חיפה...בריחה או גירוש...
את ההודעה הזאת העתקתי מהקומונה של שנסון ופרתיק מכיוון שמעניין אותי לדעת מה דעתכם... "בעיר חיפה היה מקרה מובהק של בריחה, שאמנם הייתה לאחר קרב עם הכוחות היהודיים, אך דווקא לאחר שהתושבים הערבים נתבקשו בידי היהודים שלא לעזוב: לפני הפינוי ההמוני של תושבי העיר ב - 22-30/4/1948 הייתה עזיבה הדרגתית של 20-30 אלף ערבים, בכללם רוב בני המעמד הבינוני והגבוה מקרב תושבי העיר. לקראת פינוי הכוחות הבריטיים מן העיר, ויציאתם מעמדותיהם שבמרכז העיר ובקו התפר בין האזורים היהודי והערבי, התפתחו קרבות בין הכוחות היהודיים בעיר לבין הכוחות הערביים. ידו של הכוח היהודי, שנהנה מיתרון בתחום הארגון, הייתה על העליונה, חליצה וואדי רושמיה נכבשו, ותושביהן נמלטו לעיר התחתית, דבר שסייע לשבירת המוראל של תושבי העיר. אחמד ביי ח'ליל, הנציג היחיד של הוועד הערבי העליון בעיר, נמלט דרך הים ללבנון. חברים של הועדה הלאומית הערבית פנו למפקד הבריטי, הגנרל סטוקוול, בבקשה להפסקת אש (שלמעשה הייתה כניעה של הערבים ל"הגנה"). בתנאים להפסקת האש נאמר כי "הערבים הזרים בגיל הצבא יגורשו... ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השירותים". הגנרל סטוקוול כינס פגישה בין משלחת יהודית ומשלחת ערבית מהעיר ב 22/4, ובפגישה ראשונה זו שני הצדדים הסכימו להפסקת הא בתנאים הנ"ל. לאחר הפסקה הפגישה התחדשה, ולהפתעתם של הנציגים היהודים והבריטים הודיעה המשלחת הערבית כי היא דוחה את הפסקת האש, וכי האוכלוסייה הערבית מבקשת לפנות את חיפה. ראש העיר, שבתאי לוי, פנה בלהט לנציגים הערבים והפציר בהם שלא לעזוב את העיר בה חיו מאות בשנים. על פי גרסתו של משה כרמל, בהפסקה שבין הישיבות הנציגים הערבים התקשרו לועד הערבי העליון בקהיר, ופקודת המופתי הייתה לעזוב את העיר ולא לקבל את הכניעה, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול לידיהם. גם אליהו ששון טוען כי הבריחה אורגנה בידי נאמני החוסינים. ייתכן גם שאלו הנכבדים המוסלמים שהתנגדו להפסקת האש, ובכל מקרה ברור שצל הטרור הפנימי של החוסינים מהשנים 36-39 ריחף מעל אלו שרצו בהפסקת האש ובשלום."
את ההודעה הזאת העתקתי מהקומונה של שנסון ופרתיק מכיוון שמעניין אותי לדעת מה דעתכם... "בעיר חיפה היה מקרה מובהק של בריחה, שאמנם הייתה לאחר קרב עם הכוחות היהודיים, אך דווקא לאחר שהתושבים הערבים נתבקשו בידי היהודים שלא לעזוב: לפני הפינוי ההמוני של תושבי העיר ב - 22-30/4/1948 הייתה עזיבה הדרגתית של 20-30 אלף ערבים, בכללם רוב בני המעמד הבינוני והגבוה מקרב תושבי העיר. לקראת פינוי הכוחות הבריטיים מן העיר, ויציאתם מעמדותיהם שבמרכז העיר ובקו התפר בין האזורים היהודי והערבי, התפתחו קרבות בין הכוחות היהודיים בעיר לבין הכוחות הערביים. ידו של הכוח היהודי, שנהנה מיתרון בתחום הארגון, הייתה על העליונה, חליצה וואדי רושמיה נכבשו, ותושביהן נמלטו לעיר התחתית, דבר שסייע לשבירת המוראל של תושבי העיר. אחמד ביי ח'ליל, הנציג היחיד של הוועד הערבי העליון בעיר, נמלט דרך הים ללבנון. חברים של הועדה הלאומית הערבית פנו למפקד הבריטי, הגנרל סטוקוול, בבקשה להפסקת אש (שלמעשה הייתה כניעה של הערבים ל"הגנה"). בתנאים להפסקת האש נאמר כי "הערבים הזרים בגיל הצבא יגורשו... ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השירותים". הגנרל סטוקוול כינס פגישה בין משלחת יהודית ומשלחת ערבית מהעיר ב 22/4, ובפגישה ראשונה זו שני הצדדים הסכימו להפסקת הא בתנאים הנ"ל. לאחר הפסקה הפגישה התחדשה, ולהפתעתם של הנציגים היהודים והבריטים הודיעה המשלחת הערבית כי היא דוחה את הפסקת האש, וכי האוכלוסייה הערבית מבקשת לפנות את חיפה. ראש העיר, שבתאי לוי, פנה בלהט לנציגים הערבים והפציר בהם שלא לעזוב את העיר בה חיו מאות בשנים. על פי גרסתו של משה כרמל, בהפסקה שבין הישיבות הנציגים הערבים התקשרו לועד הערבי העליון בקהיר, ופקודת המופתי הייתה לעזוב את העיר ולא לקבל את הכניעה, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול לידיהם. גם אליהו ששון טוען כי הבריחה אורגנה בידי נאמני החוסינים. ייתכן גם שאלו הנכבדים המוסלמים שהתנגדו להפסקת האש, ובכל מקרה ברור שצל הטרור הפנימי של החוסינים מהשנים 36-39 ריחף מעל אלו שרצו בהפסקת האש ובשלום."
.. (הלוואי רק שנזכה לבדוק את זה)