אמא של רום
New member
פתרון פרקטי מניסיון בבעיה דומה.
בני היה מחבק ומנשק אותי עם הגעתי כל יום. פתאום זה נפסק, והוא החל להלחץ מאד מהגעתי. זה היה מאד פוגע לשמוע אותו צוחק עם המטפלת מעבר לדלת, וברגע שנכנסתי - מספיק מיד מעיסוקיו, נלחץ, מתחיל לתרוצץ בחוסר מנוחה, להצביע על כל מיני דברים כדי שאומר לו את שמם. אם הייתי מתקרבת מהר מידי הוא היה פורץ בבכי. פעם אחת כששינינו חזרנו מוקדם - הוא הגיב בהיסטריה ממש. בבוקר לעומת זאת הוא המשיך לרוץ למטפלת ולנופף בשמחה לשלום... מודה - נלחצתי, נעלבתי, ורגשי האשם הגיעו לשמיים. התייעצתי עם פסיכולוגים, עשיתי מה שאמרו לי והפלא ופלא - תוך חודשיים - המצב חזר לקדמותו. ילד אינו מרגיש את הזמן החולף, ואם המטפלת טובה - הזמן עובר לו מהר ומעניין. ילד מגיב מיידית על הסיטואציה האחרונה. לפיכך - אם הוא כועס על כך שאת עוזבת אותו - הוא יעשה זאת ביציאתך מהבית. לא בחזרתך. עלייך לחפש מה מפריע בחזרתך. מן הסתם - מה שמפריע לו זה השינוי הלא צפוי בסיטואציה בלא שיש לו שליטה על כך. הפתרון די פשוט: סדר יום קבוע - כך הילד יודע לנבא מתי (או אחרי מה) את הולכת ומתי את חוזרת. אם שעת החזרה קבועה - קבעי עם המטפלת פעילות מסויימת שהוא יקשר עם חזרתך וכך יוכל "להתכונן" ולנבא את השינוי. בבואך הביתה - עשי רעש -שקשקי במפתחות בדלת, פתחי לאיטך. שימי את התיק במקום. ברכי אותו לשלום מהדלת. והמשיכי באיזושהיא "שגרה" שתסמל את חזרתך הביתה. חכי שהוא יבוא - אל תזמיני אותו. כאשר הוא ניגש, חייכי בחום - והניחי לו לבצע את הצעד הראשון. אם הוא אלים - תפסי את ידו בעודה מונפת בעשינות , אמרי משהו - "אנחנו לא מכים - אם אתה רוצה - תלטף את אמא", וחזרי לעיסוקייך. חשוב שכל ה"עסק" יקח לפחות 5 דקות. בהתחלה זה יראה לך אכזרי ומלאכותי - אולם התוצאות מגיעות די מהר. הילד נרגע, ואז אפשר לקצר את כל העסק. היום - 3 חודשים אחרי, הקטן שלי שומע את המפתח במנעול וכבר רץ אלי עם חיוך גדול. היי סבלנית ותראי ששניכם תרגישו יותר טוב. אשמח לשמוע ממך איך הלך.
בני היה מחבק ומנשק אותי עם הגעתי כל יום. פתאום זה נפסק, והוא החל להלחץ מאד מהגעתי. זה היה מאד פוגע לשמוע אותו צוחק עם המטפלת מעבר לדלת, וברגע שנכנסתי - מספיק מיד מעיסוקיו, נלחץ, מתחיל לתרוצץ בחוסר מנוחה, להצביע על כל מיני דברים כדי שאומר לו את שמם. אם הייתי מתקרבת מהר מידי הוא היה פורץ בבכי. פעם אחת כששינינו חזרנו מוקדם - הוא הגיב בהיסטריה ממש. בבוקר לעומת זאת הוא המשיך לרוץ למטפלת ולנופף בשמחה לשלום... מודה - נלחצתי, נעלבתי, ורגשי האשם הגיעו לשמיים. התייעצתי עם פסיכולוגים, עשיתי מה שאמרו לי והפלא ופלא - תוך חודשיים - המצב חזר לקדמותו. ילד אינו מרגיש את הזמן החולף, ואם המטפלת טובה - הזמן עובר לו מהר ומעניין. ילד מגיב מיידית על הסיטואציה האחרונה. לפיכך - אם הוא כועס על כך שאת עוזבת אותו - הוא יעשה זאת ביציאתך מהבית. לא בחזרתך. עלייך לחפש מה מפריע בחזרתך. מן הסתם - מה שמפריע לו זה השינוי הלא צפוי בסיטואציה בלא שיש לו שליטה על כך. הפתרון די פשוט: סדר יום קבוע - כך הילד יודע לנבא מתי (או אחרי מה) את הולכת ומתי את חוזרת. אם שעת החזרה קבועה - קבעי עם המטפלת פעילות מסויימת שהוא יקשר עם חזרתך וכך יוכל "להתכונן" ולנבא את השינוי. בבואך הביתה - עשי רעש -שקשקי במפתחות בדלת, פתחי לאיטך. שימי את התיק במקום. ברכי אותו לשלום מהדלת. והמשיכי באיזושהיא "שגרה" שתסמל את חזרתך הביתה. חכי שהוא יבוא - אל תזמיני אותו. כאשר הוא ניגש, חייכי בחום - והניחי לו לבצע את הצעד הראשון. אם הוא אלים - תפסי את ידו בעודה מונפת בעשינות , אמרי משהו - "אנחנו לא מכים - אם אתה רוצה - תלטף את אמא", וחזרי לעיסוקייך. חשוב שכל ה"עסק" יקח לפחות 5 דקות. בהתחלה זה יראה לך אכזרי ומלאכותי - אולם התוצאות מגיעות די מהר. הילד נרגע, ואז אפשר לקצר את כל העסק. היום - 3 חודשים אחרי, הקטן שלי שומע את המפתח במנעול וכבר רץ אלי עם חיוך גדול. היי סבלנית ותראי ששניכם תרגישו יותר טוב. אשמח לשמוע ממך איך הלך.