי עליהם, ואולי אני חולקת עליהם, מה שבהחלט מחדד את המח.

 

[אמיר.]

הורים עובדים (לילידם יש גם אבא)

ראשית, בחיינו אנחנו מכניסים שיקולים רבים בקשר למה שאנחנו עושים. ילדים זהו שיקול חשוב !!!! ברור שלא מומלץ כלל לותר על ה´אני´ - בסופו של דבר התיסכול שלנו יפגע בילד !!! (אני עכישו מטפס על הקירות מרוב שהיה יחד עם הילדים המעצבנים שלי

)

 

[true]

אמהות עובדות

ההחלטה להביא ילדים לעולם היא לא רק הפעולה הפיזית,הילד/ה שנולדים צריכים ורוצים אמא על ידם כל הזמן ומלוא תשומת הלב(לפחות בשלוש,ארבע השנים ראשונות שבהן הם/ן לומדים,מעתיקים,מקבלים ערכים ודפוסי התנהגות).כשאמהות יוצאות לעבודה ההשפעה ווההתערבות ניתנת לאנשים אחרים,אם זאת הסבתא,השכנה או הגננת. להיות אמא זה לותר על ה"אני" לכמה שנים בעבור הנולד !!!

 

[לי28]

כעס של אהבה....

ילדים לא תמיד יודעם להביע את אשר על ליבם והמילה אוהב אותך לא תמיד מתפרשת לנו, כפי שהם היו רוצים שנבין. בסטירה/דחיפה/.... הוא אומר "אמא את חסרה לי". ילדי מגיל 3 חודשים רגילים שאמא ואבא עובדים... יוצאים בשבע מהבית וחוזרים בשעה ארבע וקורה לא אחת כי אחד מאתנו נשאר מעבר לשעות הרגילות. שיטת הסוכריה לא תמיד בריאה אך אם את רואה שהוא יותר מדי קיצוני, הייתי מציעה לך להביא לו מדי פעם (לא תחת הרגל יומיומי) כל פעם הפתעה אחרת, ולהסביר לו שאמא הלכה לעבוד בכדי לקנות לו גם הפתעה. שלך לי

 

[רותי&ע]

רגשות האשמה לא משרתים כאן שום מטרה

אם כי הם טבעיים ביותר. אם את הולכת בגישה הזו את לא משפרת את המצב ולא גורמת לילד להרגיש טוב יותר. את עשית את הבחירה שלך. לצאת לעבודה ולעבוד עד 5. לפי מה שאת כותבת אין לך מחשבות שניות בנושא. אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ברגע שעשית את הבחירה את צריכה להיות שלמה איתה ולשדר את זה לילד. אם את מרגישה אשמה את משדרת לו שמשהו במצב פגום. מכות לא באות בחשבון ולא כדאי לטפח את ההרגל. את יכולה להשתמש בשיקוף רגשות ולבטא במילים את מה שהוא לא יכול להגיד - שאת יודעת שעצוב לו שאמא לא כל היום איתו אבל את צריכה ללכת לעבודה. וכמובן מרגע שאת מגיעה מהעבודה להקדיש לו "זמן איכות". הוא גם כרגע כנראה בגיל של חרדת נטישה וקשה לו יותר. עם הזמן יהיה קל לו יותר להתמודד עם הפרידה. לפחות מהנסיון שלי. ושאלה - האם הוא מתיחס ככה גם לאבא שחוזר מהעבודה ?