חלמתי שאין לי השתקפות...

[אסקורט]

חלמתי שאין לי השתקפות...

חלמתי שאין לי השתקפות: עמדתי בחדר מלא מראות מביטה הישר קדימה אל המקום בו היתה אמורה בבאותי להישיר מבטה חזרה אלי ולא ראיתי איש. טוב, כנראה שאני ערפד, פירשתי לעצמי את החלום בבדיחות דעת והמשכתי בחיי... כמה שנים מאוחר יותר במסגרת טיפול פסיכותרפי, נזכרתי שוב בחלום המוזר. פניתי לקבל עזרה מקצועית אחרי שהחלפתי 3 מקומות עבודה תוך פחות משנתיים. הרגשתי "מתוסכלת סידרתית" ורציתי לשבור את ה-Pattern המצער הזה. השאלה שהצבתי בפני כיעד טיפולי היתה: "למה אני לא ממצה את הפוטנציאל המקצועי שלי?" "למה אני תקועה מבחינה מקצועית?" ההבנה שאני תקועה באה לי בעקבות ספר שקראתי באותה העת: הספר נקרא "לכל אדם יש שביל" ובו מספרת פסיכולוגית תעסוקתית על מטופליה ועל התהליך הטיפולי שעברו יחד איתה. כל פרק בספר מספר את סיפורו של אדם שנתקע מבחינה מקצועית ובמסגרת הטיפול הבין מה תוקע אותו וכיצד להתמודד עם התקיעות במטרה להמשיך קדימה. בהשראת הסיפורים האלו, רציתי לפתור את חידת "תקיעותי" ולהתקדם הלאה בחיים. רציתי לכתוב את הפרק שלי... הפסיכולוגית שטיפלה בי עשתה זאת בשיטה מיוחדת ששימשה במקור לטיפול בנפגעי הלם קרב: במהלך הטיפול היא שאלה אותי שאלות סטנדרטיות במונחים של טיפול פסיכולוגי אבל באותו זמן ששאלה את השאלות היא גם הקישה על ירכי בקצב קבוע: פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל. הרעיון שמאחורי השיטה היא לצור אינטגרציה בין שני חלקי המוח (כידוע כל צד של המוח "שולט" על הצד הנגדי בגוף). באופן זה מבלבלים את המודע וגורמים לתת מודע לענות על השאלות. וכן מעוררים את הכוחות הטבעיים של המטופל לטפל במוקד הבעיה. אחרי המפגש הראשון שבו הפסיכולוגית שלי ניסתה עלי את השיטה הנ"ל (לא היה זה המפגש הראשון ביננו, קדמו לו מפגשים טיפוליים רגילים) חלמתי חלום מוזר נוסף: חלמתי על קבוצה של אנשים מודאגים מאוד מפני שאמורים היו לנחות בקרבם חייזרים. בהמשך החייזרים אכן "נחתו" על ידי כך שהם הקרינו את עצמם לתוך האנשים המודאגים. בייחוד אני זוכרת "גבר" שהוקרן לתוך גופה של אישה. הגבר שמח מאוד על מזלו הטוב. הוא נגע בהנאה בחזהו השופע בעוד ידיו ופניו הנשיים הופכים אט אט לגבריים וגסים. אחר כך הופיע בחלום גבר נוסף שגם אליו הוקרן חייזר. הגבר הזה היה שכוב על הריצפה במצב של עילפון. אדם נוסף רכן מעליו בעודו משוחח במכשיר קשר עם ספינת האם של החייזרים, בניסיון להבין מה השתבש במעבר. בעודו מדבר, האיש גהר מעל גופו של הגבר המעולף והפך אותו על צידו, אך לפתע הוא ראה דבר נורא!!! אין לי מושג מה היה הדבר הנורא שראה האיש עם מכשיר הקשר, מפני שבאופן מוזר בשלב הזה התעוררתי... המשך יבוא...

 

[רות 2]

אז הלכתי לג'ורגט זותי שמפרשת חלומות

והיא אמרה לי לתגידי לך.... נו שההמשך יבוא כבר...?!!!

 

[מי צי]

אל תפריעי לה באמצע החלום...../images/Emo6.gif

 

[אסקורט]

המשך...

בבת אחת מצאתי עצמי ערה לחלוטין למרות ששניה לפני כן הייתי שקועה עמוק בשנת חלום: חוויה מוזרה בפני עצמה שלא חוויתי קודם לכן. אבל סברתי שהחלום מדבר על רבדים בזהות: זהות אחת (חייזרית) שמדכאת או מסתירה זהות שניה (זהות מקורית או קודמת)... עוד לא הבנתי, בשלב הזה, אם וכיצד החלום נוגע לי ולחיי. כעבור כמה פגישות נוספות עם הפסיכולוגית שלי, חלמתי עוד חלום מוזר שאינני זוכרת. אבל אני זוכרת ששוב התעוררתי באמצע הלילה והחלתי לצרף מספר חלקי פאזל לכדי תמונה ברורה, והתמונה הזו הסבירה לי לא רק את החלומות המוזרים שלי כי אם גם מדוע נתקעתי מבחינה מקצועית, מה היה בבעלי שמכל הגברים נמשכתי דווקא אליו, למה גידלתי את בני דווקא באופן מסוים ומדוע היתה חווית ההורות כל כך בעייתית עבורי במסגרת הזוגיות. החלק החשוב הראשון בפאזל היה זכרונות ילדות שקשורים באימי. זכרתי את אימי מלמדת אותי לקרוא שעון, זכרתי אותה מסבירה לי על כדור הארץ, הירח והשמש ומדוע הירח מתחסר ומתמלא במהלך החודש. עוד זכרתי שלקחה אותי לראות את תהליך הייצור בבית דפוס ואת שתינו יושבות וקוראות יחד שירה של אלתרמן ושל לאה גולדברג. כל הזכרונות הטובים שקשורים באימי היו "אינטלקטואליים" ולא במקרה... אחרי שנולד בני, קראתי בספר כלשהו שילדים לומדים להגדיר את עצמם דרך האופן שבו רואה אותם הסביבה ובעיקר כמובן ההורים: "הוא מאוד מוסיקלי", "אין לו קואורדינציה" וכיו"ב. ילדים מקשיבים למה שהוריהם אומרים עליהם ומגבשים מתוך התבוננות בבואה זו את זהותם. ומה ראיתי אני משתקף בעיניה של אימי? כמו בחלום חדר המראות, לא ראיתי שום השתקפות. אימי שילדה אותי וגידלה אותי ואמורה היתה לעזור לי להכיר את העולם ואת עצמי לא "שיקפה" אותי ולא איפשרה לי להגדיר את עצמי באופן המקובל. אך היא היתה אדם חכם וסקרן: מדע וספרות עניינו אותה וכך גדלתי: ילדה קטנה במדבר ריגשי גדול, שבו האינטלקט היה החלק היחיד שזכה ליחס וגירויים מתאימים, והרגש נקבר בי, כמו מפני מקומו ל"חייזר" התבונה.אבל ההשתלטות החייזרית לא היתה מלאה: היות תקלות. מידי פעם פעפע בי רגש בעוצמות בלתי נישלטות שסיבך אותי תמיד בצרות.יותר מידי הגיון שנאבק להכניע יותר מדי רגש ואני באמצע קרועה במאבק בינהם. עוד תכונה אופיינית לי מאוד: אנליזה עצמית. מגיל אפס אני בוחנת ומנתחת את עצמי לעצמי. כנראה שבהעדרה של סביבה מתאימה שתראה אותי ותשקף לי את עצמי היתה זו האפשרות היחידה שנשארה פתוחה להכיר את עצמי ולפתח זהות. ההתנהלות המוזרה הזאת וההרגל המשונה לחרוג מתחומי כדי להתבונן בעצמי אפיינו אותי גם בעבודתי ולעיתים יותר משהתעמקתי בעבודתי, התעמקתי ב"מטה" למשל בשאלות הקשורות לתהליכי העבודה ולא בעבודה עצמה. למרבה הצער גם נולדתי עם יכולות אמפטיות לא מבוטלות שבשל העדר טיפוח והכוונה מתאימים, במקום להפוך לכלי שימושי, הפכו לסכין חדה בידיו של תינוק: יכולתי להזדהות עם כאב הזולת הכאיבה לי ובאופן שלא הועיל לזולת. למשל המקומות שבהם עבדתי התאפיינו באי שביעות רצון של העובדים ובניהול אנוש גרוע. סבלם של העובדים האחרים ולא רק סבלי, גרם לי לאזור אומץ ולפנות למנהלים מתוך כוונה להציג בפניהם את הסבל שהם גורמים לכפיפים להם ולגרום לשינוי המצב. האם יש צורך לציין שהשינוי היחיד שהושג הוא סימני הנעל שהוטבעו בישבני על ידי אותם מנהלים? "יוצאת לרחוב בשמץ של ביטחון וחוזרת בזנב מקופל בין הרגלים", שורה משיר של שלמה ארצי שכמו נאמרה עלי: כל התמודדות בנלית עם החיים היתה בשבילי מלחמת קיום: להצטיין מבחינה אינטלקטואלית (בלימודים ובעבודה) לא היתה עוד מטרה בחיים, כי אם הדרך היחידה להצדיק את עצם קיומי. בבחינת "אני חכם משמע אני קיים" וחובת ההוכחה חלה בכל יום מחדש... אהבה בלתי מותנית של הורה לילדו: אהבה של אם לביתה רק משום שהיא ביתה, היא שיריון הכרחי שרק מי שזכה לה, לא נלחם על עצם זכות קיומו. רק מי שזכה לה, לא חווה כל דבר כאיום ישיר על האגו שלו. להתבלט מבחינה אינטלקטואלית היתה הדרך היחידה שבה למדתי להראות בפני העולם החיצוני ולקבל אישור להיותי קיימת: וכך המקצוע שבחרתי והסביבה האירגונית האופיינית לו והאיש לו נשאתי נתנו מענה הולם לצד (הנראה) ההגיוני והאינטלקוטאלי אך לא לצד (החבוי) הריגשי. האופן שבו גדלתי היטה את כל ההחלטות החשובות שקיבלתי בחיי לכיוון הגיוני אך הרגש שנזנח מרד לעיתים... הגורם המשותף לכל החוויות שהעלתי במהלך הטיפול הפסיכולוגי: התיסכולים ממקומות העבודה שלי, האכזבה מבן זוגי במסגרת הורות משותפת וכמובן ילדותי הוא התחושה שהפיכולוגית ניסחה עבורי כ"לא רואים אותי, לא מבינים אותי" כמו בשיר וינסנט של דון מקלין: “They didn’t listen. They did not know how" הייתי תקועה מבחינה מקצועית ואישית בגלל חוסר איזון בין ההגיון לרגש ובגלל שלא נמצא מענה לצרכי הריגשיים: הרובד הקבור בזהותי.והגורם לתיסכולים וחוסר ההבנה היו בי: חוסר יכולתי לאזן ולווסת את הרגש וההגיון גרמו לכך שהסברתי את עצמי ביותר רגש והגיון ממה שהצד השני יכול היה לקבל... במהלך הטיפול צץ בזכרוני שיר ישן של דון מקלין שאימי מאוד אהבה. הפזמון החוזר: “They didn’t listen. They did not know how, Perhaps they’ll listen now” הפזמון משתנה בבית האחרון: “They didn’t listen. They are not listening still, Perhaps they never will” קטע נוסף מהשיר: “For they could not love you, But still, your love was true. And when no hope was left inside, On that starry, starry night… You took your life, As lovers often do…” הרגש "התאבד" בי למען ההגיון כיון שלא זכה לסביבה מתאימה, כיון שלא זכיתי לאהבה. "איך אפשר להיות בבת אחת גם הזרם, גם הסכר?" שאל דני רובס בשירו. הסכר בחיי היה ההגיון הזרם היה הרגש. הרגש זרם וההגיון סכר אותו. היום בהביני זאת ואת הנזק הכרוך בכך, אני שואפת לכך שהרגש יתן עוצמה ויטווה את הכיוון הכללי של חיי וההגיון רק יסייע לרגש להגיע לשם. נראה לי שמי שעובד רק לפי הרגש מתקשה להשיג דברים קונקרטיים בחיים ומי שעובד רק לפי ההגיון תוך הזנחת הרגש, מצליח אולי בקריטריונים חומריים אבל מרגיש מאוד אומלל. ואיך לא? הרי אושר הוא מצב ריגשי בסופו של דבר... אסקורט

 

[s h o o s h a]

היגיון ורגש

קראתי הכל, מתחילת ה'סיפור' ועד סופו. ענין החלומות לא ממש התחבר לי עם המסקנות (מה לעשות, אנ'לא הכל מבינה) אבל מחשבה שהתרוצצה במוחי מאז נכנסתי לראשונה לפורום זה וקראתי אותך לראשונה די קיבלה חיזוק. המחשבה על חסך מסוים שלא ידעתי להגדירו ועכשיו הוא ברור כשמש. לא קל ולא פשוט לגדול, להתחנך ולחיות על ברכי סביבה 'הגיונית' שבה הרגש הוא 'גרורה'. המשקע שנותר בבגרות הוא עמוק ולא תמיד ניתן לאיחוי אולם לא נראה לי שכך אצלך. המודעות הגבוהה שלך אליך, הצורך האמיתי שלך לעשות שינוי מהותי ניכר בכתיבתך וה'מלחמה' עם עצמך בולטת (חכמה אני, עכשיו אני יודעת לתת לזה את הפרשנות הזו...) אינני יודעת מה בדיוק אני מנסה לומר ואם בכלל יש טעם, ובכל זאת (נו, זאת אני, עוד תכירו) מאחלת לך שתדעי למצוא אושר וסיפוק בכל גם בתחומים אשר לכאורה הם חומריים שבת שלום

 

[ניצת שושן]

קראתי

חשה כלפייך כרגע אמפטיה עצומה... יכולה לומר גם כי עכשיו קצת יותר מבינה את העובר עליך מתוך שקראתי עד היום (כן כל הזמן קוראת אותך) לא מתכוונת לתת עצות גם לא לנתח רק רוצה לתת לך

ענק התקבלי?

 

[אסקורט]

אקבל בשמחה. נעים לי מאוד החיבוק שלך

 

[אלמרה]

ובסביבה מחבקת כזו אני רק מבקש רשותך

להצטרף לחיבוק חם ועוטף. עד לא מזמן למילה אמפטיה עבורי היתה משמעות שונה, פחות דרמטית, לא כל כך כואבת. יותר ויותר עם קריאת דברייך אסקורט, אני מבין שהאמפטיה שלך היא דבר כואב במיוחד. יותר ויותר אני חש מתקרב לרמת הרגישות הנדרשת לפחות לזהות מצב אמפטי, בו אני אמור לחוש דבר מה אותו חש ה"סובל" נשוא האמפטיה. יותר ויותר אני חייב לך תודה אסקורט על תרומתך הסגולית לפורום. יותר ויותר אני חב לך תודה אישית, על כי דברייך אינם ממוקצעים ומשופעים במינוחים פסיכולוגיים במקומם את עושה שימוש מופלא בלשונך. (יותר ויותר אני מקווה שנושא זה, האישי כל כך, לא יהפוך לזירת התגוששות מקצועית בין החברים שזכותם לנהל דיון עומדת ושרירה וקיימת לעד). לא אוכל לסיים ללא

כי אמרת שפרחים לא עושים לך את זה).

 

[אש אש]

נכון מה שהבנתי../images/Emo35.gif

כמו ברפואה על דרך השלילה,מנסה להבין. לא כתבת על אם חמה מרעיפה את אהבתה מלטפת ומנשקקת כל היום בציחקוקים נכון? גם לא הזכרת שאת לעומת זאת כן מאוד חמה לילדייך "הרגש התאבד"הזכרת קושי בהורות( בזוגיות או לבד,זה עדיין הורות). אני בהחלט מאוד מעריכה אנשים שמסתכלים פנימה אל תוך עצמם מתעוררים מבינים מפנימים מיישמים ומגיעים רחוק יותר אבל מה שאני מנסה להבין.... אם "הרגש התאבד" איך לומדים רגש? איך מחזירים אותו לתוכך? איך מוציאים אותו פתאום מתוכך?

 

[אסקורט]

הבנת נכון.

אמא שלי אכן לא הצטיינה בחום ואהבה. (אם כי היא מאוד היתה חרדה לי ולאחי אבל חרדה ואהבה זה לא אותו הדבר). לי דווקא היה חשוב שהבן שלי לא יעבור חוויה דומה והיה לי מאוד חשוב לגדל אותו מתוך קרבה ואהבה חסרת פשרות כמעט. מה שלא היה מקובל על בעלי (לינה משותפת, להחזיק הרבה על הידים וכו') ויצר חיכוכים במישור הזוגי. ואני מבחינתי רציתי קודם כל אבא לילדי אבל קשה לנחש איזה אב יהיה בן הזוג שלך אם הוא לא אב כבר. איך לומדים רגש?? מקשיבים לעצמך. הרבה טיפולים. והאמת גם הרבה הגיון. אני חושבת שההגיון שלי היה זה שהבין שככה אי אפשר להמשיך ושהוא צריך לתת לרגש את המקום והכבוד הראוי לו אחרת אסקורט לא תהיה מאושרת. איך מחזירים אותו לתוכי? הוא תמיד היה שם, רק שהיה צורך ללמוד לתת לו יותר מקום וכבוד או בקיצור להקשיב לו ולהתחשב בדעתו ובצרכיו. איך מוציאים אותו מתוכי? הוא יוצא לבד ברגע שמפסיקים לתת לו על הראש כל פעם שהוא מרים את הראש. לדבר על עצמי כמו שאני עושה כאן, לכתוב שירים וסיפורים וכו' זה חלק מהעניין. תודה לך על ההקשבה ועל הניסיון הכנה (והמוצלח) לראות ולהבין אותי. זה לא מובן מאליו בשבילי כמו שאת כבר יודעת...

 

[אש אש]

בהצלחה מכל ה-../images/Emo23.gif

 

[Deerest]

עם כל ההזדהות והאמפטיה

אני רוצה לפנות אל ההגיון שבך. זה מאד קל ללכת בשביל הזה, שמפצה את הילדים שלנו על מה שלנו לא היה. לרוב זה נעשה באופן קיצוני ואני יכול להבין (מאד בכללי) את החיכוכים שהיו על רקע זה (אם הבנתי נכון) עם בעלך. וזה לא נגמר כאן. הילדים שלנו יפצו את הילדים שלהם על מה שהיה חסר להם. והיה חסר. זה תמיד מדלג דור, התופעה הזו. אנחנו בסך הכל צריכים לשמור על שביל הזהב (בסך הכל, אה). למשל אני חושב שצריכים לגדל אותם לעצמאות באמצעות אהבה, עידוד, ותמיכה להבחין בין טוב ורע, עיקר וטפל, לשמור אבל מרחוק, לתת חופש אבל במגבלות... ויש כאלו שיגידו שהחינוך שלי גובל בהזנחה פושעת. איזון, זו מלת המפתח.

 

[אש אש]

ווווווווווווווווווווווווווו../images/Emo45.gif

 

[אסקורט]

מסכימה איתך...

אני מחפשת את האיזון כל הזמן ומנסה לא ללכת יותר מדי שמאלה כי הורי משכו יותר מידי ימינה. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא לטפל בעצמך ולהשתחרר מטראומות העבר (ולהבין את השפעתם על ההווה שלך) כדי שלא להנחיל צלקות לדור הבא. בסך הכל אני עושה את זה כמיטב יכולתי. את ההתקדמות האישית הרבה ביותר עשיתי מאז נולד בני, כי שלומו הנפשי מהווה מוטיבציה חזקה ביותר...

 

[Deerest]

רק תזכרי להרים את הראש מדי פעם

לקחת אויר. הוא יסתדר טוב טוב אם תשמרי יותר על שלומך הנפשי. גם בכך שתשָמרי מעודף מוטיבציה. וכמו שכבר אמרתי - דרך מורכבת. נראה שיש לך את הכלי החשוב ביותר ללכת בה קשב.

 

[אסקורט]

תודה ואזכור...

 

[Deerest]

השיר

נכתב על הצייר וינסנט ואן גוך שכמה מאפיינים בחייו שזורים גם בחייך נדמה לי שהשיר מובא מבעד לעיניו של אחיו, תיאו שדאג לו כל חייו כמעט דומה לאופן שבו אמך דאגה לך. שיר שאני מאד מאד אוהב. מכתובייך נראה לי שאת פוסעת בדרך מאד מאד מורכבת.

 

[אלמרה]

../images/Emo140.gif ברול הבא DEEREST

אתה בטוח לא Dearest? בכל מקרה לך יש ודאי הסבר מניח תדעת.. שמח על הצטרפותך לגברים אנא תרום והשתתף באורח פעיל.

 

[אלמרה]

ברור ש"ברוך" ולא "ברול"...

 

[Deerest]

לא, זו לא טעות כתב

אשתדל.