חלפה שנה..

[טומה1008]

חלפה שנה..

היום ב23 לאוגוסט בשבוע 23 עברתי לידה שקטה. השנה עברה "אוטומתית". במשך השנה לא השגנו הריון.. חברות וידידות שלי ילדו.. סביבם הרבה אושר והתייחסות. אני התאכזבתי מהרבה אנשים. התאכזבתי מחברות. גיליתי שלאנשים אין לב וטאקט לדבר לידי על הנקה ותפירות אחרי הלידה... התאכזבתי מאמא שלי... התאכזבתי בבעלי... היחסים שלי עם בעלי במשך השנה היו לא משהו. רציתי לעזוב אותו....רציתי להתגרש. הכל לא טוב לי בו... אבל אחרי שהוא עבר תעונה ויצא בנס בריא ברוך השם( למרות שעבדתי אמונה בה'.. בדת..) התחלתי להעריך אותו כמה שהוא יש. אבל שוב זה עבר...לא טוב לי איתו. היום הזה הוא לא זוכר. אני כבר מ 10 לחודש בזיכרונות על השבועיים האלו...מהסקירה ההיא עד הלידה. אין לי מילים לתאר התקופה הזאת.. אני מן באבל והוא לא מבין. אבל ככה בגדוך אני חייה חיים שיגרתיים...משעממים. חוץ מזה שאני מרגישה כי אישה הכי לא מאושרת בעולם הזה בכל התחומים בחיים שלי... רק רציתי לחלוק איתכן. כי אף אחד לא מבין אותי.

 

[שירהד1]

יקירתי- אני מעתיקה לכולן את דברייך מלפני שנה-

הפסקת הריון לידה שקטה
טומה1008
19/09/2016 | 18:09

שלום לכולם. לפני חודש עברתי הפסקת הריון בגלל המום שהתגלה בסקירה מאוחרת.
אתחיל מהתחלה. בת 28. נשואה 5 שנים. הריון ראשון ivf (על רקע זכרי). הריון התחיל עם דימומים בגלל המטומה ברחם.
משבוע 12 הייתי בשמירת הריון. שקיפות עורפית, סקירה מוקדמת, חלבון עוברי תקינים. מעקב אולטרסאונד פעם בשבוע שבויים לבדיקת המטומה וצוואר הרחם.
שבוע 21 הולכים לסקירה. אני כבר מרגישה תנועות....מדברת איתו...דימום הפסיק, המטומה נספגת...
בסקירה התהפך לי עולם. התגלה מום קשה במוח.. הרחבה דו צדדית של חדרי המוח. הרבה בכי והיסטריה...הרופא אפילו לא המשיך עם סקירה של איברים אחרים...
בעוד כמה ימים מגיעים באופן פרטי למומחה של מוח העובר לפרופסור מלינגר.
הייתה לי עוד תקווה ..אבל 40 דקות של סקירה והמלצה חד משמעית להפסקת הריון עם המלצה לצ'יפ גנטי ונתיחת העובר...המום עוד יותר קשה...
החלטנו לעבור את כל התהליך באיכילוב. אחרי כמה ימים מגיעים לוועדה להפסקת הריון...לפני עושים לי שוב אולטרסאונד... אומרים לי להגיע בעוד כמה ימים לאישפוז..
אני לא ידעתי אך לעבור את זה...
כל התהליך הייה כואב נפשי ופיזי...זריקה להפסקת הדופק...והשראת לידה... עם כל הטישטוש שלא עזר לי... תהליך לקח יומיים... כל הזמן הבעלי הייה איתי יותר נכון מההסקירה ההיא...לא רציתי לדבר ולראות אף אחד..שבועיים של גיהנום... עם שאלות למה זה קורה לי...
עברתי לידה שקטה בשבוע 23. אחרי לידה עשו לי גרידה בגלל השאריות השליה... יום למחורת השתחררתי הביתה.
חוזרת לבית עם הרגשה שחסר לי משהו בגוף... לא יודעת אך להמשיך לחיות בלי ילד שלי...היו תכנונים ואושר גדול... ועכשיו מה?!בשביל מה לחיות....
עבר חודש ואני בדיכאון מתמיד שמדי פעם מתפרץ בבכי... לא יכולה לישון נורמלי...בעלי כבר מתעצבן מהמצב. אני בבית. החלטתי להשתמש בזכות לדמי לידה..לא יכולה לחזור לעבודה.
היום התקשרו ממכון גנטי לגבי צ'יפ גנטי אמרו שאין ממצאים...לטוב או לרע.. צריך עוד לחכות לתוצאות של הנתיחה. שמעתי שנתיחה לוקחת הרבה זמן? האם אפשר להמשיך עם טיפולים רק על סמך צ'יפ גנטי? יש לנו שני עוברים מוקפאים...צריכים לבדוק האם אפשר להחזיר אותם... אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר. הבנתי שבחיים הכי חשוב זה ילדים בריאים...
סליחה על סיפור ארוך... אני במשך כל היום כתבתי הודעה הזאת עם זכרונות והתמודדות מחדש.

 

[שירהד1]

אז הזמן לא מרפא, הה?

זה מה שאני כל הזמן טוענת. הזמן לא מרפא.
אולי, אולי אם היית היום בהריון מתקדם או אוחזת בידייך תינוק/ת בריא/ה, או אז-
הנפש, עם סיוע טיפולי הולם, היתה יכולה להתחיל ולהשתקם.

אבל המצב הוא שעדיין אין הריון, ועדיין אין תינוק/ת. ומה שיש זו המון המון בדידות, והמון המון כאב, ופוסט-טראומה ברורה, ואכזבה מאנשים קרובים, וכמעט פרידה מהבעל, ויחסים מעורערים ביניכם, והייתי אומרת- שאת נשמעת מאוד מיואשת וחסרת תקווה .

ואני מוטרדת מאוד מזה, ואני דואגת מאוד מזה.
אני קוראת לך לקבל עזרה מאסיבית, נפשית- אישית וזוגית. כמו כן, להתייעץ לגבי טיפול תרופתי נוגד דיכאון.
תיארת מצב בו הכל שחור. את חייבת לקבל עזרה מאסיבית כדי לראות את האור, כדי להחזיר את התקווה לחייך.
פני לסיוע באופן דחוף!

אני מבינה אותך. האמיני לי, אבל אני באמת מוטרדת ממצבך, ואני חושבת שאת חייבת להיות אקטיבית ולהחזיר את השליטה לחייך.

אם את רוצה המלצות ספציפיות לגבי נשות מקצוע מתאימות- כתבי לי ואנסה לכוון אותך.

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[טומה1008]

כן שירה, הזמן לא מרפא...ובאמת הכל שחור. אני כותבת לך בפרטי

 

[שירהד1]

רשימת מטפלות-

בפורום יש רשימת מטפלות המתמחות באובדני הריון. כתבי במילות החיפוש למעלה מצד שמאל: "שרשור המלצות על מטפלות רגשיות בנושא אובדן הריון".
מקווה שתמצאי מישהי באיזור שלך.
מעבר לזה- ובראש ובראשונה- פנייה לפסיכיאטרית נשים. אני יכולה להמליץ על ד"ר ורד בר הנפלאה. היא מקבלת בתל השומר ובתל אביב או צהלה, ככל שאני יודעת. גגלי אותה ותגיעי לפרטים.
ממליצה לפנות כבר מחר בבוקר. אפילו אפשר להתחיל מבחינתי ברופא/ה המשפחה, לספר את סיפורך, ולבקש סיוע תרופתי הולם.
שוב- עדיף פסיכיאטרית נשים, אבל אם התורים ארוכים, אז מומלץ לפנות מהר ככל הניתן לרופא/ה המשפחה, שינחו אותך הלאה.

לא לחכות! כבר חיכית יותר מדי זמן עם בקשה לסיוע. גם ככה, הכדורים נוגדי הדיכאון- לוקח להם מספר שבועות עד שמתחילים להשפיע.
חשוב לי להדגיש- לא די בכדורים! זה רק חלק מהעניין. צריך סיוע רגשי משמעותי של שיחות. וגם לערב את בעלך בכך.

טפלי בעצמך כאן ועכשיו.
אל תשכחי, שכאשר, בתקווה, יגיע הריון חדש, תזדקקי להמון כוחות נפש כדי להתמודד. אינני יודעת מתי יגיע הריון חדש, וכיצד יסתיים. אני מקווה שהדרך לא תהיה ארוכה מאוד. את צריכה לבנות לעצמך כוחות, ואני מאוד מקווה שבעלך ישתף פעולה ויבין שאם לא תטופלו, שניכם, מצבכם יהיה רע יותר.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[איןאריותכאלה]

טומה היקרה - ללא נחמה ?

אני זוכרת אותך ואת הסיפור שלך היטב. אני לא מסכימה עם מה שנכתב לך - מהסיבה הפשוטה שמפתח הילודה לא בידייך ולא בידי אף אחת. הלוואי - כמובן! - שהיה לך תינוק בריא / בטן ענקית. אבל אין לך. וזו המציאות. ההריון הבא ותקינותו אינם בשליטתך. אז מה? מעכשיו עד השגת ההריון התקין הכל יהיה שחור? נטול תקוה? נטול שמחה? הזמן שחולף בנסיונות להשיג הריון חדש הוא החיים שלך. הוא החיים היחידים שלך. בענייני הילודה את עושה הכל, ה-כ- ל - כל מה שבשליטתך - כדי להשיג הריון חדש. עכשיו הזמן להשקיע את אותה אנרגית חיים טובה בשאר התחומים בחייך. שעמום בעבודה אינו גזירת גורל. אפשר להחליף עבודה. אפשר לעבוד על שינוי הגישה (במקום - אני תקועה בעבודה הזאת ואין מה לעשות, לחשוב איך לצמוח ולהתפתח, להשקיע בעבודה עצמה, בקשרים הבינאישיים). זוגיות היא אחד המקומות המורכבים בחיים. היא לא נוצרת בזכות הסטטוס (הנישואים) אלא בזכות התכנים שיוצקים לתוכה, בזכות טיפוח האינטימיות, הרוך, ראיית הזולת, יכולת ההתפשרות וההכלה. והכי חשוב - את עצמך. חיים על אוטומט הם חיים שחולפים מתוך קהות רגשית, נמנמת, ריחוק מהליבה. בגלל שהבור נשמע מאד שחור אני בהחלט ממליצה על טיפול תרופתי. לי הוא עזר לחזור לחיים. ובמקביל - כמו ששירה כתבה - עזרה מאסיבית. את חייבת למשוך את עצמך בשערות החוצה מהבור. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. לטוליתי לקח 12 שנים להפוך לאמא. אז מה, היא ויתרה על החיים שלה בזמן הזה? התחבאה מהעולם? אני כמובן מאחלת לך דרך קצרה ככל הניתן והריון בריא במהרה, אמן! אבל עד שיגיע, את מפסידה את החיים שלך, ולא, אי אפשר לקבל את הזמן הזה בחזרה. והכי חשוב - בסופו

 

[איןאריותכאלה]

ממשיכה

והכי חשוב - בסופו של דבר כל אדם אחראי לאושרו.
החיים לא מאורגנים באופן הוגן או בצורה 'פיירית'. יש המון דברים שמחוץ לשליטתנו. אבל יש דברים שכן. ואת בוחרת לחיות על אוטומט כבר שנה. בעיני זו בחירה שגויה, וכדאי לך להילחם על חייך, כי את נשמעת בדיכאון.
ולכן כדאי שהתחנה הראשונה במלחמה על החיים שלך תהיה אצל פסיכיאטר. ולזה רצוי להוסיף תרפיה בשיחות (אני הלכתי פעמיים בשבוע בתקופות קשות), ואם קשה לכם לממן את זה - אפשר גם דרך הקופה.

 

[טומה1008]

מודעת למצב

אני מבינה הכל... הראש שלי יודע אבל על הנפש אין שליטה. ובאמת ניסיתי לעבוד על עצמי אבל לא הצליח...רק לרגעים בודדים. יש לי איזשהו אופטיה ופסימיות. לא רוצה לעשות כלום בבית במיוחד לבשל. אוכלת הרבה אוכל פסטפוד. לא יכולה לרזות...אין לי כוח לעשות ספורט. רק תנו לי לישון. בעבודה תמיד הייתי עובדת מצטיינת ועכשיו אין לי אותה חריציות שהייתה.. ומנהלים רואים את זה. בקיצור מודעת למצב. אני רוצה לקבל עזרה מקצועית. מחפשת עכשיו באופן פרטי. ובלי שבעלי ידע. כי הייתה לי שיחה איתו בעבר והוא נגד...

 

[איןאריותכאלה]

אני מעודדת אותך להשיג עזרה מקצועית

ושוב ממליצה על טיפול תרופתי משולב בשיחות.
לגבי עמדת בעלך - אני מבינה שהתקשורת ביניכם כרגע מאד רעועה אם את חוששת לספר לו שאת זקוקה לעזרה. חוסר האנרגיה שאת שקועה בו, אי החשק לפגוש אף אחד, וההזנחה העצמית שאת מספרת עליה - כל אלה מרמזים על דכאון ברמה מסויימת.
אם את לא מוצאת פסיכיאטר באופן פרטי או שהמצב הכלכלי לא מאפשר לשלם לאחד כזה - חוזרת על ההמלצה לפנות לתחנת בריאות הנפש. עובדים שם אנשים מוכשרים. את יכולה להגיע כבר מחר לשיחת חירום. אשמח מאד אם תשתפי אותי בתהליך (את יכולה במסר פרטי) ותספרי שקבעת תור ראשון.
שולחת לך חיבוק חם חם על המקום המורכב בו את נמצאת.

ולמרות שמאיפה שאת נמצאת אי אפשר לראות אותם - אני מבטיחה לך באחריות שיש לך אפשרות לחיים אחרים. כן, גם בלי בטן. כן, גם בלי תינוק בידיים.
לפני שהעולם החיצוני מארגן את הנסיבות - אנחנו יכולים לארגן את התגובה שלנו לנסיבות.

 

[שירהד1]

לא טוב-

קראי מה שכתבתי לך בפוסט לגבי הטיפול.
תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. לא צריך להיות פסיכיאטר דגול בשביל להבין שאת מתארת סממנים של דיכאון. דיכאון תגובתי, לא כזה של מחלת הדיכאון, אבל שסממניו לא פחות מורכבים וקשים.
את מחוייבת כלפי עצמך לקבל טיפול משמעותי- שיחות+כדורים- החל מהיום!

מה זה בלי שבעלך ידע? טיפול פרטי עולה 400 ש"ח לפגישה (אולי אולי 350 ש"ח אצל הצדיקות), ו-600-800 ש"ח לפגישה אצל פסיכיאטר/ית פרטי/ת. את רוצה לומר לי שאת ההוצאה הגדולה הזו תוכלי לעשות מתחת לעיניו של בעלך? הוא לא יראה שיש כמה אלפים פחות בבנק בסוף החודש?
ומה זאת אומרת בכלל? איך אפשר להעלות על הדעת זוגיות בריאה, בה מישהו נמצא במצוקה כזו ענקית, וצריך להסתיר את קבלת העזרה מבן זוגו (או בת זוגתו)?! איפה נשמע כדבר הזה בכלל? זו לא זוגיות. זו לא חברות. זו לא קבלה האחד של השנייה. לא נשמע טוב בכלל.

בעלך התנגד לזה שתקחי עזרה בעבר? סליחה. לא מקובל עליי בכלל בכלל. מה, אנחנו חיות בימי הביניים? את צריכה עזרה- אז תקחי עזרה.

צריך פה לעשות בדק בית טוב טוב לזוגיות הזו. האם הזוגיות היתה טובה לפני אובדן ההריון? מה איפיין אותה? היתה חברות? היתה הדדיות? היתה עזרה? היתה קבלה של החולשות? היתה תמיכה? היתה הבנה? (אני בכוונה לא כותבת "אהבה". אהבה מבחינתי זה כל הדברים ששאלתי לגביהם).

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[שירהד1]

הפוסט שלי הוא תגובה לטומה, לא למה ש"איןאריותכאלה" כתבה.

 

[שירהד1]

הבהרה- לגבי מה שכתבתי על הזוגיות-משהו מאוד חשוב- נא לקרוא-

יצא לי פוסט קצת מתלהם, ואני מתנצלת. קשה לי מאוד מאוד לקרוא על מישהי שהיא כה במצוקה, ושבעלה לא מאפשר לה ללכת לטיפול, ושהיא צריכה להסתיר זאת ממנו.
זה מזכיר לי תקופות חשוכות שלנו, הנשים. תקופות של דיכוי, של שוביניזם, של חוסר הבנה משווע את הצרכים של כל אדם ואדם, אפילו של שלילת זכויות.
כן, וזו זכות ללכת לטיפול (וגם- חובה).
אז זה נגע לי בנימים מאוד עדינים, ומכאן התגובה הרגשית החזקה שלי.

אני מעודדת כל אחת ואחת מכן לטפל בעצמה, מתוך שיתוף בן הזוג (במידה ויש- כי יש פה גם יחידניות), ומתוך כבוד לעצמכן. אתן ראויות לכך.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[טומה1008]

תודה לשירה ולאריות. קיבלתי את הדברים שלכן

כן זה נשמע מוזר אבל בעלי הוא בן אדם קשה...אבל בודאי שהוא לא שביניסט ולא מקבל החלטות לבד. אנחנו שווים. הוא תומך פשוט בשקט.. פשוט הוא חושב שזו לא סיבה לקבל עזרה... שבחיים יש דברים יותר גרועים שזוגות עוברים. הוא אומר שאני מגזימה. באמת אולי אני מגזימה וצריך להמשיך ולהתקדם בדברים אחרים בחיים. ולא לחשוב על טיפולים כל הזמן כדי להיות בהריון. אני פשוט חלשה במהותי. מילדות אני בוכה מדבר קטן. וזה שקרה איתנו בשבילי אסון. יש פה עוד דבר שאני חושבת שמשפיע על בעלי זה שבגללו אנחנו לא יכולים להרות. וקשה לו עם זה. אבל הוא לא מדבר. בנוסף יש בו עיניין של חינוך שהוא קיבל מהבית. סליחה שככה באמצע הלילה אני גרמתי לכן לתחושות כאלו. שהערתי פה שיכות ותגובות כאלו. במיוחד לשירה... בזוגיות שלנו הייה הכל... הטוב ולא טוב.. אנחנו יותר מדי זמן ביחד. 14 שנים. 6 מתוכם נשויים. האם אהבה לא יודעת אם זאת אהבה אלא הרגל להיות ביחד. לכן הגענו לשלב הזה שרק הרחבת המשפחה תעזור לשמור על הזוגיות שלנו. אני מבטיחה שאדבר איתו שוב אזביר שאני זקוקה לסיוע ...כי ברור שוא ישים לב על חשבון בנק שהוא משותף.

 

[שירהד1]

המשך תגובה- דברים לא פשוטים יש לי לכתוב-

תשמעי, לו את היית הבת שלי ו/או חברה טובה שלי, הייתי אומרת לה משהו שאני לא מעיזה לכתוב פה.
אני כן אעיז ואומר שהזוגיות נשמעת לי זוגיות לא טובה, וזה באנדרסטייטמנט, ולא רק בגלל התגובה שלו בשנה האחרונה.
את כותבת שאתם יותר מדי זמן ביחד. 14 שנים. את בת 29. כלומר- מגיל 15 ביחד. את לא יודעת אם יש פה אהבה, אלא הרגל של להיות ביחד.
ככה מדברת מישהי בת 50, שנשואה 25 שנים, ושהיא ובעלה לא עבדו על הזוגיות והיא נשחקה לאללה- מהחיים, מגידול הילדים, מהמריבות עם הבעל...
כך לא אמורה להישמע בחורה צעירה בגילך, בראשית החיים.

ובואי אני אגלה לך סוד קטן- כתבת שהגעתם לשלב שבו רק הרחבת המשפחה תעזור לשמור על הזוגיות שלכם. אז הסוד הוא-
שהילדים לא עוזרים לשמור על הזוגיות, הם מפריעים לזוגיות. אין זמן אחד לשני כמו פעם, את מרכז תשומת הלב הילדים לוקחים, כך גם את המשאבים של הזמן, הכסף, האנרגיה והסבלנות. מתחילות מריבות בין הבעל לאישה כמו: מי יקום בלילה, מי יחליף חיתול, מי יסיע לחוגים, מי, מי ,מי...אצל זוגות רבים יש ממש מערכת התחשבנויות לא נעימה, מריבות, חוסר הסכמה לגבי נושאים של חינוך וכן הלאה וכן הלאה.
אז אם אתם חושבים שילד יקרב ביניכם- אז טעות גדולה בידיכם. אין לכם מושג מהחיים.

ושלא ישמע שאני ממורמרת מחיי הנישואים שלי- חלילה וחס. בעלי ואני במצב מעולה לעומת שאר הזוגות שאני מכירה בני גילנו...יש כמובן מריבות, אבל יש גם מאמצים גדולים להגיע להבנות, והבסיס שלנו של החברות הוא מאוד רחב ואיתן. וכן- יש אהבה אמיתית. אין הרגל של להיות ביחד. יש רגשות יפים של אהבה.

כך שאני כותבת לך את הדברים לא מתוך מרמור לגבי החיים שלי עצמי, אלא מתוך דאגה לחיים שלך.
זה לא נשמע טוב, בשום כיוון שהוא.

עניין ההפריות- את עוברת הפריות מפרכות בגלל בעיית זרע. זו פגיעה קשה וקטלנית לאגו שלו. יחד עם זאת, אני לא מתרשמת מאיזו הערכה שלו להקרבה הקשה שלך למען העניין. אני לא חושבת שהוא בכלל מתחיל להבין מה את עוברת במהלך ההפריות וכיצד זה משפיע עלייך- גופנית ונפשית.

תשמעי יקירתי, ככה לא בונים חומה. ככה לא נראית זוגיות בריאה וטובה שתמשיך לאורך שנים ותאפשר פריחה של כל אחד מבני הזוג.

לא סתם כתבת שחשבת להיפרד ממנו.
מאחלת לך שבתהליך טיפולי תוכלי להבין טוב יותר את מהות היחסים ביניכם, ושתביני מה את רוצה למען עצמך בהמשך החיים. ואני מקווה שאת רוצה למען עצמך דברים טובים וזוגיות בריאה.

שירה דוד

ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[איןאריותכאלה]

מוסיפה עוד מחשבה לגבי הזוגיות

טומה היקרה,
בעוד שאני מסכימה עם מה ששירה כתבה ואומרת לגבי זוגיות - אני אגלה לך גם שזוגיות בגיל 40+ עם 3 ילדים שונה מזוגיות בגילאי העשרה והעשרים וללא ילדים. הגיל מאפשר לנפש להתרחב, להבשיל ולהגיע למקומות בהם לא היתה בגיל מוקדם יותר. פשרות שאני יכולה לעשות היום בקלות עם בעלי ואפילו לא 'לספור', לא יכולתי לעשות בגיל 25 או 28 עם מי שהיה החבר שלי אז.

אני האחרונה שתטען שצריך להישאר ביחד בכל מחיר - להפך, אני בעד פירוק אם לא טוב (ועשיתי את זה יותר מפעם אחת) - אבל לא עכשיו, לא כשהעולם הפנימי שלך בתוך טלטלה כל כך קשה.
ראשית - טפלי בעצמך. אחר כך תחשבי ותרגישי מה הלאה בעניינים הזוגיים.
מנסה לחזק אותך מרחוק שתוכלי להביא את האור אל חייך, שאיכותם תלויה קודם כל ולפני הכל - בך.
מקווה שעשית צעד ראשון בכיוון הזה.

 

[שירהד1]

נכון, ומוסיפה- הפשרות שאת מדברת עליהן, איןאריותכאלה,

מוכרות לי מחיי האישיים. אבל אנחנו מסוגלות לעשות את הפשרות הללו, כי הזוגיות של כל אחת מאיתנו, מושתתת על אהבה וחברות.
ואם אין את זה- אין כלום, בעיניי.

ולפעמים הגיל דווקא לא מאפשר לנפש להתרחב ולהבשיל. לא כולם עושים עבודה עם עצמם, לא כולם מגיעים לתובנות. זה גם תלוי אישיות האדם. יש כאלו שרק נהיים דווקא יותר נוקשים ופחות גמישים...

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[אליסקה]

אני לא ממש יודעת מה אפשר לומר כדי לעודד, נשמע שאת מאוד מדוכאת, ואני מאוד מבינה אותך - אבדן הריון, במיוחד כזה שהושג בקושי, ובשבוע כה מתקדם - הוא אסון לכל אחד, וזה אחד המשברים הקשים לזוגיות, ובכלל.
כמה סבבים עברתם השנה? אולי כדאי לשקול תרומת זרע? דיברתם על זה פעם?

 

[טומה1008]

אני כבר חושבת על זה מזמן...

עברנו שתי סבבים של החזרות מוקפאים ו3 שאיבות עם החזרות שלא נשאר מהסבבים האלו מוקפאים. הסוגייה הזאת של תרומת זרע מאוד בעייתית בשבילי... מפחדת אפילו להציע לבעלי. דואגת שמנטליות שלו לא תאפשר לו להסכים. למרות שרופא אחת אמרה לי שכנראה זו הפיתרון היחיד להשיג הריון. אפילו שכנעה אותי. סיפרה לי על זוגות. שהבעלים אוהבים ילדים ומרגישים שהילדים הם שלהם.

 

[אליסקה]

יקירתי

את צעירה, ויש לך סיכוי טוב להרות ולהיות אמא. לו הייתי במקומך, הייתי מתחילה לדבר איתו על זה, ואם הוא לא יצליח להתרגל לרעיון תוך פרק זמן שאת תקבעי לעצמך (חצי שנה? שנה? שנתיים? לפי הרגשתך), כאשר במשך כל הזמן הזה תמשיכו לנסות ללא הצלחה, אולי זה הזמן ״לחשב מסלול מחדש״, אתו או בלעדיו, עם כל הצער שבדבר. בסופו של דבר את צריכה לחשוב על עצמך, ועל מה שטוב לך. מבין השורות נשמע לי שלא היית רוצה לוותר על חוויית האימהות רק בגלל מנטליות בעייתית של גבר, שאת ממילא לא בטוחה שאת אוהבת. הקרבות מהסוג הזה עושים רק אם אוהבים מאוד, אחרת זה מתכון לחיים לא טובים בכל ההיבטים...
סליחה אם אמרתי דברים קשים. אני רק בצד שלך, והכל מתוך כוונה טובה והזדהות

, באמת.

 

[אורהגנוז]

מסכימה עם אליסקה במאה אחוז.