חמש שנות "תמונה אחת בחודש"

Noga Lavie

New member
חמש שנות "תמונה אחת בחודש"

אלבום "תמונה אחת בחודש" הוא אלבום בו נשמרת תמונה אחת בלבד עבור כל חודש מאז פגישתנו עם זיו. הרעיון הוא לראות כיצד היא גדלה מחודש לחודש לאורך השנים.
אין כללים לתמונות, מלבד שזו צריכה להיות תמונה ברורה של זיו לבדה. לפעמים אלו "סתם" תמונות יפות שלה, לפעמים אלו תמונות מייצגות את החודש (זיו חובשת כתר יום הולדת, זיו בדיסנילנד פריז, זיו מדליקה חנוכיה וכד').

החודש כבר צילמתי תמונה שמוצאת חן בעיני, ולכן הדפסנו היום תמונות וסידרנו את האלבום. תמונות של חמש שנים בדיוק הכנסנו עד עכשיו. התמונה הראשונה שהוכנסה הייתה ממרץ 2009. במקום להכניס תמונה על כריכת האלבום, הוכנסה התמונה היחידה שיש לנו ל זיו מן התקופה הקודמת לפגישתנו. תמונת פספורט, איתה היא נכנסה למאגר הילדים המועמדים לאימוץ בינלאומי, ארבעה-חמישה חודשים לפני פגישתנו.

אני מביטה בחמש שנות תמונותיה, ותוהה היכן מסתתרת הילדונת העגלגלה מקזחסטן בילדה הגפרורית שלי.
אני מביטה בחמש שנות תמונותיה, ותוהה מה עוד ישתנה בה עד שיגמר המקום לתמונות חדשות.

עוד כשבוע תעבורנה חמש שנים מן שיחת הטלפון הראשונה.
עוד פחות מחודש, וכבר נגיע ליום השנה החמישי לפגישה הראשונה.
ולמרות כל המאמצים חובקי העולם שלי, עדין אין לנו אף תמונה מלבד אותה תמנת פספורט על כריכת האלבום.
 

China8

New member
רעיון מקסים

אהבתי מאד את הרעיון של האלבום עם התמונה היחידה.
גם אצלנו הקטנה הפכה מדובי קטן בעל פנים עגלגלות לברבור ארוך צואר, עם פנים מאורכות ורזות.
שינוי גדול.
מאד מצער שכל תיעוד חייה של זיו מתקופת טרום-האימוץ מסתכם לתמונת פספורט אחת. האם אתם שומרים על קשר עם בית הילדים? אולי יש סיכוי לקבל עוד תמונות שלה משם? אולי אפילו תמונות שצולמו עם עוד ילדים?
 

Noga Lavie

New member
בית הילדים עצמו

נסגר לא מכבר. שמעתי על כך מקבוצת הורים מאמצים מאותו ילדים בפייסבוק. זה קרה כשנתיים אחרי שאימצנו. כשאנחנו היינו שם המנהלת (המוערצת) הייתה על סף פרישה, והרופאה שהייתה אמורה להחליף אותה (חברה טובה של אשת הקשר שלנו, שהתגוררה באותו בניין והמשיכה לטפל בזיו עד ליום עזיבת העיר) עמדה להגר מעט אחרי האימוץ לרוסיה (מה שגרם גם לאשת הקשר שלנו להחליט שאין עתיד בעיר ולעזוב לעיר הבירה). בדיעבד, זה מסביר את גל האימוצים שראינו מאותו בית ילדים באותה תקופה. המנהלת ניסתה למצוא פתרונות למה שיותר ילדים לפני פרישתה, כי כנראה היה ברור לה שבית הילדים יסגר.

אם היו תמונות ברשות בית הילדים, היינו מקבלים אותן אז. אשת הקשר ידעה עד כמה זה מעניין אותי, וזו הסיבה שהיא השיגה את התמונה בודדת, שגם אותה לא היינו אמורים לקבל.
מאז אני במרדף אחרי כל מיני הורים מאמצים ברחבי העולם מאותו בית ילדים, בשלוש השנים שקדמו לפגישתנו עם זיו. למרות שמדי פעם עולות תקוות שבידי מישהו יש תמונות קבוצתיות של ילדו בהן גם זיו מופיעה, עד כה זה נגמר בלא כלום. (למרות שכרגע אני בצפיה משתי אמהות לבדוק את מאגר תמונותיהן, כי הן טוענות שהן די בטוחות שיש ברשותן תמונות של זיו. אבל מכיוון שבאופן די ברור אין זה בראש מעייניהן, הזמן נמתח לו ללא תמונות, ואני חוששת שגם קצה חוט זה יסתיים בלא-כלום.)
 
יכולה לתת עצה בענין זה למי שעומד בפני אימוץ.

יש כנראה תמונה או יותר בתיק הילד במרכז האימוצים. כבר סיפרתי כאן, שבמקרה, כאשר הייתי באולם ביהמ"ש ראיתי שנציגת מרכז האימוצים, מחזיקה מה שהיה כנראה תיקה של בתי אצלם. מה שמשך את תשומת לבי היה תמונה, שנדמה היה לי שמציצה מהתיק. אמרתי למתורגמן שיבקש שהתמונה תמסר לידי. התברר שהיו בתיק 2 תמונות: האחת צולמה בהיותה קטנטונת - נאמר לי (כשהראתי את התמונה בארץ) שכנראה היא בת מספר שבועות והשניה, זמן קצר לאחר הגעתה לבית הילדים, כלומר בהיותה בת חודשיים-שלושה. זה היה לגמרי מקרי, כי הנציגה עמדה די רחוק ממני, נעצתי מבטים בכל מי שדיבר באולם ובמקרה התמונה הצבעונית בלטה על רקע המסמכים בשחור-לבן. יכולתי לעזוב את רוסיה ללא תמונות כלשהן מעברה ומבלי לדעת שיש בכלל תמונות כאלה. אף אחד לא אמר לי שיש תמונות באיזשהו מקום. כשהייתי במרכז האימוצים, עם הגעתי לראשונה לרוסיה, אף אחד לא הראה לי ולא סיפר לי על קיומן של תמונות.יתכן שצריך לשאול גם את העמותה אם יש מאגר תצלומים כלשהו בו מופיע הילד המוצע לאימוץ עוד לפני שהוא מצולם ע"י נציג העמותה במקום. (איני יודעת באיזו דרך מוצעים הילדים לאימוץ פנים ארצי-אם בכלל, אולי יש מאגר צילומים הפתוח לציבור).
אני מפנה את תשומת לבם של מי שטרם אימצו משום שאח"כ, מחוץ לרוסיה, כנראה שלא ניתן לאתר דבר.
 

זואילי

New member
לצערי...

לא העמותה ולא הנציג המקומי הסכימו לבקשתי לתמונות שברשות בית הילדים/מרכז האימוצים.
וכל מחשבה על זה מעציבה אותי כ"כ.
כנראה עלי לחזר מרחוק אחרי בית הילדים בתקווה ויתרצו - לטובת בתי. (שמן הסתם רק אני רואה את טובתה - לאורך כל הדרך, מה ששוב מכוצ'ץ' לי את הלב).

אז מחזקת את עצתך - פשוט לבקש את זה ממנהלת בית הילדים... בלי לפחד ממנה (לרוב מפחידים אותנו לגבי המנהלות).
לצערי - בכל הביקורים, עם כל ההתרגשות - את זה לא עשיתי.
אבל לכמה וכמה בקשות אחרות שלי אליה (והנציגים נחנקו ורצו להרוג אותי במבט) - היא נענתה ברצון.
 
כל אחד נתקל באנשים שונים. את מנהלת בית

הילדים של בתי בקושי ראיתי. היו לי איתה 2 פגישות, שמה שעניין אותה בהן, היו המתנות שקיבלה. לא ברור לי מה האינטרס של העמותה המייצגת אותך, להתנגד לכך שתקבלי תמונות של בתך. מנסיוני, מה שיקבע את היחס אל המאמץ, הוא הקשרים של העמותה במקום האימוץ. כשהקשרים טובים וחזקים, אפשר לבקש כמעט הכל...(בגבול הסביר, כמובן). את בקשתי אמרתי למתורגמן שליווה אותי במשפט והיה באולם כשראיתי מרחוק את התמונה מבצבצת מהתיק. הנציג לא אמור להיות באולם במעמד הזה. אמרתי לו, שאינני מתכוונת לוותר על התמונות כשלהם אין צורך בהן. למזלי, זה הלך די בקלות.
 

זואילי

New member
נכון. גם לי לא ברור

אבל אולי פשוט לא ב%# שלהם...
בכל אופן- אצלי הנציג היה המתורגמן.
דרך אגב, דווקא הרופא שהיה איתי בביקור הראשון- היה אסרטיבי הרבה יותר
ועשה מה שהנציגים לא עשו.. ואני עדיין מצטערת שלא ביקשתי ממנו. כי אין לי
ספק שהוא היה מבקש עבורי בלי למצמץ. (רק שמי יודע אם אכן הייתי מקבלת).
 
יש להניח שאת צודקת, אבל לפעמים נמצאים במצב

בו לא מסוגלים לחשוב בבהירות. חבל שהנציג לא הציע לעשות זאת. הם הרי לא מתביישים לומר דבר...
 

סביון1

New member
אני לגמרי מסכימה איתך. אני עוד חשבתי פחות ממך

בזמנו, כשהוצאתי את בני מבית הילדים, לא חשבתי על כלום חוץ מלהוציא אותו משם כמה שיותר מהר. חתמתי על כל מה שנתנו לי, החלפתי לו בגדים ורק רציתי לעוף משם כשהוא בזרועותי. אחר כך התחרטתי על הרבה שאלות שלא שאלתי וחיטוטים שלא חיטטתי.
 

זואילי

New member
נכון


וחבל שעל העניין הזה, של נקרא לו נגיד "תכלס בשטח" לא מכינים אותנו. הרי רק מי שיקרא פה ויהיה לפני נסיעה - זה אולי יעלה לו לראש עכשיו - לפני ולא בדיעבד. בגלל שאנחנו מדברים על זה כאן.
אם היו מדברים על זה איתנו מראש, נגיד בסדנת הכנה (תזכירי לי למה הכינו אותי
) או העמותה עצמה בפגישות ההכנה שלה (לא שאני חושבת ש - *זה* יקרה..) - אז הייתי מבינה את החשיבות של its now or never ואולי פועלת אחרת און ליין.

אולי שווה לעשות מסמך כללי, בו כולנו נציע הצעות ייעול למאמצים לפני נסיעה ראשונה - עם כל הטיפים ואז להפוך את זה למסמך שיעלה להודעות הנבחרות. כמו מדריך למתחילים..

אוףףף. זה מתסכל אותי. חייבת לשחרר.. ללמוד לחיות עם האין הזה וזהו.
 

סביון1

New member
הצחקת אותי, שהם יכינו אותך לבלבל למנהלת בית

הילדים בראש? ההיפך הגמור. את סדנת הכנה שלנו מטעם העמותה אפשר היה לסכם ב"תשתקו ואל תעשו בעיות. העמותה יודעת הכי טוב מה לעשות ולכם אין מושג. אז אתם שבו בשקט, שתפו פעולה עם כל מה שאומרים לכם ותנו להם לעשות את העבודה שלהם".

העצות האלה עולות מידי פעם גם בפורום, אבל אולי באמת לא בתדירות מספקת. אני מודה ומתוודה שבזכות הפורום היתה לי מודעות, אבל כל כך הרבה בעיות צפו ועלו באותה תקופה שכל המודעות הזאת נדחקה הצידה מול הצורך הגדול להוציא את הילד מבית הילדים כמה שיותר מהר.

מסמך כללי לא נראה לי שלמישהו יש זמן וראש לכתוב עכשיו, אבל אפשר לפתוח שירשור חדש של עצות לממתינים ולשים אותו אחר כך במאמרים או בקישורים או בטאגליינס - היכן שהמנהלות תמצאנה לנכון.
 

זואילי

New member
גם את עצמי הצחקתי עם מחשבת היעול


אם לא הבנת..


כן, כשאני התכוננתי בעצמי לכל הסיפור - לא זוכרת שקראתי על חשיבות תמונות. (ואולי פיספסתי שירשורים)
אבל בהחלט כן לקחתי מפה למשל את הצעת ספר הזכרונות - הכנתי וביקשתי מהמנהלת שבמטותא תכתוב כמה מילים ותתן לצוות. והן אכן כתבו

לא משנה שאח"כ היה לי כמעט התקף לב כי שמתי את הספר במזוודה ולא בתיק היד...
וכן... המזוודה לא הגיעה.
פרחה נשמתי עד שהיא נמצאה והחוזרה לי. כל מה שהיה במזוודה לא עניין אותי חוץ מהספר היקר הזה.
 

נתנאלה2

New member
היי זואילי, תודה על הרעיון

אשמח לשמוע מתי נתת להן לכתוב,
אחרי המשפט?
ביום בו לקחת את הילדה?
האם ביקשת מהמתרגמים לאמר להן? ביקשת בעצמך?
איך הן הגיבו?
מסכימה לגבי שרשור רעיונות ומקווה שבקרוב אוכל לתרום בעצמי כמה עצות .
 

Noga Lavie

New member
הרעיון המקורי, ככל הזכור לי,

היה של פאני. אני זוכרת, כי היא הציעה אותו לי. אבל דווקא במקרה שלנו, ספר הזכרונות בקושי עבד. נכתבו שם ארבע ברכות ברוסית, ועוד שתיים בקזחית. הן קצרות, תמציתיות, רישמיות, ולא מכילות שום מידע אישי, למרות שבהחלט זו הייתה הכוונה והיא הובהרה.

את הבקשה כדאי לא לבקש ברגע האחרון, כי לא ברור מי יהיה באותו יום דווקא בבית הילדים. השאלה היא האם לתת אותו בבית הילדים ולהשאיר כדי לאפשר זמן לכל מי שרוצה לכתוב, או לתת אותו אישית לכל אחד ולעמוד להם על הראש שיכתבו. אוריאל נקט בשיטה הראשונה, והיא לא עבדה, אבל זה תלוי הרבה במקום, בזמן ובסיטואציה הפרטנית.

ואסור לתלות בזה יותר מדי תקוות. ץמיד יכול להיות שבמקרה פרטני הבקשה הזוו, עם כל פשטותה, תסורב.
 

זואילי

New member
כאמור- הרעיון לא שלי

ובהחלט לא לפתח ציפיות.
הבאתי את הספרון בביקור השני- של המשפט.
כשנפגשתי עם המנהלת שלפתי את הספר מהתיק וביקשתי מהנציג לבקש עבורי.
במקרה שלי הבנתי שאם אני מראש מבקשת משהו מהנציגים(המתרגמים) שלא
בנוכחות מישהו מבית הילדים- אז אי אפשר לסמוך על זכרונם.
אז "התקלות" און ליין עשו אצלי את העבודה במידת מה.
המנהלת הגיבה בחיוב אך ביקשה שאחכה עם זה לאחר המשפט.
כשחיכינו לתורינו בבית המשפט וישבנו עם המנהלת שוב שלפתי ת'ספר... היא ביקשה שניתן לה אותו בסיום המשפט.
וכך היה.
היא דאגה שיכתבו בו עד שאבוא לקחת את בתי. וכשהגענו לבית הילדים והנציג
הלך אליה להגיד שהגענו- היא נתנה לו את הספר.
אני מתחתי עוד קצת את החוצפה הישראלית ושלפתי מצלמה חד פעמית וביקשתי שיצלמו לי את החדר וכו שלה כי לא נתנו לי לראות בדיוק היכן היא העבירה את זמנה שם.
אז המנהלת פשוט אישרה לי ללכת עם הנציג ומישהי מטעמם ולצלם בעצמי! וגם פה די פישלתי כי ככ התרגשתי
ובכיתי ומה לא... שיצאו לי תמונות גרועות אבל גם הנציג צילם. (לקחתי 3 מצלמות מההיסטריה).
אני תיכף מוציאה את הבובה מהגן אז בהמשך אכתוב את הטיפים שלי.
 
למעלה