חיים שכאלה (זהירות, חפירה
)
טוב, אז מלא זמן לא רשמתי מה חדש כי לא ממש הצלחתי להביא את עצמי להתבטא בכתב.
נתחיל מזה שהצלחתי בכישרון רב להצטנן באמצע הקיץ, ואני יושבת פה עם אפצ'ים ומלא נזלת וגרון כואב.... צריכה טישו....
חוצמיזה אני מרגישה קצת יותר טוב. הכל יחסי, כן? יחסית לשבועות הקשים והאיומים שעברתי, המצב יותר טוב. אני רק חושבת על מה שהיה ואין לי מושג איך הצלחתי לעבור את זה, וכמה זה היה נורא.
אני עדיין טרודה בחרדה ובאותו נושא שהעסיק אותי, עדיין יש את הפחד שמקנן בפנים שיקרה משהו רע, אבל אני מצליחה יותר להתמודד. אני חושבת שהכדור (ציפרלקס) התחיל להשפיע והוא עוזר. חזרתי להרגיש קצת שמחת חיים, אופטימיות וחשק. אני יותר צוחקת בעבודה ומחפשת להיות עם אנשים. אני מרגישה יציבה יותר. נהנית מללטף את החתולה, אפילו יצאתי לקניות בסופ"ש. אני חושבת שיש גם קצת תופעות לוואי, ביניהן הפרעות בשינה (אני ישנה פחות טוב וקשה לי לקום בבוקר. מצד שני, במשך היום אני בכלל לא מרגישה עייפות, מה שהייתי רגילה להרגיש כל הזמן...). גם התזונה שלי השתפרה בזמן האחרון ואולי זה גם משפיע.
בקיצור, אני קצת מבולבלת ולא מעכלת עדיין איפה אני נמצאת. אני בסדר? אני לא בסדר? העולם בטוח? צריך לדאוג או לא? יש ממה לפחד? עם כל השיפור עדיין קשה. לא קל.
כמו שאמרתי, אני עוברת דירה בקרוב. זה יהיה אקורד הסיום של שנה שהייתי מעדיפה למחוק מהחיים שלי. מצחיק, אבל את היומולדת האחרון שלי סירבתי לחגוג. הייתי גם אז בתקופה של חוסר ודאות, והרגשתי שאין לי מה לחגוג. הסתרתי את התאריך בפייסבוק שאף אחד לא ירשום לי שטויות על הקיר, לא אמרתי לאף אחד שיש לי יומולדת ולא חגגתי בשום צורה. אולי רק כמה אנשים קרובים שזוכרים את התאריך בלי אמצעים אלקטרוניים התקשרו להגיד מזל טוב. ובדיעבד צדקתי... לא היה לי מה לחגוג. זו הייתה שנה איומה. מבחינתי לחגוג את הגיל ההוא שוב השנה, ולהתחיל אותו מחדש. זה עצוב מאוד.
חוצמיזה יש את עניין הפסיכולוגית. בפגישה האחרונה היא אמרה לי משהו שלא יוצא לי מהראש. אחרי שסיפרתי לה כל מיני דברים ותהליכים שעברתי (לא חשוב הפרטים כרגע), היא אמרה שהיא מופתעת כי לאור מה שסיפרתי הייתי יכולה להיות במצב הרבה יותר רע. אני יודעת שהיא התכוונה לזה בצורה חיובית, ולכך שאני חזקה ומתפקדת והשגתי ומשיגה דברים. אבל באיזשהו מקום האמירה הזו נורא מפריעה לי. אני חושבת על זה דווקא מהכיוון השני- שהייתי יכולה להיות במקום הרבה יותר טוב אם לא היו לי את כל הקשיים, שהייתי יכולה להיות ממש מוצלחת ואני מתאבלת על זה שאני לא. הקשיים מנעו ממני להגיע ולהשיג, אבל אני לא מצליחה להתמודד עם הרעיון שהקשיים ידרדרו אותי כ"כ נמוך מבחינת החיים, התפקוד. הקשיים דרדרו אותי נמוך מבחינה נפשית. לא יודעת למה אני לא מצליחה לקבל את זה פשוטו כמשמעו. כאילו שהאמירה הזו היא סוג של הכרה בזה שבאמת עברתי דברים קשים, ואני כל הזמן רק חיכיתי למישהו שיבוא ויגיד שאני נורמלית, ואנשים נורמלים לא צריכים להתמודד עם דברים קשים, או שקל להם להתמודד. אני רוצה וחייבת למחוק את מה שקרה, כל הזמן רוצה לחזור אחורה לנקודת האפס, להתעורר ולגלות שהכל היה רק חלום.... ואז היא באה ואומרת את זה ככה, ובזה יורד המסך על התקווה שאולי, רק אולי, אני בעצם כמו כולם.
טוב, אז מלא זמן לא רשמתי מה חדש כי לא ממש הצלחתי להביא את עצמי להתבטא בכתב.
נתחיל מזה שהצלחתי בכישרון רב להצטנן באמצע הקיץ, ואני יושבת פה עם אפצ'ים ומלא נזלת וגרון כואב.... צריכה טישו....
חוצמיזה אני מרגישה קצת יותר טוב. הכל יחסי, כן? יחסית לשבועות הקשים והאיומים שעברתי, המצב יותר טוב. אני רק חושבת על מה שהיה ואין לי מושג איך הצלחתי לעבור את זה, וכמה זה היה נורא.
אני עדיין טרודה בחרדה ובאותו נושא שהעסיק אותי, עדיין יש את הפחד שמקנן בפנים שיקרה משהו רע, אבל אני מצליחה יותר להתמודד. אני חושבת שהכדור (ציפרלקס) התחיל להשפיע והוא עוזר. חזרתי להרגיש קצת שמחת חיים, אופטימיות וחשק. אני יותר צוחקת בעבודה ומחפשת להיות עם אנשים. אני מרגישה יציבה יותר. נהנית מללטף את החתולה, אפילו יצאתי לקניות בסופ"ש. אני חושבת שיש גם קצת תופעות לוואי, ביניהן הפרעות בשינה (אני ישנה פחות טוב וקשה לי לקום בבוקר. מצד שני, במשך היום אני בכלל לא מרגישה עייפות, מה שהייתי רגילה להרגיש כל הזמן...). גם התזונה שלי השתפרה בזמן האחרון ואולי זה גם משפיע.
בקיצור, אני קצת מבולבלת ולא מעכלת עדיין איפה אני נמצאת. אני בסדר? אני לא בסדר? העולם בטוח? צריך לדאוג או לא? יש ממה לפחד? עם כל השיפור עדיין קשה. לא קל.
כמו שאמרתי, אני עוברת דירה בקרוב. זה יהיה אקורד הסיום של שנה שהייתי מעדיפה למחוק מהחיים שלי. מצחיק, אבל את היומולדת האחרון שלי סירבתי לחגוג. הייתי גם אז בתקופה של חוסר ודאות, והרגשתי שאין לי מה לחגוג. הסתרתי את התאריך בפייסבוק שאף אחד לא ירשום לי שטויות על הקיר, לא אמרתי לאף אחד שיש לי יומולדת ולא חגגתי בשום צורה. אולי רק כמה אנשים קרובים שזוכרים את התאריך בלי אמצעים אלקטרוניים התקשרו להגיד מזל טוב. ובדיעבד צדקתי... לא היה לי מה לחגוג. זו הייתה שנה איומה. מבחינתי לחגוג את הגיל ההוא שוב השנה, ולהתחיל אותו מחדש. זה עצוב מאוד.
חוצמיזה יש את עניין הפסיכולוגית. בפגישה האחרונה היא אמרה לי משהו שלא יוצא לי מהראש. אחרי שסיפרתי לה כל מיני דברים ותהליכים שעברתי (לא חשוב הפרטים כרגע), היא אמרה שהיא מופתעת כי לאור מה שסיפרתי הייתי יכולה להיות במצב הרבה יותר רע. אני יודעת שהיא התכוונה לזה בצורה חיובית, ולכך שאני חזקה ומתפקדת והשגתי ומשיגה דברים. אבל באיזשהו מקום האמירה הזו נורא מפריעה לי. אני חושבת על זה דווקא מהכיוון השני- שהייתי יכולה להיות במקום הרבה יותר טוב אם לא היו לי את כל הקשיים, שהייתי יכולה להיות ממש מוצלחת ואני מתאבלת על זה שאני לא. הקשיים מנעו ממני להגיע ולהשיג, אבל אני לא מצליחה להתמודד עם הרעיון שהקשיים ידרדרו אותי כ"כ נמוך מבחינת החיים, התפקוד. הקשיים דרדרו אותי נמוך מבחינה נפשית. לא יודעת למה אני לא מצליחה לקבל את זה פשוטו כמשמעו. כאילו שהאמירה הזו היא סוג של הכרה בזה שבאמת עברתי דברים קשים, ואני כל הזמן רק חיכיתי למישהו שיבוא ויגיד שאני נורמלית, ואנשים נורמלים לא צריכים להתמודד עם דברים קשים, או שקל להם להתמודד. אני רוצה וחייבת למחוק את מה שקרה, כל הזמן רוצה לחזור אחורה לנקודת האפס, להתעורר ולגלות שהכל היה רק חלום.... ואז היא באה ואומרת את זה ככה, ובזה יורד המסך על התקווה שאולי, רק אולי, אני בעצם כמו כולם.
